חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:30 י' בכסליו התש"פ, 8/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 552 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 552 - כל המדורים ברצף
ה"אתה" דמשה מחבר את ה"אתה" דישראל עם ה"אתה" האמיתי
הערות התמימים ואנ"ש
פרשת תצווה
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 552, ערב שבת פ' תצוה, ט' באדר-א ה'תשס"ה (18.2.2005)

דבר מלכות

ה"אתה" דמשה מחבר את ה"אתה" דישראל עם ה"אתה" האמיתי

מאחר שהדלקת המנורה היא על-ידי אהרון, למה נצטווינו "ויקחו אליך שמן", אל משה? * מדוע תחילה נאמר "להעלות נר תמיד" ולאחר מכן רק "מערב עד בוקר"? * תורה היא "דבר ה'" ולכן היא למעלה מהגבלות, לעומת תפילת האדם שהיא מדודה ומוגבלת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התחלת פרשת השבוע היא בהציווי דהדלקת המנורה - "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", "באוהל מועד גו' יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר גו'".

וידועים הדיוקים בזה2, ובפרט בנוגע לביאור העניין דהדלקת המנורה בעבודה בנפש האדם3:

א) מאחר שהדלקת הנרות היא על-ידי אהרון - למה נצטוו "ויקחו אליך שמן גו'", שיביאו השמן אל משה דווקא?

ב) מהו הטעם שבפסוק הראשון, "ויקחו אליך", אל משה, נאמר "להעלות נר תמיד", ובפסוק השני, "יערוך אותו אהרון", נאמר רק "מערב עד בוקר"4?

ונקודת הביאור - שאחת מתורצת בחברתה - שהדלקת הנרות על-ידי אהרון היא "מערב עד בוקר" בלבד, ובכוחו של משה, "ויקחו אליך", נעשית גם ההדלקה שעל-ידי אהרון באופן ד"נר תמיד", כדלקמן.

ב. ויובן בהקדם ביאור כללות העניין דהדלקת המנורה בעבודת בנפש האדם5:

"מנורה" - קאי על כללות (נשמות) ישראל, כמו שנאמר6 "מנורת זהב כולה", והנשמה בפרט קרויה נר, "נר ה' נשמת אדם"7, ויש בזה ז' נרות, מתאים לעבודתם את ה' - ז' מדריגות בעבודת ה', עבודה מאהבה או מיראה כו', ועל-דרך זה כל שבע המידות, ועבודתו של אהרון היא להעלות את הנרות, היינו, לעורר אצל נשמות ישראל את האהבה לה', שיהיה בהם הרצון והחפץ להכלל בעצמות אור אין-סוף ברוך-הוא8, ועל-ידי זה תהיה עבודתם בקיום התורה ומצוות מתוך שמחה ותענוג, מצד הגילוי שנמשך על-ידי קיום התורה ומצוות.

ובעניין זה ישנם שני אופנים - (א) "מערב עד בוקר", (ב) "נר תמיד":

"מערב עד בוקר" - קאי על עבודה שהיא באופן של שינויים, שישנו מצב של ערב וחושך וישנו מצב של בוקר וגילוי, "וזהו מערב ועד בוקר", כי ברישא חשוכה והדר נהורא9, שמאיר בנפשו אור ה' מעט מעט מתוך החושך כו'"10, היינו, שנמצא תחילה במצב של ערב וחושך, וצריך לבוא למצב של בוקר וגילוי - שינויי בתכלית, מן הקצה אל הקצה11.

ו"נר תמיד" - קאי על עבודה שהיא באופן תמידי, ללא שינויים, היינו, שנמצא תמיד במעמד ומצב של אור וגילוי, להיותו דבוק במקורו בתמידות12.

ג. וזהו החילוק שבין פעולתו של אהרון לפעולתו של משה (בעבודת האדם - בכלל) - תפילה (וכללות המצוות) ותורה:

עניינו של אהרון הוא - עבודה במשכן ומקדש, "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות"13, ודוגמתו בזמן הזה - "תפילות כנגד תמידים תקנום"14, אשר, עבודת התפילה היא באופן של העלאה מלמטה למעלה, לברר ולזכך את הנפש הבהמית שגם היא תתעורר באהבה לה'15, ועל-דרך זה כללות המצוות שהן באופן של העלאה מלמטה למעלה, לברר ולזכך ולהעלות הדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות.

ועניינו של משה הוא - תורה, כמו שכתוב16 "זכרו תורת משה עבדי", "נקראת על שמו"17, שהיא באופן של המשכה מלמעלה למטה.

והחילוק שביניהם:

תורה - להיותה דבר ה', חכמתו של הקב"ה, אלא שירדה למטה באופן שהאדם יוכל ללמדה ולהבינה בשכלו (המשכה מלמעלה למטה), הרי היא למעלה מהגבלות המטה, למעלה מבחינת הזמן, "נר תמיד".

ותפילה - להיותה בקשת האדם, וכן מצוות, מעשה האדם, ונעשים בדברים גשמיים (העלאה מלמטה למעלה), הרי היא בהגבלות המטה, בגדרי הזמן, "מערב עד בוקר"18.

ועניין זה מתבטא גם בחילוק שבין תפילה (וכללות המצוות) לתורה:

החיוב דתפילה הוא בזמן מסויים - בשחר ובין הערביים (כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים14), וכן בלילה19 (כנגד אברים ופדרים שהולכים וקרבים בלילה14). ויש בה חילוקי דרגות - תפילת שחרית כנגד אברהם, מידת החסד, תפילת מנחה כנגד יצחק, מידת הגבורה, ותפילת ערבית, כנגד יעקב14, מידת התפארת, שכוללת חסד וגבורה להיותה למעלה משניהם20.

ועל-דרך זה בכל המצוות שהן במדידה והגבלה21, כולל גם הגבלת הזמן, כמצוות המנורה, מצוות שהזמן גרמא22 וכו', ועד שריבוי מצוות אינן נוהגות אלא בזמן הבית, ולא בזמן הזה.

