ימי החנוכה התקרבו, ושאלה אחת העסיקה את מוחו של הרב יצחק זילבר: מנין ישיג נרות חנוכה?
זה היה בשנת תשי"א (1950), בימיה השחורים של רוסיה. סטאלין הטיל את אימתו על תושבי המדינה והפעיל אמצעי דיכוי קשים כנגד כל מי שנחשדו כאויבי המשטר. היהודים שומרי המצוות נרדפו במיוחד, ורבים נכלאו ונעלמו או שולחו לסיביר.
הרב יצחק זילבר התגורר אז בקאזאן, טטרסטן. המשכורת שקיבלו הוא ורעייתו תמורת עבודת ההוראה שבה עסקו לא הספיקה לצורכיהם, והוא נאלץ מדי פעם בפעם ללוות כספים מידידיו.
ערב אחד יצא הרב זילבר להחזיר הלוואה לאחד מידידיו. הדלת נפתחה, ולתדהמתו ניצב שם שוטר. הוא הניח לו להיכנס פנימה, ואז סגר את הדלת וחסם בפניו את הדרך החוצה.
הדירה הייתה הפוכה לגמרי. השוטרים זרקו את כל תכולת הארונות על הרצפה, הפכו מיטות, פיזרו מגירות. לאחר שלא מצאו את מבוקשם, התמקדו באורח שנקלע אל הבית. הם הובילו אותו אל ביתו והחלו לעשות שם חיפוש מדוקדק.
מתחת למיטתו מצאו השוטרים ממצא מפליל: חבילת איגרות חוב ממשלתיות. הממשל הסובייטי הנפיק איגרות חוב שבהן טמון תרגיל ערמומי: הוטלה חובה על כל אזרח להלוות מכספו לממשלה, אך על איגרות החוב לא צוין מועד הפירעון. מדי פעם בפעם נערכו הגרלות, ולעיתים רחוקות זכה מישהו בסכום כלשהו.
עתיד האיגרות שנותרו בידי האנשים לא היה ברור, ומשכך החל מסחר באיגרות חוב. הדבר נעשה בחשאיות, שכן מסחר כזה נאסר על-פי החוק.
אחד מידידיו של הרב זילבר, שקנה איגרות חוב כאלה, מסר לו אותן למשמרת, משום שסבר כי בביתו של זילבר לא ייעשו חיפושים. "אם משהו יקרה ואיגרות החוב ייתפסו, אמור כי הן שייכות לי", אמר.
כאשר נודע לאותו ידיד, בעל האיגרות, כי זילבר נעצר, הלך מייד לתחנת המשטרה והודיע כי אלה איגרות חוב שלו. הוא הניח שהדבר יביא לידי שחרורו, אך למעשה מצבו של זילבר רק הוחרף. הוא הוצג כחבר בכנופיה של עבריינים. השופט גזר עליו שנתיים מאסר במחנה עבודה סובייטי.
החיים במחנה היו קשים מנשוא, אך הרב זילבר השתדל ככל יכולתו לשמור על יהדותו. הוא הקפיד על שמירת השבת וקיום המצוות שהתאפשר לו לקיימן. הדבר היה כרוך לא פעם בסכנת חיים ממשית.
אבל מהיכן משיגים נרות חנוכה במחנה? מחשבותיו התרוצצו כל העת בניסיון למצוא אדם שיוכל לעזור לו. לבסוף הבזיק במוחו רעיון: דוברוביצקי, צייר יהודי מהעיר וילנה, יכול להשיג נרות.
אך פנייה אל דוברוביצקי טמנה בחובה סכנה. הוא היה מקורב לראשי השלטון, ונחשב בעיני האסירים מלשין. הרב זילבר החליט להסתכן. הוא ניגש אליו וסיפר לו על החג המתקרב, ורצונו העז להדליק נרות חנוכה.
דוברוביצקי לא ידע מאומה על החג. בפעם הראשונה בחייו שמע על חג החנוכה, והסבריו של הרב זילבר על החג חיממו את ליבו.
האיש עבד במחלקת התרבות והחינוך. שם הצליח להניח יד על נר גדול. כשמסר את הנר לרב זילבר, הוארו פניו באושר אין קץ. הוא אחז בו בהתרגשות ובשמחה.
את הנר הגדול חילק לשמונה חלקים. כל חתיכת נר תדלק חצי שעה, וכך יהיה לו נר בעבור כל יום משמונת ימי החנוכה.
הוא חש מעט אכזבה על שלא יוכל להוסיף ולהדליק מדי יום עוד נר, כנהוג, אך התנחם בכך שעל-פי ההלכה דיי בנר אחד לכל יום כדי לצאת ידי חובת המצווה.
כעת, כשנמצאו די נרות לכל ימי החג, עלתה שאלה חדשה – היכן להדליקם, בלי שהשומרים יבחינו בהם? חל איסור מוחלט להבעיר אש במחנה.
מפקח המחנה היה נכנס לתאי האסירים מדי רבע שעה, כדי להשגיח עליהם. הנרות צריכים לדלוק לא פחות מחצי שעה. מה עושים?
לאחר מחשבה החליט הרב זילבר להדליק את הנר ב...בית המרחץ של המחנה. היו במחנה העבודה שני מרחצאות. האחד שימש לרחיצת כל הגוף ואילו בשני רחצו האסירים את פלג גופם העליון בלבד. לכן היה מותר על-פי ההלכה להדליק שם את הנרות ולברך עליהם.
הרב זילבר הזמין חמישה-עשר יהודים לחדר המרחץ, נעל את הדלת ושפך דלי מים על הרצפה, כשהמים נשפכים אל מחוץ לדלת.
בהתרגשות גדולה בירך הרב זילבר את שלוש הברכות והדליק את הנר הראשון. בשקט שרו הוא והנאספים את שירי חנוכה.
כצפוי, בעוד הנר דולק, דפק המפקח על דלת חדר המרחץ וביקש להיכנס פנימה. לבבות היהודים הלמו בחרדה. "אני שוטף עכשיו את הרצפה. אינך יכול להיכנס כעת", קרא הרב זילבר לעברו. "המתן עוד רבע שעה עד שאסיים את עבודתי".
המפקח האמין לדבריו של זילבר ועזב את המקום. אנחת רווחה השתחררה מלב כולם.
גם בימים הבאים חזר הרב זילבר על אותו תרגיל, וכך הצליח לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה במחנה העבודה הסובייטי בכל שמונת ימי החג.
(על-פי 'להשאר יהודי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
