בעזרת מקל הליכה שירך יחזקאל הרפנס את רגליו לשיטוט חסר מטרה במחנה. עכשיו, מששוחרר המחנה, היה יכול לגשת לאזורים שהיו סגורים בפניו קודם לכן.
בפינה נידחת ראה ערימה גדולה של נעליים. הוא התקרב אליה בתקווה למצוא לעצמו נעליים ראויות יותר מהקרועות שנעל. ופתאום הציף אותו פרץ רגשות עז.
כמה ימים קודם לכן, בכ״ג באייר תש״ה (1945), שחררו צבאות הברית את מחנה הריכוז הנאצי 'אבנזה' שבאוסטריה עילית. החיילים האמריקאים שנכנסו למחנה נחרדו למראה האסירים הצנומים, שנראו כשלדי אדם מהלכים. הם ערכו בעבורם שולחנות עמוסי מזון.
למרבה הצער, בעבור אסירים רבים זו הייתה סעודת מוות. הניצולים המורעבים התנפלו על המזון, וקיבתם לא הייתה מסוגלת להכיל אותו, אחרי שהורגלה לרעב תמידי. האומללים נפחו את נשמתם דווקא אחרי ששרדו מן התופת.
למזלו של הרפנס, מצבו הגופני לא אפשר לו לקום ממיטתו ביום השחרור, וכך ניצל מאכילת היתר. חלפו עוד כמה ימים עד שאזר כוחות לצאת לטיול במחנה.
כמה שבועות קודם לכן כמעט איבד את חייו. זה קרה כשהלך להתפנות לפני תפילת מנחה, ובצאתו ניגש ליטול את ידיו. זה היה מעשה אסור במחנה. שומר המקום הבחין במעשיו ונזף בו.
ייתכן שהשומר, שהיה יהודי, היה מסתפק בנזיפה, ואולם אחד ממפקדי המחנה ניגש לברר במה מדובר. השומר נאלץ לספר לו על ה'פשע' שעשה הרפנס.
המפקד סימן להרפנס שייגש אליו. בלי לומר מילה הוביל אותו לעבר אמבטיה מלאה מים קפואים, ודחף אותו לתוכה. הוא לא הסתפק בכך ויצק מים קפואים על ראשו. המים הקרים צרבו את בשרו, והוא חש כי דמו קופא בעורקיו.
למזלו, בא למקום בריצה עוזרו היהודי של המפקד ואמר לו כי מפקדו מחפש אותו. המפקד עזב את הרפנס לנפשו ומיהר לעבר לשכתו של מפקדו.
אחרי שהלך הנאצי הסדיסט, ניגש עוזרו היהודי אל הרפנס ועזר לו לצאת מהמים הקרים. הרפנס בקושי היה יכול להזיז את אצבעותיו. העוזר החליף את בגדיו הרטובים ואף סיפק לו זוג נעליים יבשות במקום הנעליים שלו, שנרטבו לגמרי ויצאו מכלל שימוש. אט-אט התאושש מהטראומה שעבר.
הנעליים החלופיות לא היו במידתו, וההליכה בהן לא הייתה נוחה לו. עכשיו, אחרי השחרור, כשראה את ערימת הנעליים, חשב שיוכל למצוא בה נעליים מתאימות יותר.
בערימה היו נעלי גברים ונשים, ילדים וילדות. פתאום נתקלו עיניו בנעליים קטנות בצבע חום. נעליים דומות לאלה קנה לבנו, ראובן-יואל, בן התשע, לקראת חג הפסח האחרון שחגגו בבית.
מראה הנעליים הקטנות שבר את ליבו. בכי נורא פרץ ממנו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפרץ הסכר שבלם את דמעותיו. מאז נלקח מביתו, ארבעה-עשר חודשים קודם לכן, ועד אותו רגע, לא הזיל דמעה אחת, על אף הצרות והאסונות שעברו עליו.
הוא התגלגל בארבעה מחנות – אושוויץ, גוזן, רדלטוי ואבנזה. ראה זוועות נוראות ועבר סבל בלתי-נתפס – ולא בכה.
גם כאשר בנו הגדול, אברהם-יצחק-ניסן, בן התשע-עשרה, נהרג באכזריות מול עיניו, נשאר מעיין דמעותיו יבש.
עכשיו, מול הנעליים החומות הקטנות, פרץ מעיניו זרם הדמעות. הוא השתטח על הקרקע ויילל: "ראובן-יואל, בני יקירי! היכן אתה?... בניי, בניי אהוביי, היכן אתם?!...".
הוא נזכר בבנו גרשום, בן השבע-עשרה, ששהה בבודפשט והיה לו מידע מפליטים מפולין שחזו בעיניהם את הזוועות שביצעו הנאצים, וידעו לספר על תכניתם לחסל את כל יהודי הונגריה, כפי שעשו קודם לכן בכל מקום שנמסר לשליטתם.
הבן הפציר בהוריו, שהתגוררו בכפר וארהג' בטרנסילווניה, המוקף יערות, להימלט עד יעבור זעם לביתו של ידיד גוי, שהתגורר במעבה היער. למרבה הצער סירבו ההורים להאמין שאכן זה הגורל הצפוי להם, ונשארו בביתם עד היום הנמהר שבו הוצאה המשפחה אל הגטו, וממנו הובלו כעבור זמן קצר למחנות ההשמדה.
שעה ארוכה שכב שם והתייחד עם רגשותיו. לבסוף כשנרגע קצת, קם על רגליו והתבונן שוב בערימת הנעליים. שוב לא התחשק לו להחליף את נעליו. אפילו לנגוע בהן לא רצה. הוא הרגיש שהן קודש קודשים.
עכשיו הוקל לו מעט. נפשו הכאובה קיבלה סם הרגעה. עכשיו כאילו נפרד מיקיריו. ועם זה מילאה אותו בעוצמה רבה ההרגשה כי הוא אומלל ובודד בעולם.
לאחר מסע תלאות הגיע לבודפשט, אל בית קרובי משפחתו. שם נתבשר כי בנו גרשום ובתו אסתר, בת השש-עשרה, ניצלו בחסדי השם. מילים לא יוכלו לתאר את המפגש בינו לבין ילדיו, שסיפור ההצלה של כל אחד מהם הוא שרשרת של ניסים.
יחזקאל הרפנס עלה לארץ וקבע את מגוריו בעיר האבות, באר-שבע. זכה לראות נכדים ונינים, ההולכים בדרכי התורה והחסידות. נפטר בערב פסח תשמ"ו.
(על-פי ספרו של הרפנס 'בכף הקלע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:01
זריחה: 6:28