אבל התורה היא למעלה מהזמן23 - שהרי החיוב דלימוד התורה הוא תמידי, ואינו תלוי בזמן, שכן, גם ההלכות שחיובן תלוי בזמן מסויים דווקא, הרי לימודן הוא בכל השנה כולה, ועל-דרך זה בנוגע לכל המצוות שאינן נוהגות אלא בזמן הבית, שלימוד הלכותיהן ופרטיהן צריך להיות גם בזמן הזה, ולא עוד, אלא, ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"24, וכן בנוגע לבניין הבית, "הגד את בית ישראל את הבית גו' צורת הבית ותכונתו וגו'"25, ש"בשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית"26.

ד. על-פי זה יש לבאר טעם הציווי "ויקחו אליך גו'", למשה דווקא, אף-על-פי שהדלקת הנרות היא על-ידי אהרון:

כדי שתוכל להיות פעולתו של אהרון באופן של העלאה מלמטה למעלה, יש צורך בהקדמת פעולתו של משה באופן של המשכה מלמעלה למטה (תורה), שזהו מה שכתוב "ויקחו אליך", למשה דווקא, ועל-ידי זה "יערוך אותו אהרון", "להיות27 כוח לאהרון... להמשיך אור וגילוי האהבה בנפש האדם ולהיות בה אורה ושמחה של מצווה"28.

ועוד וגם זה עיקר - שעל-ידי ההקדמה ד"ויקחו אליך", פעולתו של משה ("תורה אור"29), תהיה גם פעולת אהרון בהדלקת הנרות ("נר מצווה"29) לא רק "מערב עד בוקר", אלא באופן ד"נר תמיד":

בעשיית המצוות (מצד עצמם) - הרי כל מצווה ומצווה היא עשייה בפני עצמה, ומברכים עליה ברכה בפני עצמה כו', כלומר, באופן של התחלקות, כולל גם ההתחלקות לזמן, "מערב עד בוקר".

וישנו אופן נעלה יותר - שעשיית המצוות היא כתוצאה מזה שהוא "חי" עם התורה, שזוהי נקודה כללית שלמעלה מהתחלקות, כולל גם למעלה מהתחלקות הזמן, ונקודה כללית זו חודרת בכל פרטי ענייניו30, שעל-ידי זה נעשה גם ה"נר מצווה" (שמצד עצמו הוא בגדרי הזמן) - "נר תמיד"31, להיותו חדור בנקודה הכללית ד"תורה אור"32.

ה. אבל, עדיין צריך להבין מה שכתוב "נר תמיד" לפני "מערב עד בוקר" - בנוגע לסדר העבודה בפועל33:

כיוון שהעבודה בפועל היא מן הקל אל הכבד, צריך להתחיל באופן שמאיר "מערב עד בוקר", ואחר-כך מתעלה לדרגא כזו שהתורה חודרת בכל מציאותו עד שנעשה בבחינת "נר תמיד"?

ונקודת הביאור - שההקדמה לכללות הציווי דהדלקת הנרות הוא "ואתה תצוה", שזהו עניין נעלה יותר הן מפעולתו של משה בעניין ההמשכה (תורה) והן מפעולתו של אהרון בעניין ההעלאה (תפילה ומצוות), ומצד בחינה זו ישנו כבר בתחילה העניין ד"נר תמיד".

ויובן בהקדם הדיוק במה שכתוב "ואתה תצוה" - דלכאורה אינו מובן34; מה נשתנה ציווי זה מכל הציוויים שבתורה שבהם נאמר צו את בני ישראל, וכאן נאמר ואתה תצוה את בני ישראל, היינו, שמשה עצמו יצוה? ולאידך - אף-על-פי שהכתוב מדגיש שמשה עצמו יצוה, מכל-מקום לא נזכר שמו של משה (ועד שזוהי הפרשה היחידה בתורה (לאחרי לידת משה) שלא נתפרש שמו35), כי אם, "ואתה" סתם?!

והתירוץ על זה - שהיא הנותנת: "ואתה" - מורה על העצם דמשה שלמעלה גם משמו (כמו שנתבאר לעיל בארוכה36), והפירוש "ואתה תצוה" - שה"אתה" דמשה (העצם של משה) מחבר ("תצוה" מלשון צוותא וחיבור37) את ה"אתה" דבני-ישראל עם ה"אתה" העיקרי והאמיתי, "אתה" שלמעלה, שעל-ידי זה נעשים ישראל "נר תמיד".

ו. וביאור העניין:

"ואתה תצוה" - מורה על ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה מצד עצם מציאותם (של ישראל) שלמעלה מהתורה, כמאמר רז"ל38 שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה39, אשר, עניין זה מתבטא בכוח המסירות-נפש שבכל אחד ואחד מישראל40, מצד נקודת היהדות שבו, עצם הנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"41, "נר ה' נשמת אדם", שהיא באופן ד"נר תמיד", שלא שייך בזה שינויי והפסק חס-ושלום, כתורת רבינו הזקן הידועה42 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול43 להיות נפרד חס-ושלום מאלוקות44.

ועניין זה נרמז גם בתיבת "אתה" - למעלה משם45:

שם - הוא תואר נוסף על עצם מציאות האדם, ובפשטות, שעוד לפני שנותנים לו שם ישנו עצם מציאותו, ואז לא נקרא בשם (דבר נוסף על מציאותו), מכיוון שאין כאן אלא עצם מציאותו - "אתה".

ואף-על-פי שהשם מורה על שורש הנשמה, שעל-ידי אותיות השם (שמכוונים ההורים על-דרך נבואה46) נמשכת החיות משורש הנשמה לבחינת הנשמה המלובשת בגוף47 - הרי, גם שורש הנשמה מורה על תואר וציור מסויים, ובמילא, הרי זה על-דרך דבר נוסף על עצם מציאותו - עצם הנשמה ממש שלמעלה משם48, שלכן נקראת "אתה", שאין כאן תואר וציור כלל, כי אם, עצם מציאותה, חלק49 מן העצם דעצמותו ומהותו יתברך, "אתה" שלמעלה (עצמותו יתברך שלמעלה משמות ותוארים כו').

