עם הרב אליהו שדמי, מנהל בית חב"ד רעננה
אני נוטה להתפרץ בכעס על דברים שאינם לרוחי. אחר-כך אני מצטער, אבל בפעם הבאה מתפרץ שוב. מה עושים?
ככלל, הכעס הוא מידה מגונה. ההוכחה היא מה שאתה עצמך כותב, שאחרי התפרצות כעס אתה מתבייש וחש מבוזה. אך בשעה שזה קורה, הכעס לכאורה משתלט עלינו בלי שליטה.
נדרשת כאן עבודה עצמית, שבסופו של התהליך תלמד אותך לשלוט על עצמך ולא להתפרץ בכעס. ראשית, עליך לשנן לעצמך שוב ושוב שאתה לא בעניין הזה של הכעס. זה לא מתאים, לא ראוי ואף סוחט כוחות.
דבר שני, עליך לזהות את הנקודה שבה ההתפרצות מתרחשת, וללמוד לעצור רגע לפני. כאילו נדלק לך בראש באותו רגע תמרור אזהרה, ואתה פשוט שותק. לא ממשיך את העימות. לא מגיב. לוקח צעד אחורה. לעולם לא תצטער על מילים שלא נאמרו כמו על מילים שנאמרות בסערת רגשות. אחרי שתירגע, תוכל לחשוב בצורה שקולה אם לדבר על מה שהיה, ואז גם התגובה תהיה מאופקת ונכונה יותר.
ראוי לזכור את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". כשם שאנחנו יודעים להתרחק מעבודה זרה, כך עלינו לברוח כמפני אש מהכעס, ולראות בו דבר חמור ושלילי לחלוטין.
בהקשר זה אני נזכר בסיטואציה מטלטלת שהתרחשה אצלנו, בבית חב"ד ברעננה. עלה לתורה נער בעל צרכים מיוחדים, שהוריו התעקשו לעשות לו בר-מצווה כמו כולם. במהלך האירוע צעק הילד על אביו, גער בו וביזה אותו, והאב שתק ואף לא היה ניכר על פניו כעס כלשהו. אחרי התפילה הבעתי באוזני האב את התפעלותי מהאיפוק שהפגין, והוא אמר לי: "פעם הייתי כעסן גדול, והילד הזה חינך ומחנך אותי לאיפוק ולסבלנות". אמרתי בליבי: הלוואי שאגיע למדריגתו! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
