חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:33 י"ד בכסליו התש"פ, 12/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

ה"אתה" דמשה מחבר את ה"אתה" דישראל עם ה"אתה" האמיתי
דבר מלכות

מדורים נוספים
התקשרות 552 - כל המדורים ברצף
ה"אתה" דמשה מחבר את ה"אתה" דישראל עם ה"אתה" האמיתי
הערות התמימים ואנ"ש
פרשת תצווה
הלכות ומנהגי חב"ד

מאחר שהדלקת המנורה היא על-ידי אהרון, למה נצטווינו "ויקחו אליך שמן", אל משה? * מדוע תחילה נאמר "להעלות נר תמיד" ולאחר מכן רק "מערב עד בוקר"? * תורה היא "דבר ה'" ולכן היא למעלה מהגבלות, לעומת תפילת האדם שהיא מדודה ומוגבלת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התחלת פרשת השבוע היא בהציווי דהדלקת המנורה - "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", "באוהל מועד גו' יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר גו'".

וידועים הדיוקים בזה2, ובפרט בנוגע לביאור העניין דהדלקת המנורה בעבודה בנפש האדם3:

א) מאחר שהדלקת הנרות היא על-ידי אהרון - למה נצטוו "ויקחו אליך שמן גו'", שיביאו השמן אל משה דווקא?

ב) מהו הטעם שבפסוק הראשון, "ויקחו אליך", אל משה, נאמר "להעלות נר תמיד", ובפסוק השני, "יערוך אותו אהרון", נאמר רק "מערב עד בוקר"4?

ונקודת הביאור - שאחת מתורצת בחברתה - שהדלקת הנרות על-ידי אהרון היא "מערב עד בוקר" בלבד, ובכוחו של משה, "ויקחו אליך", נעשית גם ההדלקה שעל-ידי אהרון באופן ד"נר תמיד", כדלקמן.

ב. ויובן בהקדם ביאור כללות העניין דהדלקת המנורה בעבודת בנפש האדם5:

"מנורה" - קאי על כללות (נשמות) ישראל, כמו שנאמר6 "מנורת זהב כולה", והנשמה בפרט קרויה נר, "נר ה' נשמת אדם"7, ויש בזה ז' נרות, מתאים לעבודתם את ה' - ז' מדריגות בעבודת ה', עבודה מאהבה או מיראה כו', ועל-דרך זה כל שבע המידות, ועבודתו של אהרון היא להעלות את הנרות, היינו, לעורר אצל נשמות ישראל את האהבה לה', שיהיה בהם הרצון והחפץ להכלל בעצמות אור אין-סוף ברוך-הוא8, ועל-ידי זה תהיה עבודתם בקיום התורה ומצוות מתוך שמחה ותענוג, מצד הגילוי שנמשך על-ידי קיום התורה ומצוות.

ובעניין זה ישנם שני אופנים - (א) "מערב עד בוקר", (ב) "נר תמיד":

"מערב עד בוקר" - קאי על עבודה שהיא באופן של שינויים, שישנו מצב של ערב וחושך וישנו מצב של בוקר וגילוי, "וזהו מערב ועד בוקר", כי ברישא חשוכה והדר נהורא9, שמאיר בנפשו אור ה' מעט מעט מתוך החושך כו'"10, היינו, שנמצא תחילה במצב של ערב וחושך, וצריך לבוא למצב של בוקר וגילוי - שינויי בתכלית, מן הקצה אל הקצה11.

ו"נר תמיד" - קאי על עבודה שהיא באופן תמידי, ללא שינויים, היינו, שנמצא תמיד במעמד ומצב של אור וגילוי, להיותו דבוק במקורו בתמידות12.