ולכן, גם הצוותא וחיבור50 ("תצוה") אינה באופן שמחברים שני דברים, היינו, דבר נוסף51 על מציאותו (כמו השם), אלא זוהי עצם מציאותו ממש - "אתה"52, שהמציאות שלו ("אתה") היא המציאות ד"אתה" שלמעלה.

ועניין זה נרמז גם בסיום וחותם הפרשה (נעוץ סופן בתחילתן53) - "ועשית54 מזבח מקטר קטורת גו'"55, ש"קטורת" הוא לשון התקשרות (כמו "תצוה"), "בחד קטירא אתקטרנא"56, תכלית השלימות באופן ההתקשרות דעצם הנשמה57 עם הקב"ה, "ישראל וקב"ה כולא חד"58.

ז. על-פי זה יש לבאר הטעם שהכתוב מתחיל מיד ב"נר תמיד", לפני "מערב עד בוקר":

כל אחד ואחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בפועל, בגלוי ובחיצוניות - הרי, מצד עצם מציאותו, "אתה", הוא בחיבור והתקשרות ("תצוה") עם מהותו ועצמותו יתברך59.

ועניין זה הוא אצל כל ישראל בשוה, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, האנשים והנשים והטף, שהרי, חילוקי הדרגות שבישראל אינם אלא בבחינת הגילוים, אבל בבחינת העצם, ההתקשרות העצמית של הנשמה באלוקות, היא אצל כולם בשווה, גם אצל תינוק שזה-עתה יצא לאוויר העולם ועדיין לא ניתן לו שם - כיוון שישנו כבר (ואדרבה - רק) עצם מציאותו, למעלה גם משרש הנשמה (כאמור לעיל שהשם קשור עם שורש הנשמה), ועל-דרך זה אצל "תינוק" בידיעות כו', פשוט שבפשוטים, כידוע60 הפתגם שהפשיטות דאיש פשוט קשורה עם פשיטות העצמות.

ומצד עצם מציאותו של יהודי - "ואתה תצוה" (על-ידי משה רבינו61, כולל גם ניצוץ משה שבכל אחד ואחד מישראל62, כפי שהוא בבחינת "אתה", העצם שלו, שמחבר ומקשר "אתה" דישראל עם "אתה" שלמעלה63) - הרי זה באופן ד"נר תמיד". חיבור והתקשרות תמידית, "אתה תצוה...תמיד" (דכיוון שאין זה חיבור של שני דברים, אלא זהו עצם מציאותו, הרי זה באופן תמידי שלא שייך בו הפסק ושינויי כלל).

ולכן נאמר תחילה "נר תמיד" - כי, התחלת ויסוד כל העבודה, היא, "ואתה תצוה", ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה, שהיא באופן ד"נר תמיד".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תצוה, ערב פורים קטן ה'תשמ"ט;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ט - כרך ב, עמ' 346-340)

----------

1) כפתגם והוראת רבינו הזקן ("היום יום" ב' חשוון) שצריכים לחיות עם הזמן, לחיות עם פרשת השבוע (והיום), ובפרט ביום הש"ק, שבו קורין כל הפרשה כולה (וראה גם לקמן (ס"ו) בנוגע לסיום הפרשה - שיעור דיום הש"ק).

2)  ראה ג"כ תו"א ריש פרשתנו (פא,א). הוספות לתו"א פרשתנו קיא,ד. אוה"ת ריש פרשתנו (עמ' א'תקמא). ועוד. וראה גם ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז פ"ג (וראה לקמן סי"א).

3) במשכן ומקדש הרוחני שבכאו"א מישראל, כמו שכתוב (תרומה כה,ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד (ראה אלשיך עה"פ, ועוד) - שישנו בשלימותו גם בזמן הגלות, וכמו שכתוב בהמשך כתובים אלה "חוקת עולם לדורותם".

4) וגם לדעת הרמב"ם שמדליקים הנרות (לא רק בין הערביים, "מערב עד בוקר", אלא) גם בבוקר כמו שכתוב בסוף פרשתנו "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות", וס"ל ש"הדלקת הנרות היא הטבתם (רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 98. וש"נ) - הרי ההדלקה היא "במדה שיהיה דולק מערב עד בוקר" (שם הי"א), כלומר, הדלקה לחצי מעת-לעת, ואחר-כך (בבוקר) חוזר ומדליק לחצי מעת-לעת, ולא באופן ד"נר תמיד" כפשוטו.

5) ראה גם (נוסף על הדרושים דפרשתנו) לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ.

6) זכריה ד,ב.

7) משלי כ,כז.

8) ובפרטיות יותר - עריכת הנרות והעלאת הנרות (ראה תו"א שם,ג. אוה"ת עמ' א'תקמד), וכן הטבת הנרות (ראה אוה"ת שם עמ' א'תקמה. א'תקסב. וראה גם ד"ה ואתה תצוה עטר"ת (סה"מ עטר"ת עמ' רמה ואילך). ד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט (בסה"מ קונטרסים ח"א) פ"ז.

9) שבת עז,ב.

10) תו"א שם. אוה"ת עמ' א'תקמה.

11) כולל גם שינויים ועליות בקדושה גופא - שמתעלה ממצבו הקודם למצב אחר לגמרי, ועד לאין-ערוך.

12) כולל גם - שאין זה באופן של רצוא לעלות למעלה, להיותו בבחינת דביקות כו'.

13) רמב"ם ריש הל' ביהב"ח.

14) ברכות כו,ב.

15) ראה בארוכה ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (עמ' רנג ואילך).

16) מלאכי ג,כב.

17) ראה שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ.

18) "מערב עד בוקר הוא כללות הזמן בי"ב צירופים דלילה וי"ב צירופים דיום" (תו"א הוספות שם).

