שליח העלייה הבחין במתרחש ושאל את האחים אם הוא מפריע להם בנוכחותו. "חס וחלילה", התנצל יהודה, "פשוט לאחי היה רעיון מוזר, לבקש ממך פרי מארץ ישראל..."
יעקב אמרגי חזר בבוקר מתפילת שחרית ופניו חיוורות. "אנחנו בסכנה גדולה", אמר לאשתו. "עלינו לעזוב את מרוקו בהקדם האפשרי, שאם לא כן, עלולים לשלוח אותי לכלא לשנים רבות".
זה היה ביום ראשון, למחרת ט"ו בשבט תשכ"ג (1963), בקזבלנקה שבמרוקו. בשבת התארח בקהילה שליח עלייה, שבא לעודד את היהודים לעלות לארץ ישראל. הוא נשא דברים בבית הכנסת בשבחה של הארץ, וקרא ליהודים ללכת בעקבות אחיהם שכבר עלו ארצה.
יעקב היה יהודי ירא שמיים, אוהב תורה ובעל טוב לב. לפרנסתו עסק בבנייה, ואת ביתו פקדו דרך קבע אורחים ונזקקים. הוא רצה מכבר לעלות לארץ ישראל, ואולם אשתו חששה מהנסיעה.
היו כמה סיבות שעוררו חששות בליבה. ראשית, בני הזוג ציפו לילד, והמחשבה להיטלטל בדרכים במצב הזה הרתיעה אותה. גם השמועות על המצב הביטחוני בארץ עוררו בה דאגה.
אך הקושי העיקרי היה הצורך לעשות את העלייה בסודיות. אחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה (בשנת תשט"ז, 1956), אסרה על אזרחיה היהודים לעלות לארץ ישראל, והעלייה הוכרחה להתבצע בדרכים חשאיות.
משפחה שהחליטה לעלות לארץ לא גילתה את דבר נסיעתה. רק כאשר השכנים גילו שהמשפחה נעלמה, הבינו שהיא בדרכה לארץ.
העולים היו אורזים באמצע הלילה מעט חפצים, ויוצאים בשקט לעבר ספינה המפליגה לאירופה, ומשם לארץ ישראל. כך עלו לארץ כשלושים אלף יהודים.
העלייה החשאית גם גבתה מחיר דמים כבד. בכ"ג בטבת תשכ"א (1961) עשתה ספינת 'אגוז' את דרכה מחוף אל-חוסיימה לגיברלטר. היא עלתה על שרטון וטבעה עם 44 הנוסעים שעליה, מחציתם ילדים.
סופם הטראגי של העולים בספינת 'אגוז' הרתיע גם הוא את אשתו של יעקב, וזו ביקשה להמתין ועדיין לא לעלות לארץ.
כאשר הופיע שליח העלייה בבית הכנסת, הזמין אותו יעקב לבוא לביתו במוצאי השבת, למלווה מלכה לכבוד ט"ו בשבט. השליח נענה בשמחה.
משפחת אמרגי ערכה סעודה חגיגית. על השולחן הונחו פירות יבשים, ריבות ומיני מאפה שעליהם בירכו המסובים. היהלום שבכתר היה תפוח עץ עסיסי, נדיר בימי החורף. יעקב פרס אותו לעשרים פרוסות והגישם לבני המשפחה ולאורחים שהביא מבית הכנסת, ובהם שליח העלייה.
במהלך הסעודה עלה רעיון במוחו של יעקב. הוא פנה לאחיו יהודה, שכבר ידע לדבר מעט עברית, וביקש ממנו לשאול את האורח אם במקרה יש עימו פרי או ירק שגדל בארץ ישראל. "כמה נפלא יהיה אם נוכל לטעום בראש השנה לאילנות מפירותיה המתוקים של ארץ ישראל", אמר ליהודה.
יהודה סבר שבקשתו של אחיו מוזרה במקצת. הוא גער בו וסירב לשאול את השליח. הלה הבחין במתרחש, ושאל את האחים אם הוא מפריע להם בנוכחותו. "חס וחלילה", התנצל יהודה, "פשוט לאחי היה רעיון מוזר, לבקש ממך פרי מארץ ישראל...".
"אני מצטער, אך אין עימי שום פרי מפירות הארץ", השיב השליח. ופתאום אורו עיניו. "נזכרתי כי יש בתיקי שן שום מארץ ישראל. אני מחזיק אותה כסגולה להצלחה, אבל אשמח לחלוק אותה עימכם".
נהרת שמחה פשטה על פניו של יעקב. הוא לקח את שן השום בהתרגשות, פרס אותה לחתיכות קטנות, וטיגן אותן בשמן ארגן (שמן יקר, המיוצר מאגוזי ארגן הצומחים במרוקו).
לשולחן הוגש כיכר לחם טרי, והמסובים טבלו אותו בשמן המתובל בשום שצמח בארץ הקודש. השמחה הייתה גדולה. בסיום הסעודה הזמין יהודה את שליח העלייה ללון בביתו, שהיה מרווח מביתו של אחיו יעקב.
למחרת בבוקר ניגש אחד המתפללים בבית הכנסת אל יעקב, וגילה לו כי נודע לשלטונות על המסיבה שארגן בביתו עם שליח העלייה. יעקב הבין כי הוא נתון למעקב וכי ייתכן שייעצר בכל יום.
כשסיפר זאת לאשתו הגיעה גם היא למסקנה שעליהם לעלות לארץ בהקדם. הם הזמינו דרכונים, ולשכנים סיפרו שבכוונתם לנסוע לצרפת.
בסוף חודש אדר יצאה משפחת אמרגי ממרוקו. מקזבלנקה נסעו לגיברלטר, ומשם עשו מסע ארוך, מקצתו באוניית משא, לספרד. המסע היה קשה ומפרך. הם חלו במחלת ים, אך יעקב עודד את רעייתו וילדיו כי ארץ ישראל נקנית בייסורים.
מספרד נסעו למרסיי שבצרפת. שם שהו שבועיים במחנה עולים, כי הילד הקטן לא חש בטוב. אחר-כך המשיכו לנאפולי שבאיטליה, ומשם לארץ ישראל.
"בזכות שן שום עלינו לארץ ישראל", אומרת הגב' קלרה מחפודה מנתניה, בתו של יעקב. "זכיתי בשישה ילדים וארבעים נכדים ונינים, שמפוזרים בכל רחבי הארץ. אני תמיד אומרת לילדיי כי כשם שאנו מצוּוים לספר את סיפור יציאת מצרים, כך עלינו לספר לצאצאינו את סיפור יציאת מרוקו, למען הדורות הבאים".
יעקב אנרגי. בזכות סעודת ט"ו בשבט
| 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:01
זריחה: 6:29