ג. וזהו החילוק שבין פעולתו של אהרון לפעולתו של משה (בעבודת האדם - בכלל) - תפילה (וכללות המצוות) ותורה:

עניינו של אהרון הוא - עבודה במשכן ומקדש, "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות"13, ודוגמתו בזמן הזה - "תפילות כנגד תמידים תקנום"14, אשר, עבודת התפילה היא באופן של העלאה מלמטה למעלה, לברר ולזכך את הנפש הבהמית שגם היא תתעורר באהבה לה'15, ועל-דרך זה כללות המצוות שהן באופן של העלאה מלמטה למעלה, לברר ולזכך ולהעלות הדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות.

ועניינו של משה הוא - תורה, כמו שכתוב16 "זכרו תורת משה עבדי", "נקראת על שמו"17, שהיא באופן של המשכה מלמעלה למטה.

והחילוק שביניהם:

תורה - להיותה דבר ה', חכמתו של הקב"ה, אלא שירדה למטה באופן שהאדם יוכל ללמדה ולהבינה בשכלו (המשכה מלמעלה למטה), הרי היא למעלה מהגבלות המטה, למעלה מבחינת הזמן, "נר תמיד".

ותפילה - להיותה בקשת האדם, וכן מצוות, מעשה האדם, ונעשים בדברים גשמיים (העלאה מלמטה למעלה), הרי היא בהגבלות המטה, בגדרי הזמן, "מערב עד בוקר"18.

ועניין זה מתבטא גם בחילוק שבין תפילה (וכללות המצוות) לתורה:

החיוב דתפילה הוא בזמן מסויים - בשחר ובין הערביים (כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים14), וכן בלילה19 (כנגד אברים ופדרים שהולכים וקרבים בלילה14). ויש בה חילוקי דרגות - תפילת שחרית כנגד אברהם, מידת החסד, תפילת מנחה כנגד יצחק, מידת הגבורה, ותפילת ערבית, כנגד יעקב14, מידת התפארת, שכוללת חסד וגבורה להיותה למעלה משניהם20.

ועל-דרך זה בכל המצוות שהן במדידה והגבלה21, כולל גם הגבלת הזמן, כמצוות המנורה, מצוות שהזמן גרמא22 וכו', ועד שריבוי מצוות אינן נוהגות אלא בזמן הבית, ולא בזמן הזה.

אבל התורה היא למעלה מהזמן23 - שהרי החיוב דלימוד התורה הוא תמידי, ואינו תלוי בזמן, שכן, גם ההלכות שחיובן תלוי בזמן מסויים דווקא, הרי לימודן הוא בכל השנה כולה, ועל-דרך זה בנוגע לכל המצוות שאינן נוהגות אלא בזמן הבית, שלימוד הלכותיהן ופרטיהן צריך להיות גם בזמן הזה, ולא עוד, אלא, ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"24, וכן בנוגע לבניין הבית, "הגד את בית ישראל את הבית גו' צורת הבית ותכונתו וגו'"25, ש"בשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית"26.

ד. על-פי זה יש לבאר טעם הציווי "ויקחו אליך גו'", למשה דווקא, אף-על-פי שהדלקת הנרות היא על-ידי אהרון:

כדי שתוכל להיות פעולתו של אהרון באופן של העלאה מלמטה למעלה, יש צורך בהקדמת פעולתו של משה באופן של המשכה מלמעלה למטה (תורה), שזהו מה שכתוב "ויקחו אליך", למשה דווקא, ועל-ידי זה "יערוך אותו אהרון", "להיות27 כוח לאהרון... להמשיך אור וגילוי האהבה בנפש האדם ולהיות בה אורה ושמחה של מצווה"28.

ועוד וגם זה עיקר - שעל-ידי ההקדמה ד"ויקחו אליך", פעולתו של משה ("תורה אור"29), תהיה גם פעולת אהרון בהדלקת הנרות ("נר מצווה"29) לא רק "מערב עד בוקר", אלא באופן ד"נר תמיד":

בעשיית המצוות (מצד עצמם) - הרי כל מצווה ומצווה היא עשייה בפני עצמה, ומברכים עליה ברכה בפני עצמה כו', כלומר, באופן של התחלקות, כולל גם ההתחלקות לזמן, "מערב עד בוקר".