19) ועל-דרך זה החיוב דק"ש (עניין האהבה) הוא פעמיים בכל יום, שחרית וערבית - בדוגמת הטבת והדלקת הנרות בבוקר ובערב (ראה סה"מ שבהערה 8).

20) ולכן יש בה העילוי ד"רשות" (גם לאחרי ש"קבעוה חובה") שלמעלה מחובה (ראה לקו"ת שה"ש כד,ב. ביאוה"ז (לאדהאמ"צ) יג, סע"ד ואילך. (ולהצ"צ) עמ' פה ואילך. ועוד)

21) שהרי "רוב המצוות יש להם שיעור מצומצם כו'" - אגה"ק ס"י (קטו,א).

22) ואפילו המצוות שחיובן תמידי - הם גם בגדרי הזמן, אלא, שזמנם, הוא בכל רגע ורגע (ראה קונטרס משיחות ש"פ וארא ה'תשמ"ט הערה 38).

23) ראה לקו"ת במדבר יג,א-ב.

24) מנחות בסופה.

25) יחזקאל מג,י-יא - הפטרת שבת זו.

26) תנחומא צו יד. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 414 ואילך. וש"נ.

27) תו"א שם פא,ד. אוה"ת עמ' א-תקנ.

28) ומבאר שם שזהו מ"ש בסיום העניין "מאת בני ישראל" - "פי' מאת היינו מבחי' אותיות התורה שמאל"ף ועד תי"ו, דהיינו, על-ידי עסק התורה של בנ"י כו'", אשר, "המשכת התורה למטה בישראל הוא על-ידי בחינת משה".

29) משלי ו,כג.

30) הן בענייני קדושה, לימוד התורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, קיום המצוות, והן בענייני הרשות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" (נוסף על פשטות העניין - שבנוגע לכל פעולה ופעולה צריך להסתכל בתורה כדי לידע את המעשה אשר יעשה).

31) ראה גם תו"א ואוה"ת שם: "התורה היא אור שהיא מאירה את הנר, שנר מצווה היא כלי לאור התורה, והתורה היא אור וחיות המצוות".

32) ודוגמתו בתורה עצמה - נוסף על העניין הכללי שבה ("תורה אור", האור והחיות דכל המצוות, כנ"ל הערה 31) יש בה גם עניין פרטי - א' מג' הקווין, ויתירה מזה - מצוות תלמוד תורה, שהיא אחת ממצוות התורה. ובפרטיות יותר - הלכות החג בחג וכו'.

33) ואף שי"ל שהכתוב מקדים שתכלית העבודה שיהיה "נר תמיד" (אף שבפועל צ"ל מן הקל אל הכבד, תחלה "מערב עד בוקר", ואחר-כך "נר תמיד"). מ"מ מסתבר לומר, שהסדר בכתוב מתאים גם לסדר העבודה בפועל ממש, כדלקמן.

34) ראה ד"ה וקבל היהודים הנ"ל פ"ג. ד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"א.

35) ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 204. וש"נ.

36) קונטרס משיחות ש"פ תרומה ס"ד ואילך.

37) תו"א שם פב,א. אוה"ת עמ' א'תקנא.

38) ב"ר פ"א, ד.

39) ועד "שארז"ל שהתורה נק' כלה ומאורשה קהילת יעקב, וישראל הם בחינת חתן המשפיע כו' שהם המשפיעים להיות בחינת אוא"ס בחכמה, והן העוסקים בתורה לשמה, לשם התורה, דהיינו, שיהיה התהוות בחינת תורה" (תו"א שם,ד. אוה"ת עמ' א'תקצו).

40) ראה ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (עמ' רנ): ולכן יש בהם כוח המסירות-נפש שלמעלה מהשכל לגמרי, ובתורה לא יש טעם על מסירות-נפש מפני שזהו למעלה מהחכמה כו'. ונשמות ישראל שורשן ממקור החכ' למעלה מחכ' דתורה.

41) תניא רפ"ב.

42) "היום יום" - כ"א סיוון. כ"ה תמוז. ובכ"מ.

43) אלא שאעפ"כ יש צורך בפעולתו של משה רבינו (שעליו נאמר "ואתה תצוה") - "רעיא מהימנא", שהוא רועה ומפרנס את ישראל בעניין האמונה, לחזק את האמונה בהוי' במסירות-נפש בפועל בקיום המצוות, שלא תהיה בבחינת מקיף בלבד, אלא תומשך ותאיר בפנימיות כו' (ראה בארוכה ד"ה וקיבל היהודים הנ"ל פ"ד ואילך). וראה גם לקמן בשוה"ג להערה 59.

44) וכפס"ד הרמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) שרצונו האמיתי - רצון המוחלט כו' - של כל יהודי, הוא "להיות מישראל... לעשות כל המצוות וכו'".

45) ועניינו במשה - ששמו (ע"ש "מן המים משיתיהו") מורה על שייכותו לתורה, "שנמשך מן ההעלם שלמעלה מן ההשתלשלות מן המים בחינת מקור התורה, שכל התורה היא בחינת כד שנשאב מן הים, הם כ"ד ספרי דאורייתא" (תו"א ואוה"ת שם. ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (ע' רמט). ד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"ט), ואילו "אתה" - מורה על עצמותו של משה שלמעלה גם מבחינת מקור התורה.

וי"ל על-דרך זה גם בישראל - שהשם "ישראל" מורה על שייכותם לתורה, "ישראל" ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה (מגלה עמוקות אופן קפו), ואילו "אתה" - מורה על עצם מציאותם שלמעלה מהתורה, כפי שקדמו לתורה.

46) ראה ש' הגלגולים הקדמה כג. ש' מרז"ל בסופו. עמה"מ ש"א ספ"ד.

47) ראה לקו"ת בהר מא,ב ואילך. ובכ"מ.

48) כולל גם - למעלה מהחמשה שמות שנקראו להנשמה, נר"נ ח"י (ב"ר פי"ד, ט).

