"עלייך להעמיד פני תמה", יעץ רבי מאיר לאלמנה, "וכשתשמעי מהשוטרים שבתך נעלמה, צאי החוצה והקימי זעקות שבר"
"היכן בתי?!", זעקה האלמנה בחרדה.
האישה, שהתגוררה בצנעא בירת תימן, איבדה כמה שנים קודם לכן את בעלה, ונשארה עם ילדה קטנה, שהייתה כל עולמה. היא גידלה אותה במסירות ובאהבה. כשגדלה הילדה, נהגה האם לשלוח אותה מדי יום בצהריים אל השוק הערבי, להביא ארוחת צהריים לדודה, שהיה בעל חנות בשוק.
יום אחד לא שבה הנערה לביתה. האם יצאה לשוק ופתחה בחיפושים אחריה. זמן רב התרוצצה בין סוחרי השוק ושאלה עוברים ושבים. לבסוף נודע לה כי בתה נראתה הולכת עם צעיר מקומי, ולא ברור אם מרצונה או שנחטפה.
האם פרצה בבכי נורא. היא הבינה מייד את חומרת המצב. דיי היה שהצעיר יטען כי הנערה הביעה רצון להתאסלם, וכבר לא תוכל לחזור לחיק עמה. האם חשה שכל עולמה חרב עליה.
מקום מגוריה היה ליד בית הכנסת חגאגי. יש הסבורים שזה בית הכנסת הראשון שנוסד בעיר. בארון הקודש שבו היו ספרי תורה קדושים במיוחד. האחד נקרא 'יהונתן' והשני 'פינחס'. רבים באו במיוחד להקשיב לקריאה בהם ולהתפלל מול ארון הקודש שבו שכנו.
מאז נעלמה בתה פקדה האלמנה האומללה את בית הכנסת בכל יום. היא התפללה בבכי מר והתייפחה בדמעות שליש מול ארון הקודש.
רבו של בית הכנסת, רבי מאיר צובירי, היה לה לעזר בשעתה הקשה. הוא השתתף בצערה, והשתדל לעודדה כי ישועת ה' ודאי תבוא.
לילה אחד חלמה האלמנה כי היא מתפללת בבית הכנסת, ובפינה יושב זקן הדור פנים. פתאום פנה אליה הזקן בקובלנה: "מדוע את מפריעה לי? מה את רוצה ממני?!". האישה השיבה לו כי היא רוצה לראות את בתה שנעלמה.
"מה תתני לי אם אחזיר את בתך הביתה?", שאל הזקן. האישה לא הבינה את כוונתו, והחזירה לו בשאלה: "מה אתה צריך?".
"קר לי!", השיב הזקן. "המעיל שלי קרוע!"... ואז ניעורה האלמנה.
בבוקר סיפרה האישה לרבי מאיר על החלום. "חלומות שווא ידברו", אמר לה. "הוסיפי להתפלל, ונקווה לנס בקרוב".
בלילה הבא שבה האישה וראתה את החלום. כשהחלום חזר ונשנה בשלישית פנתה שוב אל רבי מאיר, אך תשובתו הייתה זהה.
לילה אחד שוב ראתה האישה בחלומה את הזקן, והפעם הייתה בפיו הבטחה: "מחר לעת ערב בתך תחזור!". האישה הקיצה ורצה בהתרגשות לבית הכנסת ובפיה הבשורה הטובה.
רבי מאיר הבין שאם יש דברים בגו, חובה לנהוג בזהירות. הוא הורה לאלמנה כי אם אכן יקרה כך, שלא תספר על כך לאיש.
זו הייתה שעת בין ערביים. העיר צנעא נצבעה באורה הכתום של השמש השוקעת. על דלת ביתה של האלמנה נשמעו דפיקות. כשפתחה את הדלת כמעט התעלפה. בתה האבודה עמדה מולה.
בהתרגשות עצומה נפלו האם והבת זו לזרועותיה של זו. הבת סיפרה לאימהּ כי ניצלה את שעת דמדומי החמה ונמלטה מידי האיש שהחזיק בה, בשעה שזה יצא מביתו. האם מיהרה לנעול את דלת הבית, והלכה לבשר לרבי מאיר את הבשורה המרגשת.
רבי מאיר יצא מייד אל בית האישה, והוביל את הבת לביתה של אישה זקנה ובודדה, שגרה בקצה השני של שכונת היהודים. הוא הזהיר שוב את האם שלא תספר לאיש על חזרתה של הנערה. "המשטרה תבוא לחפש אותה אצלך, בחשד שחטפת נערה שהתאסלמה כדי להשיבה לחיק היהדות", אמר.
"עלייך להעמיד פני תמה, שאינך יודעת דבר וחצי דבר", הוסיף רבי מאיר לייעץ לה, "וכשתשמעי מהשוטרים שבתך נעלמה, צאי החוצה והקימי זעקות שבר על אובדן בתך".
כפי שצפה רבי מאיר כן היה. השוטרים באו אל הבית ועשו בו חיפושים מדוקדקים. האישה עשתה כעצת רבי מאיר, עמדה בחוץ וזעקה מרות, והשוטרים הסתלקו כלעומת שבאו.
"מחר תלכי לארמון המלך, ותשרפי חתיכת בגד ליד חלונו", הורה לה רבי מאיר. המנהג היה שמי שמדליק בגד ליד חלון הארמון הרי זה סימן שהוא מבקש לקיים משפט בנוכחותו של המלך.
לאולם בית המשפט הובא החוטף וידיו אזוקות. המלך בכבודו ובעצמו נכנס וישב באולם. דממה מוחלטת השתררה.
לעזרת האלמנה בא עורך דין פיקח והאשים את החוטף בהפקרת הנערה. האם לא פסקה מלבכות ולהתייפח. היא מלמלה הברות לא ברורות ורקעה ברגליה לאות אבל על האסון שפקד אותה.
השופטים השתכנעו והטילו את האשמה על החוטף. הוא שולח לכלא, והאם חזרה לביתה, נקייה מכל חשד.
לאחר זמן אמר רבי מאיר לאלמנה שכעת תוכל הנערה לשוב לביתה. הוא הוסיף ואמר לאישה כי הזקן שראתה בחלומה הוא הסופר שכתב את ספר התורה 'יהונתן'. בקשתו הייתה להחליף את המעיל הבלוי שעטף את הספר.
האלמנה קנתה מעיל חדש, והרב הלבישו בנוכחותה על ספר התורה. כעבור זמן הצליחו להבריח את הנערה לארץ ישראל, וכאן נישאה והקימה משפחה.
(על-פי 'נחלת אבות') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
