העומדים בטרמפיאדה במחסום אורנית, כביש חוצה שומרון, חיכו נואשות לטרמפ. זה היה יום רביעי קיצי, לפני כעשר שנים. ביניהם היה הסופר אהרוני ברנשטיין. היה חם. הזיעה ניגרה מפניהם. ואיש לא עצר.
ואז התקרבה למחסום באיטיות מכונית סובארו לבנה וישנה. הנהג עצר, חייך חיוך גדול ואמר שהוא נוסע לתל-אביב. ברנשטיין ועוד אדם נכנסו פנימה.
קצב הנסיעה היה איטי. במבט לאחור, אומר ברנשטיין, חבל שלא נסע לאט יותר.
"אני תמיד אומר לילדיי לא לכעוס ולא לקחת ללב", פתח הנהג בדבריו לנוסעים. "בסוף הכול מסתדר. ה' אינו שוכח אף אחד".
האיש סיפר כי הוא שיפוצניק מאשדוד. הוא נראה אדם פשוט מאוד ושמֵח מאוד. גם טוב לב במידה נדירה, כשהתברר שהתעקש לשנות את מסלול הנסיעה בעבור הטרמפיסטים. "ממילא טוב לי להיכנס לבני-ברק להתפלל מנחה", הסביר.
"תשמעו סיפור", אמר והחל לספר:
התחתנתי בגיל עשרים וארבע. אשתי הייתה אז בת שבע-עשרה. גרנו באשדוד. אחרי כמה חודשים החלטנו לקנות דירה בירושלים. קבענו פגישה עם בעל הדירה לסיכום החוזה ולתשלום דמי קדימה.
משכתי את כל מה שהצלחתי לחסוך עד השלב הזה בחיי, מעבודות שבהן עבדתי. בידי נאסף סכום יפה של שבעה-עשר אלף וחמש-מאות דולר. את הכסף הנחתי בתיק של אשתי. עלינו לאוטובוס ונסענו לירושלים.
הפגישה נקבעה לשעה ארבע וחצי. הגענו באחת בצהריים, והצעתי לאשתי לצאת עם דודה שלה, שהתגוררה באזור, לסיבוב קניות. קבענו להיפגש בארבע.
לקחתי איתי חמש-מאות דולר. אינני יודע למה, אולי חשבתי לקנות חליפה אם אמצא.
לקראת השעה ארבע חיכיתי לאשתי במקום שקבענו. הדקות עוברות והיא איננה. כבר חמש והיא אינה נראית. בימים ההם עדיין לא היו טלפונים סלולריים.
בשעה חמש וחצי אני רואה את אשתי ודודתה מתקרבות. היא נראתה נורא. בשלב מסוים עצרה ולא העזה להתקרב אליי. היא מיררה בבכי נורא.
הדודה ניגשה אליי ואמרה בחשש: "אל תכעס... אנחנו לא יודעות בדיוק איך זה קרה... בבקשה אל תצעק... הכסף נעלם!...".
אשתי, שכאמור הייתה צעירה מאוד, התייפחה בבכי חסר מעצורים. הדודה החלה לומר שהיא תשיג קצת כסף, אבל אני אמרתי מייד שאינני מוכן לשמוע על זה. הצעתי להן שניגש יחד לפיצרייה סמוכה, נשב, נשתה משהו ונירגע.
כל הזמן הזה אשתי אינה מפסיקה לבכות. לא ידעתי שיכולות להיות לאדם כל-כך הרבה דמעות. אמרתי לה: "אם את מורידה עוד דמעה אחת על הכסף הזה, אינני יודע מה אעשה לך! תגידי שזה יהיה 'כפרת עוונות' – עליי, עלייך, על הדודה. הלוואי שהכסף יגיע לתלמיד-חכם שבאמת צריך אותו". אשתי הייתה קצת בשוק ממני, אבל הבכי פסק.
הדודה ניסתה להציע שוב שהיא תדאג להשיג מעט כסף. הודעתי לה שאם אין היא רוצה שנתגרש בגלל מה שקרה – שלא תספר זאת לאיש, לא לסבא ולא לדוד. ידעתי שאם ייוודע להם על כך, הם לא יפסיקו להצר לאשתי על חוסר אחריותה.
קניתי בקבוק יין משובח. הרי היו לי בכיס חמש-מאות דולר, אז יכולתי להרשות לעצמי. אמרתי 'לחיים' וכולנו נרגענו. אחר-כך שבנו לאשדוד. דירה בירושלים כבר לא תהיה לנו...
חלפו שבועיים. יום אחד אני נוסע ברחוב סוקולוב בבני-ברק ורואה יהודי מבוגר נגרר עם שתי שקיות עמוסות פירות וירקות. עצרתי את האוטו ולקחתי את השקיות מידיו. "סבא", אמרתי לו, "למה אתה סוחב את השקיות בעצמך. איפה הילדים שלך?".
"ילד אחד גר בלוס-אנג'לס, ילדה שנייה במקום אחר ואני נותרתי לבדי", נאנח הזקן. "מזמן רציתי לעבור לבית אבות, אך אינני מצליח למכור את הבית".
ביקשתי שיראה לי את ביתו. סקרתי את החדרים והצעתי שאשמש כמתווך. הוא שמח. "תמכור במאה אלף דולר, תקבל חמשת-אלפים דמי תיווך", הציע.
"סבא", אמרתי לו, "מה אכפת לך בכמה אמכור? תאמר לי איזה סכום אתה רוצה ואותו תקבל". הזקן רצה מאה אלף דולר.
הבאתי לבית את אחיי. יחד עשינו את התיקונים שנדרשו, צבענו וניקינו את הבית. בגמר השיפוץ תליתי על העצים בשכונה מודעות שבישרו על מכירת הבית.
דרשתי מאה ארבעים אלף דולר תמורת הדירה. עורך דין אחד הביע רצון לקנותה והעסקה נחתמה. "נו, מה אתם אומרים, כמה הרווחתי בסופו של דבר?", פנה הנהג לטרמפיסטים המרותקים.
"שלושים וארבעה אלף דולר", המשיך האיש. "בדיוק פי שניים מהסכום שאבד לי!"...
"אז באמת לא כדאי לכעוס ולהתעצבן. הקב"ה משגיח על כולנו, ודואג תמיד שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר".
(על-פי סיפורו של ברנשטיין, 'מעיינותיך') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:57
זריחה: 6:36