49) ויתירה מזה - אפילו לא תואר של "חלק" מן העצם, כידוע שחלק הוא חלק רביעי, בחינת המלכות כו' (ד"ה ואתה תצוה הנ"ל (עמ' רמו). ד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"ד). כי אם, מה שעל ידה תופסים בהעצם, ולא רק "תפיסא" בהעצם, אלא העצם ממש.

50) לא רק חבירות (צוותא) אלא גם חיבור ממש.

51) ומ"ש "ואתה" (בתוספת וא"ו) - אין הכוונה לדבר נוסף, כי אם, לרמז על ההמשכה (בציור דאות וא"ו) מ"אתה" שלמעלה ל"אתה" דישראל, ועד שבכוחם של ישראל (על-ידי עבודתם בענייני העולם) לגלות ה"אתה" גם ביש הנברא, שמציאותו האמיתית היא "אמיתת הימצאו", "ה' אלוקים אמת", כידוע ש"אמת דא אות וא"ו", שמורה על ההמשכה מלמעלה מעלה עד למטה מטה (ראה קונטרס משיחות ש"פ תרומה ס"ז. וש"נ).

52) ועניין זה נעשה על-ידי ה"אתה" דמשה - עצם מציאותו, למעלה משם ותואר, כולל גם התואר ד"ממוצע המחבר" (ראה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט) - שמצד עצם מציאותו אין זה באופן של חיבור, דבר נוסף, אלא עצם מציאותו ממש.

53) ספר-יצירה פ"א מ"ז.

54) ל,א ואילך.

55) ועפ"ז יומתק הטעם שציווי זה נכתב כאן ולא בפ' תרומה, יחד עם הציווי על כל כלי המשכן, כקושיית המפרשים (רמב"ן, ספורנו, ועוד. וראה גם לקו"ש חכ"א עמ' 179).

56) זח"ג רפח,א. וראה גם תו"א ואוה"ת שבהערה 37.

57) להעיר שסיום וחותם הפרשה ממש הוא בעניין "אחת בשנה", יוהכ"פ, שבו מתגלה בחינת אחת שבישראל, בחינת היחידה, "יחידה לייחדך".

58) ראה זח"ג עג,א.

59) ומרומז גם בעניין הקטורת שבסיום הפרשה (כנ"ל סוף ס"ו) - שיש בה גם חלבנה כו' (ראה כריתות ו,ב), - היינו, שגם אלו שהם בדוגמת "חלבנה"*, הרי, עצם מציאותם הוא באופן ד"בחד קטירא אתקטרנא". ועניין זה בא בגילוי בהקטורת דיוהכ"פ, "אחת בשנה יכפר" - מצד גילוי בחינת היחידה (כנ"ל הערה 57. וראה גם לקו"ש שבהערה 55).

*) להעיר מד"ה זאת תורת הבית הנ"ל פ"י שעיקר החידוש בפעולתו של משה רבינו ב"ואתה תצוה" היא - בנוגע להפשוטים ביותר כו'.

60) ראה כש"ט הוספות סקנ"ד ואילך. וש"נ.

61) ראה לעיל הערה 43.

62) ראה תניא רפמ"ב.

63) מה-שאין-כן בשאר הציוויים שנאמר בהם "וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל" וכיו"ב - שאף שכל מצווה ("צו") הו"ע של צוותא וחיבור, ה"ז החיבור עם מקור התורה (בחינתו של משה, כנ"ל הערה 45), שעל-ידה מתחברים עם הקב"ה, ישראל - על-ידי אורייתא - וקב"ה כולא חד: ורק על-ידי "ואתה" העצם דמשה שלמעלה ממקור התורה, מתגלה החיבור וההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה שלמעלה מהתורה.

ניצוצי רבי   

הערות התמימים ואנ"ש

כמעט כל סניף של ישיבת חב"ד פירסם קובץ 'הערות התמימים ואנ"ש' * התייחסויות של הרבי לקבצים השונים * מוריסטון ו'אהלי תורה' נהפכות לבימות חיות ותוססות * הוראות למערכות ולכותבים * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ברשימה הקודמת סיפרנו על הופעת הגיליונות במוריסטון. תחילה הופיעו אחת לשלושה שבועות. בשנת תשל"ט הוחל להוציא לאור את הקונטרס במתכונת דו-שבועית. לשבת בראשית ירד הרבי לתפילה כשבידו הק' הסידור ובתוך הסידור קובץ ההערות השבועי. חדי-העין הבחינו כי הרבי מעיין בקובץ, תופעה שהפכה מאז לנוהג כמעט קבוע.

"חידוש בתולדות ליובאוויטש"

בליל שישי של פרשת תולדות כתב הרבי בתגובה לשמות חברי המערכת:

ואשרי חלקם, ויה"ר [=ויהי רצון] שיעלו מעלה מעלה בתומ"צ [=בתורה ומצוות].

באחד מימי השבוע של פרשת תולדות תשמ"ג הודיע המזכיר, הרה"ח הרב יהודה-לייב שיחי' גרונר, לאחראי על ההערות במוריסטון, הת' שניאור-זלמן ליבעראוו, כי הרבי כתב על דפי גיליון ההערות בכתב-יד קדשו, בתוכנן של ההערות. בהמשך ביקש ממנו הרב גרונר שיבוא מיד לנויורק.

לאחר מכן סיפר הנ"ל: "קיבלתי הלם. דבר כזה לא קרה מעולם, שהרבי יכתוב הערות על מה שהבחורים כתבו? בתולדות ליובאוויטש לא הייתה כזאת מעולם! כשהגעתי לניו-יורק קיבלתי מהמזכיר את הגיליון שמסרתי עבור הרבי לפני שבת, בתוספת כתב יד קודשו של הרבי בצידי הדף.

"מאז נהפך הדבר לנוהג קבוע. מידי כמה שבועות, במשך תקופה של כשנתיים-שלוש, היה הרבי מוציא את הגיליון עם הערות בשולי הדפים.

"חשוב לציין, כי על-אף המקובל במזכירות שלא למסור את כתב-יד קודשו של הרבי, זכיתי לקבל את ההערות המקוריות, וזאת בשל העובדה כי ההערות הופיעו בשילוב חיצים וכדו', מבלי אפשרות להעתיקם כראוי".