וישנו אופן נעלה יותר - שעשיית המצוות היא כתוצאה מזה שהוא "חי" עם התורה, שזוהי נקודה כללית שלמעלה מהתחלקות, כולל גם למעלה מהתחלקות הזמן, ונקודה כללית זו חודרת בכל פרטי ענייניו30, שעל-ידי זה נעשה גם ה"נר מצווה" (שמצד עצמו הוא בגדרי הזמן) - "נר תמיד"31, להיותו חדור בנקודה הכללית ד"תורה אור"32.

ה. אבל, עדיין צריך להבין מה שכתוב "נר תמיד" לפני "מערב עד בוקר" - בנוגע לסדר העבודה בפועל33:

כיוון שהעבודה בפועל היא מן הקל אל הכבד, צריך להתחיל באופן שמאיר "מערב עד בוקר", ואחר-כך מתעלה לדרגא כזו שהתורה חודרת בכל מציאותו עד שנעשה בבחינת "נר תמיד"?

ונקודת הביאור - שההקדמה לכללות הציווי דהדלקת הנרות הוא "ואתה תצוה", שזהו עניין נעלה יותר הן מפעולתו של משה בעניין ההמשכה (תורה) והן מפעולתו של אהרון בעניין ההעלאה (תפילה ומצוות), ומצד בחינה זו ישנו כבר בתחילה העניין ד"נר תמיד".

ויובן בהקדם הדיוק במה שכתוב "ואתה תצוה" - דלכאורה אינו מובן34; מה נשתנה ציווי זה מכל הציוויים שבתורה שבהם נאמר צו את בני ישראל, וכאן נאמר ואתה תצוה את בני ישראל, היינו, שמשה עצמו יצוה? ולאידך - אף-על-פי שהכתוב מדגיש שמשה עצמו יצוה, מכל-מקום לא נזכר שמו של משה (ועד שזוהי הפרשה היחידה בתורה (לאחרי לידת משה) שלא נתפרש שמו35), כי אם, "ואתה" סתם?!

והתירוץ על זה - שהיא הנותנת: "ואתה" - מורה על העצם דמשה שלמעלה גם משמו (כמו שנתבאר לעיל בארוכה36), והפירוש "ואתה תצוה" - שה"אתה" דמשה (העצם של משה) מחבר ("תצוה" מלשון צוותא וחיבור37) את ה"אתה" דבני-ישראל עם ה"אתה" העיקרי והאמיתי, "אתה" שלמעלה, שעל-ידי זה נעשים ישראל "נר תמיד".

ו. וביאור העניין:

"ואתה תצוה" - מורה על ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה מצד עצם מציאותם (של ישראל) שלמעלה מהתורה, כמאמר רז"ל38 שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה39, אשר, עניין זה מתבטא בכוח המסירות-נפש שבכל אחד ואחד מישראל40, מצד נקודת היהדות שבו, עצם הנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"41, "נר ה' נשמת אדם", שהיא באופן ד"נר תמיד", שלא שייך בזה שינויי והפסק חס-ושלום, כתורת רבינו הזקן הידועה42 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול43 להיות נפרד חס-ושלום מאלוקות44.

ועניין זה נרמז גם בתיבת "אתה" - למעלה משם45:

שם - הוא תואר נוסף על עצם מציאות האדם, ובפשטות, שעוד לפני שנותנים לו שם ישנו עצם מציאותו, ואז לא נקרא בשם (דבר נוסף על מציאותו), מכיוון שאין כאן אלא עצם מציאותו - "אתה".

