השעון דחק במרסל. היה עליה להחליט בתוך רגעים איזה חפץ לקחת בעבור בתה, לקראת העתיד הלא נודע. היא הביטה סביבה, ובהחלטה של רגע לקחה שתי חפיסות שוקולד, ואמרה לפרנסין הקטנה: "אשמור בעבורך את השוקולד לרגע שבו תהיי באפיסת כוחות".
פרנסין כריסטוף, משוררת וסופרת יהודייה-צרפתייה, נולדה בשנת תרצ"ג (1933) ברובע ה-17, אחד הרבעים העשירים בפריס. באותה שנה עלה הצורר הנאצי ימ"ש לשלטון בגרמניה. בטרם הייתה בת שבע נכבשה צרפת בידי הנאצים, וחיי היהודים השתנו מן הקצה אל הקצה.
"זה המגן-דוד שלי", אומרת פרנסין ומציגה טלאי צהוב שבמרכזו המילה 'יהודי' (juif). אותו ענדה על בגדה כילדה בת שמונה. פרנסין הקטנה חשה היטב את הפחד שאפף את היהודים. הוריה ניסו לחצות את הגבול בגניבה, אך נתפסו והועברו בין כמה מחנות עצורים.
בתשרי תש"ה (1944) הובלו פרנסין ואימהּ, עם אלפי נשים וילדים, למחנה הריכוז ברגן-בלזן. במחנה הזה מצאו את מותם עשרות אלפי יהודים רק בשל תנאי החיים הנוראים.
קודם נסיעתם למחנה הוענקה לילדי אסירי מלחמה הזכות לקחת עימם שקית קטנה, ובה שניים-שלושה פריטים קטנים. היו מי שלקחו שתי קוביות סוכר. אחרים בחרו להצטייד בחופן גרגירי אורז. אימהּ של פרנסין לקחה שתי חפיסות שוקולד.
"אשמור את זה ליום שבו אראה אותך באפיסת כוחות ממש", לחשה האם, שראתה בעין מפוכחת את הצפוי.
הימים במחנה היו קשים מנשוא. המוות עלה מכל פינה. חודשים של קושי וכאב עברו על האם ובתה.
יום אחד כרעה ללדת אחת האסירות. פרנסין זוכרת כי האישה הייתה כחושה וחלושה. לעזרתה נחלצה אימהּ של פרנסין. "את זוכרת את השוקולד ששמרתי בעבורך?", שאלה האם את בתה.
"כן", השיבה פרנסין.
"ואיך את מרגישה כעת?", הוסיפה ושאלה.
"בסדר, אימא, אני אהיה בסדר", ענתה הילדה.
"אם באמת מצבך טוב, אתן את השוקולד ליולדת. היא חלושה כל-כך!", אמרה האם.
"בטח, אימא, תני לה את השוקולד", לא היססה פרנסין.
מרסל ניגשה אל היולדת והעניקה לה את חפיסות השוקולד. עיניה אורו, כמו קמה לתחייה. תינוקת זעירה וכחושה יצאה לאוויר העולם. היולדת התאוששה מעט והוחזרה לצריפי המחנה הרגילים.
מאז הלידה לא שמעה פרנסין את קולה של התינוקת. היא לא בכתה, רק שכבה בדממה, עטופה בסמרטוטים עלובים שנאספו בעבורה.
באביב תש"ה (1945) שוחרר המחנה בידי כוחות בעלות הברית. אימהּ של התינוקת התירה את בלויי הסחבות שבהם הייתה עטופה, ופתאום נשמע מהתינוקת קול בכי. כאילו כעת נולדה מחדש.
חלפו שנים רבות. פרנסין נישאה והקימה משפחה. יום אחד שאלה אותה בתה: "הגידי, אימא, אם היה ניתן לכן שירות פסיכולוגי כאשר שוחררתם מן המחנות – הדבר היה מקל עליכן?".
"בלי ספק", השיבה פרנסין, "אבל לא הייתה לנו אפשרות כזאת. איש לא חשב באותם ימים טרופים על עזרה נפשית".
השיחה הזאת העלתה רעיון במוחה של פרנסין – לארגן כינוס בנושא הזה. היא פועלת רבות להנחלת השואה ומעבירה הרצאות באוניברסיטאות ובבתי ספר, שבהן היא מספרת את סיפור חייה, כילדה במחנות ההשמדה.
היא החליטה לערוך כינוס שכותרתו: "אילו היה מוענק לניצולי השואה ייעוץ פסיכולוגי בשנת 1945 – מה היה קורה?".
הכינוס משך אליו קהל רב. עם הבאים נמנו ניצולי שואה, היסטוריונים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים. כולם התעניינו בנושא. בכינוס עלו מחשבות, הצעות ורעיונות רבים.
אחת המשתתפות בכינוס ביקשה את רשות הדיבור. היא עלתה לבימת הנואמים ובקולה ניכרה התרגשות גדולה. "אני גרה במרסיי ומשמשת פסיכיאטרית", פתחה. "בטרם אומר את מחשבותיי המקצועיות, רצוני להעניק משהו לפרנסין כריסטוף, מארגנת הכינוס".
היא הכניסה את ידה לכיסה והוציאה ממנו חפיסת שוקולד. היא הגישה אותה לפרנסין ואמרה לה בקול רועד: "אני התינוקת שנולדה במחנה".
מחנה ברגן בלזן
(על-פי סיפור וידאו של פרנסין כריסטוף במיזם HUMAN) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