הרבי מעיר ומאיר

להלן כמה דוגמאות:

"באחת הפעמים ציין הרבי על דף השער חץ לעבר המילה "מערכת" שהייתה מודפסת על שער החוברת, [כלומר: למסור את החוברת לידי המערכת]. בהזדמנות אחרת, זכינו שהרבי יציין בתשובה לשאלתנו:

להחזיר המצו"ב [=המצורף בזה].

"במהלך אותה תקופה זכיתי להבחין בהתייחסויות שונות של הרבי להוצאת הקובצים. פעם אחת כתב אחד התמימים הערה על נושא מסויים, ובאותו השבוע ביקר אצל הרבי הרב שאר-ישוב הכהן מחיפה. כשהכנסנו את הקובץ לרבי, כתב הרבי ליד הערה זו:

בארוכה בשיחת הרב שאר-ישוב הכהן.

"אחת ההערות אף 'הולידה' תיקון בתניא, שבא בתגובה לשאלת אחד התמימים. ואכן, בתניא, בשולי עמוד קצ"ט ב"הערות ותיקונים", ניתן להבחין בתיקון שמופיע תחת הכותרת "הוספה לאחר זמן..." - זה התיקון שכאמור, תוקן על-ידי הרבי בעקבות ההערה.

"בדרך כלל היינו מכניסים לרבי את הגיליון השבועי בשעות אחר-הצהריים של יום שישי. ביום שני שלאחריו היינו מקבלים את הגיליון עם הערותיו של הרבי, והיינו מפענחים את כתב-היד עם ה'חוזרים', שהיו בקיאים בעניין. ביום שלישי היינו מכניסים חזרה את הפענוחים להגהה ולמחרת (או ביום חמישי) היו המזכירים מחזירים לנו את ההערות כפי שהן מוגהות, והיינו מדפיסים אותם בגיליון של אותו שבוע.

"לעיתים הגיה הרבי את השיחה במיוחד כדי להדפיסה בקובץ ההערות השבועי. שיחות אלה התפרסמו תחת הכותרת 'קטע זה הוגה על-ידי כ"ק אד"ש'".

מ-770 לכל העולם

כפי שסופר כבר ברשימה הראשונה - הופעת הקובצים החלה ב-770 ומשם הועתק הרעיון גם לישיבות חב"ד בכפר-חב"ד, בפאריז, בסיאטל, במלבורן, בסידני, בקסבלנקה, בלוד, בצפת, בירושלים, בקריית-גת, בראשון-לציון, בנחלת-הר-חב"ד, באושן-פרקווי, בקאראקאס, בבוסטון, במיאמי-ביטש, בארגנטינה, בדעטרויט, בבני-ברק, ועוד ועוד.

ברשימות קודמות התייחסנו בעיקר לבימות מרכזיות כמו מריסטון ואוהלי-תורה. הפעם נחזור לסקור את ההתפתחות צעד אחר צעד וכן התייחסויות שונות נוספות של הרבי.

גודל החביבות

ביום שני, ז' בכסלו תשל"ז, רשם הרה"ח ר' יצחק-מאיר שיחי' סוסובר (אז תלמיד הישיבה ב-770) ביומנו:

"הרה"ח הרב יהודה-לייב גרונר יצא מחדר אדמו"ר שליט"א ובידו הקונטרס 'הערות התמימים ואנ"ש' דנ.י. וחיפש את המתעסקים בזה, ומסר שכ"ק אדמו"ר שליט"א העיר שבשער הגיליון הדפיסו בטעות 'שנת שלושים ושש לבריאה' ומעל הדף כתוב תשל"ז! (מזה רואים את גודל החביבות של קונטרס זה אצל אדמו"ר שליט"א, ומובן גודל זכותם של אלו המשתתפים בזה)".

בהזדמנויות רבות, בעת שהרבי נכח בבית-הכנסת, ניתן היה להבחין כי הוא מעיין בגיליון 'הערות התמימים ואנ"ש'.

הרבי היה מעניק ברכות בנוסח כללי-פרטי: "נתקבל ותשואת-חן - ודבר בעיתו בסמיכות ל... אזכיר על הציון".

תשובה לשאלת הפרופסור מפריז

התייחסויות מפורשות ברבים לבימות הללו כמעט ולא היו בשנים הראשונות. בינתיים היה שפע של התייחסויות פרטיות.

בגיליון ב' של 'הערות התמימים ואנ"ש', שהופיע בצרפת, התפרסמה הערה (במדור 'שונות') בסימן יו"ד שבשוליה נחתם: "בשם פרופסור דניאל מיכאלי משגרירות ישראל בפאריז".

והרי השאלה כלשונה:

"בלקוטי-שיחות חלק ראשון, שיחה לחנוכה, מוסבר שכאשר לישראל טוב בגשמיות בלא דאגות וכו' אזי טוב גם ברוחניות. ועל-דרך שהיה בימי שלמה וכו' וחלילה להיפך, כבתקופת נס חנוכה שהיה המצב רע בגשמיות על-כן גם ברוחניות לא נמצא שמן טהור, אפילו לצורך לילה אחד וכלשונו "בשעת עס איז גוט אין גשמיות ובמילא אויך אין רוחניות כנ"ל".

"ולכאורה צריך להבין, דהרי אנו רואים במוחש דהדוחק בגשמיות מעורר על הרוחניות, ולהיפך מרוב טוב גשמי שוכחים על הרוחני (ולהעיר מהידוע כי דעת אדמו"ר הזקן בעניין מלחמת צרפת-רוסיה היתה, כי מוטב שינצחו הרוסים למרות שייגרם על-ידי-כך דוחק גשמי ליהודים מכל-מקום זה יביא ליתר מצב טוב ברוחניות, מה-שאין-כן להיפך). ועל-דרך כמה פסוקים בתורה "ורם לבבך ושכחת", "וישמן ישורון ויבעט" ועוד. אבקש לבאר לי את העניין".

