הדלת הראשית ב-770 איסטרן פארקוויי בברוקלין ניו-יורק נפתחה בסערה. על המפתן עמד גבר צעיר, שפניו העידו כי הוא נתון בסערת רגשות. "היכן הרבי?!", קרא מתנשף. "אני מוכרח לדבר איתו!".
השנה שנת תש"ג (1943). שלוש שנים קודם לכן בא הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד, לניו-יורק. הוא הצליח להינצל ברגע האחרון מוורשה הבוערת, שכבר הייתה בידי הנאצים.
הרבי, שעבר קודם לכן מאסר ועינויים בכלא הסובייטי, על הפצת היהדות ברחבי ברית-המועצות, לא חשב לרגע לעצור ולנוח. עם בואו לארצות-הברית הכריז ש'אמריקה אינה שונה', וכי אפשר לכונן בה חיים יהודיים מלאים. הוא יסד את ישיבת 'תומכי תמימים' בארצות-הברית, ושיגר את בוגריה לבנות מרכזי תורה וחסידות ברחבי היבשת.
באותו ערב עמד תלמיד הישיבה צבי-יהודה פוגלמן במסדרון הבניין וניהל עם חברו לספסל הלימודים דיון ער בסוגיה שלמדו. ופתאום התפרץ למקום הגבר הצעיר והנסער שביקש לדבר מייד עם הרבי. פוגלמן ניסה להרגיע את הצעיר, וחברו הגיש לו כיפה.
"שמי הרברט גולדשטיין", סיפר להם. "אחיי, המתגוררים בבוסטון, הודיעו לי היום כי אחד מבני המשפחה שלנו חלה ונשקפת סכנה לחייו. הם ביקשו ממני לגשת מייד אל הרבי ולבקש בעבורו ברכה לרפואה שלמה".
פוגלמן ביקש מהצעיר להמתין. הוא ניגש למזכירו של הרבי, הרב אליהו סימפסון, ובירר אם יתאפשר לצעיר להיכנס אל הרבי.
הרב סימפסון השיב כי ישאל את הרבי. בינתיים חזר פוגלמן אל גולדשטיין. הם החלו לשוחח, וגולדשטיין פתח את ליבו לפני הבחור. "לפני שלוש שנים", סיפר, "סבלתי מאלכוהוליזם. התמכרתי לטיפה המרה, ולא הצלחתי להיגמל. חיי עמדו בסכנה".
זה היה בדיוק בימי בואו של הרבי לניו-יורק. אֶחָיו הזמינו אותו לבוא עימם לפגוש את הרבי. בפגישה דיבר איתו הרבי בחום רב. הוא אחז בידו ואמר לו: "החלט החלטה תקיפה להיגמל מן השתייה, ותצליח בכך!".
דברי החיזוק של הרבי הועילו. אחרי אותה פגישה הצליח גולדשטיין להתגבר על התמכרותו לשתייה חריפה, ונגמל ממנה לחלוטין. "מאז פגישתי עם הרבי אני מנשק בכל לילה את היד שהרבי אחז", סיים את סיפורו בהתרגשות.
בקצה המסדרון כבר נראה המזכיר הרב סימפסון. הוא הודיע לצעיר כי בעוד דקות אחדות יוכל להיכנס אל חדרו של הרבי. "פגישתי עם הרבי הייתה לפני שלוש שנים. מן הסתם הרבי לא יכיר אותי כעת", העיר גולדשטיין לפוגלמן.
מייד עם היכנסו לחדר, אמר לו הרבי: "לפני שלוש שנים ביקרת אותי עם אחֶיך". צמרמורת עברה בגופו. 'הרבי זוכר אותי היטב', הרהר.
הרבי אף נקב בשמות אחיו, והזכיר באיזה צד עמד כל אחד ואחד מהם בפגישתם עימו. הוא בירך את החולה ברפואה שלמה וביקש מהצעיר: "הנח תפילין בכל יום". הצעיר נענה והרבי בירכו.
הצעיר יצא מחדרו של הרבי נרגש מאוד וסיפר לפוגלמן בהפתעה כי הרבי הכיר אותו וזכר כל פרט מהפגישה הקודמת. פוגלמן הספיק לשמוע מגולדשטיין שהוא עובד במלון מאי-פלאואר בניו-יורק, ונפרד ממנו בידידות.
חלפו כמה דקות, וחתנו של הרבי, שכינויו באותם ימים היה הרמ"ש, לימים הרבי מליובאוויטש, ניגש לפוגלמן עם הרב סימפסון. השניים ביקשו ממנו לשמוע בפרטי פרטים מה סיפר לו גולדשטיין.
לאחר שפוגלמן סיפר להם את מה ששמע מגולדשטיין הורה לו הרמ"ש לקחת מסימפסון זוג תפילין, ולמחרת בבוקר לנסוע למלון שבו גולדשטיין עובד, ולהניח עימו תפילין. לאחר מכן, הורה לו, ישאיר בידיו את התפילין, ואם ירצה לשלם את מחירן – יקבל ממנו את התשלום, כדי שיעריך אותן יותר.
בבוקר מיהר פוגלמן לצאת אל המלון. הצעיר שמח לראות אותו. "כמה חכם מצידו של הרבי לשלוח אותך אליי כאשר אני עדיין 'חם'", אמר בחיוך, קודם שבירך 'להניח תפילין'.
כאשר חזר, מיהר פוגלמן לעדכן את הרב סימפסון, וזה העביר את הדברים מייד לרמ"ש, ששולחן עבודתו היה צמוד אליו. הוא הורה לפוגלמן לנסוע למחרת שוב אל גולדשטיין.
למחרת, כאשר שוב בא למלון, קיבל אותו גולדשטיין בקריאת התפעלות: "לא תאמין מה קרה לי הבוקר". וסיפר: "כאשר התעוררתי משנתי, נזכרתי שהוריי היו תמיד מזכירים לי לומר בבוקר 'מודה אני', וכך עשיתי הבוקר!".
גולדשטיין שוב הניח תפילין, והבטיח לקיים את המצווה בכל יום. כשחזר פוגלמן מפגישתו השנייה, עדכן שוב את הרב סימפסון, וזה האזין לדברים רוב קשב והתעניין בכל פרט.
פוגלמן הבין שהוא מתכונן למסור את כל הפרטים לרבי, שליווה אישית את שובה של עוד נשמה יהודית למקור חוצבה.
(על-פי 'דורש טוב לכל עמו') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
