חנוכה תשכ"ד, מושב קוממיות. ליבא (חביבה) גסנר הוזמנה על-ידי אחייניותיה להצגת חנוכה, שהגישו תלמידות 'בית יעקב' במושב. באולם התאספו הורים וקרובי משפחה, רובם ניצולי שואה.
במהלך ההצגה עלתה לבימה תלמידה צעירה, כבת שמונה, ושרה שיר חנוכה ביידיש. השיר נפתח במילים (בתרגום לעברית): "בערו, נרות נשמה / בערו ברוגע כבתנומה".
ליבא הצטמררה. השיר היה מוכר עד כאב. הוא החזיר אותה באחת להוריה היקרים, לחברתה דינה ול'סטפן' שלימד אותה את השיר.
היא חזרה במחשבותיה עשרים שנה לאחור, לחנוכה תש"ד (1943), בבית הוריה יוסף ורבקה גוטמן, בעיירה טורנא שבהונגריה. בני המשפחה התכנסו להדלקת נרות חנוכה.
ופתאום הבחינו בזוג עיניים מביטות עליהם מהחלון. האיש נראה אסיר נוצרי. מעיניו זלגו דמעות. הוא אמר 'שלום' בפולנית, ואבי המשפחה הזמינו להיכנס פנימה.
להפתעת הנוכחים עבר האורח ליידיש: "שמי סטפן רומק. הוריי נפטרו בעודי בן שתים-עשרה. יהודי טוב, ידיד נאמן של אבי, לקחני לביתו וגידלני באהבה ובמסירות. כשהחלו הרדיפות ביקשתי לגמול טובה למיטיבי ולעוד יהודים, והעברתי אותם לצרפת. נתפסתי, ונשלחתי לעבודות כפייה בהונגריה".
האיש הוסיף: "אינני מתחרט על מעשיי. בזכותי ניצלו בני-אדם. אני מאמין שאלוקי ישראל יעזור גם לי בזכות מה שעשיתי".
ואז הסביר את פשר עמידתו ליד החלון: "הערב קיבלנו חופשה קצרה לרגל החג הנוצרי. כשעברתי ליד ביתכם וראיתי את החנוכייה מאירה, עצרתי. אנא המשיכו לחגוג את חגכם היפה, שמעורר בליבי זיכרונות נפלאים על ימים טובים שהיו ואינם".
בני הבית הקשיבו בהתרגשות לדבריו, שניכר היה כי יצאו מן הלב. הילדים היו נבוכים מעט. סטפן הבחין בכך וניסה להפשיר את האווירה. הוא ביקש קופסת נעליים וגזר אותה למעין קלפים. בהם ביצע תרגילי קסם משעשעים. בתוך כמה דקות נהפך לידיד הילדים.
הוא אף לימד אותם שיר ביידיש על חנוכה. הילדים קלטו מהר את השיר ושרו אותו שוב ושוב עם סטפן.
האב הודה לסטפן והזמינו בחום לשוב ולבקר בבית. כשיצא סטפן, הבחינו הילדים שעיני הוריהם לחות מדמעות. כעבור כמה ימים נודע כי האסירים הנוצרים נלקחו למקום אחר. עימם נעלמו עקבותיו של סטפן רומק, חסיד אומות העולם.
ליבא שקעה במחשבות על מה שהתרחש בחנוכה בשנה שלאחריה. המשפחה שולחה לאושוויץ. הוריה של ליבא כבר עלו על קידוש השם, אם כי הדבר טרם נודע לה אז. היא הייתה במחנה העבודה.
כמה ימים לפני חנוכה נפצעה ברגלה. הממונים אישרו לה להחלים מהפציעה במחנה הצוענים. היו שם עוד חברות יהודיות. במיטה שלידה שכבה דינה, נערה יהודייה מפולין. היא הייתה שקועה לחלוטין בסבלה. בדממה שכבה וחיכתה למוות הגואל.
ליבא שרה שירים באוזניה, השמיעה דברי עידוד, ואף סיפרה לה בדיחות. ואולם דינה נותרה אדישה וחסרת תגובה.
הערב ירד. ליבא זכרה כי זה הלילה הראשון של חנוכה. היא ביקשה להתנדב בחלוקת תה במחלקה, וכך קיבלה גישה למטבח, ושם השיגה תפוח אדמה.
מהמרפאה לקחה מעט שמן ופיסות צמר גפן. עשתה חור בתפוח האדמה ויצקה פנימה את השמן. מצמר הגפן עשתה פתילה.
היא הדליקה נר ראשון והחלה לפזם את 'מעוז צור'. מפעם לפעם העיפה מבט לעבר דינה, אך זו הוסיפה לשכב בלי נוע.
ואז נזכרה ליבא בשיר החנוכה שלמדה מסטפן רומק. היא עצמה את עיניה והחלה לשיר את השיר. לתדהמתה, שמעה פתאום קול חלוש מצטרף לשירתה. היא פקחה את עיניה וראתה את דינה מביטה לעברה ושרה עימה, מילה במילה.
"מנין את מכירה את השיר הזה?", שאלה דינה, וליבא סיפרה לה על סטפן רומק שביקר בביתה.
דינה פרצה בבכי נסער. "סטפן הוא ארוסי", לחשה. היא התיישבה על המיטה וגילתה לליבא כי האסיר ה'נוצרי' כביכול הוא יהודי ירא שמיים, שאימץ שם של גוי כדי להציל יהודים. דינה לא האמינה שארוסה עדיין חי, והנה ליבא הביאה לה דרישת שלום טרייה ממנו.
מאותו רגע התחולל נס חנוכה אמיתי. דינה חזרה לחיים, מצבה השתפר והיא שבה לאיתנה. כעבור זמן שוחררו אסירי המחנות. דינה נפרדה בהתרגשות מליבא, ואמרה שהיא יוצאת לחפש את ארוסה.
הילדה באולם בקוממיות סיימה לשיר. הנוכחים מחאו כפיים. רק ליבא ישבה ובכתה. המורה שראתה את בכייה סברה כי התרגשה משירת הילדה, והציעה לה לפגוש את הוריה.
ליבא ניגשה אל ההורים וכל גופה החל לרעוד. כעבור שנייה נפלה על צווארה של חברתה האהובה דינה, כש'סטפן רומק' עומד לידן ומביט במחזה כאינו מאמין.
(על-פי 'קהילת קודש טורנא וסביבותיה'; 'משפחה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:59
זריחה: 6:33