בסמיכות לי' בשבט תשל"ו הכין הרבי מכתב כללי-פרטי ששוגר לאישים ולמוסדות באותה תקופה, וגם "מערכת 'הערות התמימים ואנ"ש' ברונא ה' עליהם יחיו" קיבלה מכתב שכזה שנפתח במילים "שלום וברכה! מאשר אני קבלת הפ"נ [=פדיון -נפש], והשי"ת [=השם-יתברך] ימלא משאלות לבכם לטובה ולברכה".

וחותם בנוסח שגרתי כמעט: "בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור".

ההפתעה באה בקטע הנוסף:

נ.ב. [=נכתב בצידו]

ז"ע [=זה עתה] נתקבל המכ' [=המכתב] בצירוף גליון א-ב מהערות התמימים ואנ"ש,

ות"ח [=ותשואת-חן].

במענה לשאלה בגליון ב' מדור שונות ס' [=סימן] י' - בטח תסדר המערכת מענה ע"פ משנ"ת באגה"ת פ"ו [=על-פי מה שנתבאר באיגרת-התשובה פרק ו'] (שהדוגמאות שבשיחה - ה"ה מזמן שביהמ"ק [=הרי הן מזמן שבית-המקדש] קיים) ושגם בזמן הגלות סו"ס [=סוף-סוף] נעשה כן - ע"פ [=על-פי] קונטרס ומעין מאמר יז ואילך".

מכתב המשך מהמזכירות

כעבור ימים לא רבים נתקבל מכתב נוסף ממזכירות הרבי:

"ב"ה, כ"ג אד"ר תשל"ו

"ברוקלין

"מערכת הערות אנ"ש והתמימים, בברונא

"ה' עליהם יחיו

"שלום וברכה!

"במכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א מיום כ"ח שבט צויין שם בסופו "קונ' ומעין מאמר יז ואילך".

ויש לתקן - וצריך להיות: "מאמר י"א וראה גם מאמר י'".

תשובת המערכת על-פי מכתב הרבי

בגיליון שלאחר-מכן התפרסמה תשובת המערכת לשאלת הפרופסור:

"הנה הביאור בזה הוא, דהדוגמאות שבשיחה (זמן שלמה המלך ותקופת נס חנוכה) הרי הן מזמן שבית-המקדש היה קיים, ונתבאר באיגרת-התשובה פרק ו' דאז היו ישראל במדרגה עליונה, והיו מקבלים חיות לגופם מבחינת פנימיות השפע, על ידי שם הוי' ברוך-הוא. והיינו שקיבלו שפע רק מצד הקדושה, ומי שהיה ראוי וכלי לקבלה לזה על-ידי קיום התורה והמצוות קיבל השפעה גשמית, ומי שחס-ושלום לא היה כלי לקבלה, זאת אומרת דעניין קיום התורה והמצוות היה אצלו שלא כדבעי, אז כן גם היתה ההשפעה הגשמית.

"ועל-פי-זה מובן דהרוב-טוב גשמי עזר והוסיף לעניניהם הרוחניים, שהרי מדובר בכאלו שעסקו בעניינים רוחניים - תורה ומצוות, דאם לא-כן, לא היו מקבלים השפעה גשמית, וכנ"ל. ועל זמן זה תוכן השיחה.

"ומה ששאל דנראה במוחש לכאורה להיפך, בטח כוונתו לזמן הגלות, ובזמן הגלות (מבואר שם), שירדו ישראל ממדרגתם וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה, ואז יכולים גם פושעי ישראל לקבל חיות מהסטרא-אחרא והקליפה, ולא רק השפעה גשמית מצד הקדושה, וזה תלוי בבחירתם - אם לבחור לקבל מהיכלות הקדושה, על-ידי התנהגות על-פי התורה והמצווה. וממילא מובן דגם כאלו שאינם מקיימים תורה-ומצוות מקבלים השפעה גשמית, ואדרבה - ביתר שאת (ועיין בהמבואר שם), ומהיכלות הסטרא-אחרא, ובמקרה כזה רחמנא-ליצלן, לא רק דהטוב הגשמי אינו עוזר לקיום התורה-ומצוות כדבעי, אלא שהוא עוד מעלים ומסתיר, עד כי שוכחים יותר על הרוחניות, כי השפעה זו נמשכה מצד הקליפה.

"אמנם, למרות זאת שבזמן הגלות אפשר לקבל השפעה גשמית אפילו על-ידי התנהגות שלא כשורה כנ"ל, הנה מבואר ב"קונטרס ומעיין" מאמר יא, וראה גם מאמר י' דזה רק לפי שעה, אבל סוף סוף גם בזמן הגלות נעשה כן, שנפסקת השפעתם הגשמית ומתבטלת הצלחתם וכו' וכו', שאי-אפשר ליהודי שהוא פנימיות (היינו מקבל מצד הקדושה) לקבל השפעה חיצונית (מצד הקליפה). ועל-ידי כך שנפסקת ההשפעה גשמית להם, מכריחם הקדוש-ברוך-הוא מצד אהבתו לישראל שיחזרו בתשובה, עיין שם".

היריעה מתרחבת

הקובץ המקביל לזה הרואה אור במוריסטון, הוא 'הערות וביאורים', של מוסד חינוך אהלי-תורה בשכונת קראון-הייטס. קובץ זה החל להופיע תמידין כסדרן בחודש תשרי תש"מ. יוזם הופעתו, המדרבן והעורך המסור עד עצם היום הזה, הוא הרה"ג הרה"ח הרב אברהם-יצחק-ברוך שיחי' גרליצקי (ר"מ בישיבה), ועל-ידו חברי המערכת מתלמידי הישיבה, בשנת תש"מ: שניאור זלמן איידלמן, משה דרייזין, לוי מוצקין ואליעזר גרשון שם-טוב שיחיו. לפני תש"מ הופיע הגיליון בשם 'קובץ שו"ת התלמידים אוהלי תורה' (וכלל כבר אז הערות וביאורים בנגלה, בחסידות ובלקוטי-שיחות - דבר שסלל את הדרך לכל שאר הגיליונות שהרחיבו את היריעה והוסיפו מדורים חדשים דומים בנוסף על ההערות בלקוטי-שיחות). בגיליון ח"י שיצא לאור לכ"ד בטבת תשל"ט התפרסמה תשובה של הרבי שהתייחסה לשאלות של שני תלמידים בגיליון קודם (ט"ז) בזה הלשון:

עדיפא הו"ל [=הווה להו] להקשות בסנה' (קב, רע"ב) למה נענש וביותר - מנשה.