ואף-על-פי שהשם מורה על שורש הנשמה, שעל-ידי אותיות השם (שמכוונים ההורים על-דרך נבואה46) נמשכת החיות משורש הנשמה לבחינת הנשמה המלובשת בגוף47 - הרי, גם שורש הנשמה מורה על תואר וציור מסויים, ובמילא, הרי זה על-דרך דבר נוסף על עצם מציאותו - עצם הנשמה ממש שלמעלה משם48, שלכן נקראת "אתה", שאין כאן תואר וציור כלל, כי אם, עצם מציאותה, חלק49 מן העצם דעצמותו ומהותו יתברך, "אתה" שלמעלה (עצמותו יתברך שלמעלה משמות ותוארים כו').

ולכן, גם הצוותא וחיבור50 ("תצוה") אינה באופן שמחברים שני דברים, היינו, דבר נוסף51 על מציאותו (כמו השם), אלא זוהי עצם מציאותו ממש - "אתה"52, שהמציאות שלו ("אתה") היא המציאות ד"אתה" שלמעלה.

ועניין זה נרמז גם בסיום וחותם הפרשה (נעוץ סופן בתחילתן53) - "ועשית54 מזבח מקטר קטורת גו'"55, ש"קטורת" הוא לשון התקשרות (כמו "תצוה"), "בחד קטירא אתקטרנא"56, תכלית השלימות באופן ההתקשרות דעצם הנשמה57 עם הקב"ה, "ישראל וקב"ה כולא חד"58.

ז. על-פי זה יש לבאר הטעם שהכתוב מתחיל מיד ב"נר תמיד", לפני "מערב עד בוקר":

כל אחד ואחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בפועל, בגלוי ובחיצוניות - הרי, מצד עצם מציאותו, "אתה", הוא בחיבור והתקשרות ("תצוה") עם מהותו ועצמותו יתברך59.

ועניין זה הוא אצל כל ישראל בשוה, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, האנשים והנשים והטף, שהרי, חילוקי הדרגות שבישראל אינם אלא בבחינת הגילוים, אבל בבחינת העצם, ההתקשרות העצמית של הנשמה באלוקות, היא אצל כולם בשווה, גם אצל תינוק שזה-עתה יצא לאוויר העולם ועדיין לא ניתן לו שם - כיוון שישנו כבר (ואדרבה - רק) עצם מציאותו, למעלה גם משרש הנשמה (כאמור לעיל שהשם קשור עם שורש הנשמה), ועל-דרך זה אצל "תינוק" בידיעות כו', פשוט שבפשוטים, כידוע60 הפתגם שהפשיטות דאיש פשוט קשורה עם פשיטות העצמות.

ומצד עצם מציאותו של יהודי - "ואתה תצוה" (על-ידי משה רבינו61, כולל גם ניצוץ משה שבכל אחד ואחד מישראל62, כפי שהוא בבחינת "אתה", העצם שלו, שמחבר ומקשר "אתה" דישראל עם "אתה" שלמעלה63) - הרי זה באופן ד"נר תמיד". חיבור והתקשרות תמידית, "אתה תצוה...תמיד" (דכיוון שאין זה חיבור של שני דברים, אלא זהו עצם מציאותו, הרי זה באופן תמידי שלא שייך בו הפסק ושינויי כלל).

ולכן נאמר תחילה "נר תמיד" - כי, התחלת ויסוד כל העבודה, היא, "ואתה תצוה", ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה, שהיא באופן ד"נר תמיד".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תצוה, ערב פורים קטן ה'תשמ"ט;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ט - כרך ב, עמ' 346-340)

----------

1) כפתגם והוראת רבינו הזקן ("היום יום" ב' חשוון) שצריכים לחיות עם הזמן, לחיות עם פרשת השבוע (והיום), ובפרט ביום הש"ק, שבו קורין כל הפרשה כולה (וראה גם לקמן (ס"ו) בנוגע לסיום הפרשה - שיעור דיום הש"ק).

2)  ראה ג"כ תו"א ריש פרשתנו (פא,א). הוספות לתו"א פרשתנו קיא,ד. אוה"ת ריש פרשתנו (עמ' א'תקמא). ועוד. וראה גם ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז פ"ג (וראה לקמן סי"א).

