כמה דקות לפני השעה היעודה באנו לתחנת האוטובוס וחיכינו להגעתו. בתא המטען שלו נמצא משלוח חיוני בעבורנו לחודשי החורף. הדקות חלפו והאוטובוס איננו. טלפון לנהג השאיר אותנו נדהמים – הוא כבר עבר לפני כמה שעות בעיר ועכשיו הוא רחוק מאיתנו, בדרך ליעדו הסופי.
זה קרה לפני עשר שנים בעיר טיומן שבסיביר. הרב ירחמיאל גרליק, רב העיר ושליח חב"ד בה, ציפה למשלוח גדול של עופות. תקלה בתיאום הזמנים פתחה סיפור מרתק. וכך הוא מספר:
אנחנו מזמינים עופות קפואים מהעיר יקטרינבורג, שבה מכהן הרב זליג אשכנזי כרב ושליח חב"ד. הפעם המשלוח היה צריך להגיע מהעיר צ'ליאבינסק. משלוח העופות נועד למשפחתנו ולעוד משפחה בעיר, המקפידה על מזון כשר.
המשלוח הוכנס לתא המטען של אוטובוס הנוסע מצ'ליאבינסק לעיר טובולסק. בדרכו הוא עובר דרך טיומן, עיר מגוריי. במינוס 15 מעלות וצפונה אין צורך, כמובן, בהובלה בקירור, והעופות מגיעים בהקפאה עמוקה.
נהג האוטובוס מסר לנו את שעת הגעתו, ובאנו לתחנה בשעה הנקובה. אבל התברר שהנהג טעה בזמנים שמסר לנו, והוא כעת אי-שם בדרך לטובולסק, כמאה קילומטרים רחוק מאיתנו.
מובן שהתייסרנו במחשבות מדוע לא בדקנו איתו שוב היכן הוא, כדי לוודא את השעה המדויקת שבה הוא אמור להגיע, אך את הנעשה אין להשיב. עכשיו צריך למצוא דרך להשיב את העופות אלינו.
בעיר טובולסק אין קהילה יהודית. העיר שוכנת במפגש הנהרות טובול ואירטיש. זו עיר לא גדולה במושגי רוסיה, כמאתיים אלף תושבים בסך הכול.
בזמנו הייתה טובולסק עיר ואם בין הקהילות היהודיות הסיביריות. שלושה בתי כנסת שכנו בה וקהילה יהודית גדולה התגוררה בה. רבים מתושביה היהודים היו שומרי תורה ומצוות. רובם ככולם 'סילני' – גולים.
אלו היו יהודים שהוגלו לערבות סיביר הקפואה עוד בימי הצאר, ואחריו בתקופת השלטון הקומוניסטי. למקצתם היה אסור להיות בקשר עם בני משפחתם עד שנות השמונים.
בבית העלמין שם יש תופעה מוזרה של מצבות חלקות וריקות. אלו מצבותיהם של ה'סילני', אותם יהודים גולים, שאסור היה אפילו לציין את שמם על מצבותיהם אחרי פטירתם.
במשך השנים חרבו בתי הכנסת ועימם הקהילה. יהודים רבים עזבו את העיר, וכיום יש בה יהודים מעטים מאוד, מתי מספר ממש.
ניסינו למצוא יהודי שיוכל לגשת לתחנת האוטובוס ולאסוף את משלוח העופות. גייסנו למאמץ את נציגי הסוכנות. הללו ניסו לאתר בטלפון כמה מיהודי המקום שהיה להם קשר כלשהו איתם, אך לא היה שום מענה.
נותרה חצי שעה עד מועד הגעת האוטובוס. ופתאום השיב הטלפון בטובולסק. לאיש קראו ולודיה ירקוב. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על התקרית. בלי שהיות, ואף-על-פי שהשתתף באירוע חשוב, עזב הכול ונסע לתחנת האוטובוס. בדקה האחרונה הספיק לאסוף את העופות.
אחרי שבישר לי את הבשורה המשמחת המשכנו ושוחחנו מעט. היהודי סיפר לי שהוא מהיהודים האחרונים שעוד נותרו בטובולסק. סיכמנו שאבוא אליו למחרת בבוקר, נסיעה של שלוש שעות מביתי. כבר מזמן רציתי לבקר שם ולפגוש את היהודים שנותרו בעיר, והנה נקרתה לפניי ההזדמנות.
הגענו לשם בשמונה בבוקר. ולודיה, שהתגלה כיהודי בעל לב חם, בשנות החמישים לחייו, אם כי כמעט בלי ידע ביהדות, פגש אותנו. הוא סיפר על עיר מגוריו, על אימו ע"ה, חנה בת-מענדל, שאביה הוגלה לעיר עוד בימי הצאר.
קבענו יחד מזוזה בפתח הבית. ולודיה הניח תפילין בהתרגשות, בפעם הראשונה בחייו. הוא לא ידע כלל שיש מצווה כזאת.
הוא הציג לפניי את המזכרת היחידה שנשארה מהעבר היהודי המפואר של משפחתו: חומש ויקרא, שנדפס בווילנה בשנת תרל"ב. אימו שמרה אותו כמזכרת מסבא מענדל, שכן מצבתו אף היא חלקה וריקה.
ולודיה לא הבין לגמרי את משמעות הנחת התפילין, אבל אמר ברגש: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". נשמתו הזכה כמו חיכתה לקיום הייעוד "ואתם תלוקטו לאחד-אחד בית ישראל".
נפרדנו מוולודיה כשהוא מלווה אותנו בעיניים דומעות. חשבתי לעצמי, מי יודע כמה שנים הייתה נשמתו היהודית מחכה להניח תפילין, ומי מדבר בכלל על קביעת מזוזה, אילולא כמה עופות שתעו בדרך...
לקראת פורים בא ולודיה לבקר אצלנו. גם את הפסח עשה איתנו, פסח כהלכתו. בפסח שני, שמלמד כי אין דבר אבוד, החליט ולודיה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.
כאמור, לסבו קראו מענדל, ואנו סיפרנו על מי שקוֹד כינויו ברוסיה היה 'סבא מענדל', הלוא הוא הרבי מליובאוויטש, שבזכותו נכנס היום בברית. בעקבות זאת בחר ולודיה לקרוא לעצמו מענדל. ונקרא שמו בישראל: מנחם-מענדל בן חנה.
(על-פי 'ש"ץ ללא מניין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