3) במשכן ומקדש הרוחני שבכאו"א מישראל, כמו שכתוב (תרומה כה,ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד (ראה אלשיך עה"פ, ועוד) - שישנו בשלימותו גם בזמן הגלות, וכמו שכתוב בהמשך כתובים אלה "חוקת עולם לדורותם".

4) וגם לדעת הרמב"ם שמדליקים הנרות (לא רק בין הערביים, "מערב עד בוקר", אלא) גם בבוקר כמו שכתוב בסוף פרשתנו "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות", וס"ל ש"הדלקת הנרות היא הטבתם (רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 98. וש"נ) - הרי ההדלקה היא "במדה שיהיה דולק מערב עד בוקר" (שם הי"א), כלומר, הדלקה לחצי מעת-לעת, ואחר-כך (בבוקר) חוזר ומדליק לחצי מעת-לעת, ולא באופן ד"נר תמיד" כפשוטו.

5) ראה גם (נוסף על הדרושים דפרשתנו) לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ.

6) זכריה ד,ב.

7) משלי כ,כז.

8) ובפרטיות יותר - עריכת הנרות והעלאת הנרות (ראה תו"א שם,ג. אוה"ת עמ' א'תקמד), וכן הטבת הנרות (ראה אוה"ת שם עמ' א'תקמה. א'תקסב. וראה גם ד"ה ואתה תצוה עטר"ת (סה"מ עטר"ת עמ' רמה ואילך). ד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט (בסה"מ קונטרסים ח"א) פ"ז.

9) שבת עז,ב.

10) תו"א שם. אוה"ת עמ' א'תקמה.

11) כולל גם שינויים ועליות בקדושה גופא - שמתעלה ממצבו הקודם למצב אחר לגמרי, ועד לאין-ערוך.

12) כולל גם - שאין זה באופן של רצוא לעלות למעלה, להיותו בבחינת דביקות כו'.

13) רמב"ם ריש הל' ביהב"ח.

14) ברכות כו,ב.

15) ראה בארוכה ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (עמ' רנג ואילך).

16) מלאכי ג,כב.

17) ראה שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ.

18) "מערב עד בוקר הוא כללות הזמן בי"ב צירופים דלילה וי"ב צירופים דיום" (תו"א הוספות שם).

19) ועל-דרך זה החיוב דק"ש (עניין האהבה) הוא פעמיים בכל יום, שחרית וערבית - בדוגמת הטבת והדלקת הנרות בבוקר ובערב (ראה סה"מ שבהערה 8).

20) ולכן יש בה העילוי ד"רשות" (גם לאחרי ש"קבעוה חובה") שלמעלה מחובה (ראה לקו"ת שה"ש כד,ב. ביאוה"ז (לאדהאמ"צ) יג, סע"ד ואילך. (ולהצ"צ) עמ' פה ואילך. ועוד)

21) שהרי "רוב המצוות יש להם שיעור מצומצם כו'" - אגה"ק ס"י (קטו,א).

22) ואפילו המצוות שחיובן תמידי - הם גם בגדרי הזמן, אלא, שזמנם, הוא בכל רגע ורגע (ראה קונטרס משיחות ש"פ וארא ה'תשמ"ט הערה 38).

23) ראה לקו"ת במדבר יג,א-ב.

24) מנחות בסופה.

25) יחזקאל מג,י-יא - הפטרת שבת זו.

26) תנחומא צו יד. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 414 ואילך. וש"נ.

27) תו"א שם פא,ד. אוה"ת עמ' א-תקנ.

28) ומבאר שם שזהו מ"ש בסיום העניין "מאת בני ישראל" - "פי' מאת היינו מבחי' אותיות התורה שמאל"ף ועד תי"ו, דהיינו, על-ידי עסק התורה של בנ"י כו'", אשר, "המשכת התורה למטה בישראל הוא על-ידי בחינת משה".

29) משלי ו,כג.

30) הן בענייני קדושה, לימוד התורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, קיום המצוות, והן בענייני הרשות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" (נוסף על פשטות העניין - שבנוגע לכל פעולה ופעולה צריך להסתכל בתורה כדי לידע את המעשה אשר יעשה).

31) ראה גם תו"א ואוה"ת שם: "התורה היא אור שהיא מאירה את הנר, שנר מצווה היא כלי לאור התורה, והתורה היא אור וחיות המצוות".

32) ודוגמתו בתורה עצמה - נוסף על העניין הכללי שבה ("תורה אור", האור והחיות דכל המצוות, כנ"ל הערה 31) יש בה גם עניין פרטי - א' מג' הקווין, ויתירה מזה - מצוות תלמוד תורה, שהיא אחת ממצוות התורה. ובפרטיות יותר - הלכות החג בחג וכו'.

33) ואף שי"ל שהכתוב מקדים שתכלית העבודה שיהיה "נר תמיד" (אף שבפועל צ"ל מן הקל אל הכבד, תחלה "מערב עד בוקר", ואחר-כך "נר תמיד"). מ"מ מסתבר לומר, שהסדר בכתוב מתאים גם לסדר העבודה בפועל ממש, כדלקמן.

34) ראה ד"ה וקבל היהודים הנ"ל פ"ג. ד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"א.

35) ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 204. וש"נ.

36) קונטרס משיחות ש"פ תרומה ס"ד ואילך.

37) תו"א שם פב,א. אוה"ת עמ' א'תקנא.

38) ב"ר פ"א, ד.

39) ועד "שארז"ל שהתורה נק' כלה ומאורשה קהילת יעקב, וישראל הם בחינת חתן המשפיע כו' שהם המשפיעים להיות בחינת אוא"ס בחכמה, והן העוסקים בתורה לשמה, לשם התורה, דהיינו, שיהיה התהוות בחינת תורה" (תו"א שם,ד. אוה"ת עמ' א'תקצו).

40) ראה ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (עמ' רנ): ולכן יש בהם כוח המסירות-נפש שלמעלה מהשכל לגמרי, ובתורה לא יש טעם על מסירות-נפש מפני שזהו למעלה מהחכמה כו'. ונשמות ישראל שורשן ממקור החכ' למעלה מחכ' דתורה.

41) תניא רפ"ב.

42) "היום יום" - כ"א סיוון. כ"ה תמוז. ובכ"מ.

43) אלא שאעפ"כ יש צורך בפעולתו של משה רבינו (שעליו נאמר "ואתה תצוה") - "רעיא מהימנא", שהוא רועה ומפרנס את ישראל בעניין האמונה, לחזק את האמונה בהוי' במסירות-נפש בפועל בקיום המצוות, שלא תהיה בבחינת מקיף בלבד, אלא תומשך ותאיר בפנימיות כו' (ראה בארוכה ד"ה וקיבל היהודים הנ"ל פ"ד ואילך). וראה גם לקמן בשוה"ג להערה 59.

44) וכפס"ד הרמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) שרצונו האמיתי - רצון המוחלט כו' - של כל יהודי, הוא "להיות מישראל... לעשות כל המצוות וכו'".

45) ועניינו במשה - ששמו (ע"ש "מן המים משיתיהו") מורה על שייכותו לתורה, "שנמשך מן ההעלם שלמעלה מן ההשתלשלות מן המים בחינת מקור התורה, שכל התורה היא בחינת כד שנשאב מן הים, הם כ"ד ספרי דאורייתא" (תו"א ואוה"ת שם. ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (ע' רמט). ד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"ט), ואילו "אתה" - מורה על עצמותו של משה שלמעלה גם מבחינת מקור התורה.

וי"ל על-דרך זה גם בישראל - שהשם "ישראל" מורה על שייכותם לתורה, "ישראל" ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה (מגלה עמוקות אופן קפו), ואילו "אתה" - מורה על עצם מציאותם שלמעלה מהתורה, כפי שקדמו לתורה.

46) ראה ש' הגלגולים הקדמה כג. ש' מרז"ל בסופו. עמה"מ ש"א ספ"ד.

47) ראה לקו"ת בהר מא,ב ואילך. ובכ"מ.

48) כולל גם - למעלה מהחמשה שמות שנקראו להנשמה, נר"נ ח"י (ב"ר פי"ד, ט).

49) ויתירה מזה - אפילו לא תואר של "חלק" מן העצם, כידוע שחלק הוא חלק רביעי, בחינת המלכות כו' (ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (עמ' רמו). ד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"ד). כי אם, מה שעל ידה תופסים בהעצם, ולא רק "תפיסא" בהעצם, אלא העצם ממש.

50) לא רק חבירות (צוותא) אלא גם חיבור ממש.

51) ומ"ש "ואתה" (בתוספת וא"ו) - אין הכוונה לדבר נוסף, כי אם, לרמז על ההמשכה (בציור דאות וא"ו) מ"אתה" שלמעלה ל"אתה" דישראל, ועד שבכוחם של ישראל (על-ידי עבודתם בענייני העולם) לגלות ה"אתה" גם ביש הנברא, שמציאותו האמיתית היא "אמיתת הימצאו", "ה' אלוקים אמת", כידוע ש"אמת דא אות וא"ו", שמורה על ההמשכה מלמעלה מעלה עד למטה מטה (ראה קונטרס משיחות ש"פ תרומה ס"ז. וש"נ).

52) ועניין זה נעשה על-ידי ה"אתה" דמשה - עצם מציאותו, למעלה משם ותואר, כולל גם התואר ד"ממוצע המחבר" (ראה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט) - שמצד עצם מציאותו אין זה באופן של חיבור, דבר נוסף, אלא עצם מציאותו ממש.

53) ספר-יצירה פ"א מ"ז.

54) ל,א ואילך.

55) ועפ"ז יומתק הטעם שציווי זה נכתב כאן ולא בפ' תרומה, יחד עם הציווי על כל כלי המשכן, כקושיית המפרשים (רמב"ן, ספורנו, ועוד. וראה גם לקו"ש חכ"א עמ' 179).

56) זח"ג רפח,א. וראה גם תו"א ואוה"ת שבהערה 37.

57) להעיר שסיום וחותם הפרשה ממש הוא בעניין "אחת בשנה", יוהכ"פ, שבו מתגלה בחינת אחת שבישראל, בחינת היחידה, "יחידה לייחדך".

58) ראה זח"ג עג,א.

59) ומרומז גם בעניין הקטורת שבסיום הפרשה (כנ"ל סוף ס"ו) - שיש בה גם חלבנה כו' (ראה כריתות ו,ב), - היינו, שגם אלו שהם בדוגמת "חלבנה"*, הרי, עצם מציאותם הוא באופן ד"בחד קטירא אתקטרנא". ועניין זה בא בגילוי בהקטורת דיוהכ"פ, "אחת בשנה יכפר" - מצד גילוי בחינת היחידה (כנ"ל הערה 57. וראה גם לקו"ש שבהערה 55).

*) להעיר מד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"י שעיקר החידוש בפעולתו של משה רבינו ב"ואתה תצוה" היא - בנוגע להפשוטים ביותר כו'.

60) ראה כש"ט הוספות סקנ"ד ואילך. וש"נ.

61) ראה לעיל הערה 43.

62) ראה תניא רפמ"ב.

63) מה-שאין-כן בשאר הציוויים שנאמר בהם "וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל" וכיו"ב - שאף שכל מצווה ("צו") הו"ע של צוותא וחיבור, ה"ז החיבור עם מקור התורה (בחינתו של משה, כנ"ל הערה 45), שעל-ידה מתחברים עם הקב"ה, ישראל - על-ידי אורייתא - וקב"ה כולא חד: ורק על-ידי "ואתה" העצם דמשה שלמעלה ממקור התורה, מתגלה החיבור וההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה שלמעלה מהתורה.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)