ע"פ [=על-פי] א) נגלה - עיין רמב"ם שמונה פרקים פ"ח.

ב) חסידות - בבי' [=בביאור] עניין הקניגי, טיקלא (ש' [=שער] הבחירה - לאדהאמ"צ [=לאדמו"ר האמצעי])

עה"פ [=על הפסוק] נורא עלילה על בנ"א [=בני אדם]. ועוד.

הרבי מרבה להתייחס

קצר המצע מהכיל את הקושיות, נציין רק שתשובות הרבי שבאו בקצרה, בצורת מראי-מקומות, הביאו לפיענוחים מרתקים שפתחו צוהר חדש בהבנת עניינים, שהיו סתומים לכאורה, קודם לכן.

כמה סוגיות תורניות יסודיות ביאר הרבי בזכות הדיונים שהתנהלו מעל בימות אלה. תחילה התייחסו הכותבים לדברי הרבי. לאחר מכן הרבי חזר והבהיר והוסיף נדבכים עד שסוגיות שלמות זכו להופיע במסגרת הלקוטי-שיחות.

כשסוקרים את קובצי 'הערות וביאורים' של ישיבת אוהלי-תורה נזכרים כי הדיון הגדול בשנת תשמ"ב בדין אי-כתיבת ספר-תורה בזמן הזה, התקיים מתוך משא ומתן על מה שנכתב אז בנושא זה בקובץ.

שנה אחר-כך (תשמ"ג), התעצמה ההתייחסות, דיון בדיני משיחה של בן מלך, שממנו נדפסו אחר-כך שלוש שיחות ('ליקוטים').

בתקופת אחרון-של-פסח, התקיים דיון מסועף וחדשני בדין חובת קיום שבע מצות בני נח לנכרים (אגב: הרבי ביקש שיכתבו בקובץ מקורות, כלומר, למצוא סימוכין לשיטתו!).

בחג השבועות התנהל דיון עמוק בחסידות, בגדר נצחיות התורה (שהתחילה מתוך 'יחידות' עם האדמו"ר מגור, רבי פנחס-מנחם אלתר זצ"ל).

בשנה שלאחר מכן, עם הכרזת הרבי על תקנת לימוד הרמב"ם היומי, לקח קובץ זה חלק גדול בבירור וליבון דברים יסודיים בתחום זה, שהרבי דן בהשיחות (יש לציין: לפני שהרבי פנה ללומדי ה'כולל', שיוציאו לאור ספר 'מראי מקומות' על הרמב"ם, ביקש הרבי שידפיסו מראה-מקומות בקובץ זה), ועוד ועוד.

שלושים שאלות בהתוועדות אחת

עם השנים הוסיפו הגליונות - "קובצים" בלשונו של הרבי - להיות בימות חיות ותוססות, החל מהתייחסויות תכופות של הרבי לדברים שהופיעו בהן, ויתירה מזו: הרבי הציע "שיעוררו אודות פירושי רש"י הדורשים ביאור והסבר שעדיין לא דובר אודותם" (לשון הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא תשמ"ז - 'התוועדויות' תשמ"ז, כרך א, עמ' 579; ההצעה עצמה כבר בשנת תשד"מ; והחל משבת-קודש פרשת פקודי תשמ"ו) הרבי התייחס לקושיות שהציעו הכותבים (בהזדמנות האמורה התייחס הרבי לשלושים שאלות", שהתפרסמו באותו שבוע).

תפקיד המערכת

באותן שנים התייחס הרבי, בין השאר, ל"תפקיד המערכת" ש"הוא - לעבור ולבקר ולנפות את כל החומר שמגיע לשולחנם, ואם-כן, צריכים הם, לכל לראש, להעיר על תירוץ והסבר, בדרך אפשר על-כל-פנים, על השאלות, על-כל-פנים בחלקן" (שם עמ' 580).

ו"תפקיד המערכת - לא רק להגיש את כל מה שהגיע לידם, אלא לערוך את הדברים כשולחן הערוך ומוכן לאכול" (שבת-קודש פרשת בוא תשד"מ - 'התוועדויות' תשד"מ, כרך ב, עמ' 825. דרך-אגב, באותה הזדמנות היה מובן מדברי הרבי שהמערכת היתה צריכה להשמיט תירוץ שהציעו הכותבים - "פירוש שהוא היפך פשוטו של מקרא").

ושוב התייחסות לצורת כתיבה - הן של הכותבים והן של המערכת (שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשמ"ז - 'התוועדויות' תשמ"ז, כרך ב, עמ' 717):

ולפלא שלא ציינו - לא השואל ולא המערכת - ששאלות אלו הקשה ה"שפתי חכמים"...

כשעומדים לכתוב שאלה על-מנת לפרסמה בדפוס - הייתכן שלא לעיין תחילה במפרשי רש"י.

לא על חשבון "המשא שלהם"

בשנת תשמ"ג כתבו לרבי תלמידי אחת הישיבות שהחוברת הודפסה במימון התלמידים "ואין ביכולתינו לשאת עוד המשא הזה על כתפינו ואנו נאלצים לסגור את המערכת". הרבי הגיב על כך במענה הבא (לקוטי-שיחות, כרך טל, עמ' 241):

כפשוט - משא הכספי אינו שייך לכתפיים שלהם כלל וכלל, ועניינם - כחמור למשא דלימוד התורה הנגלה והחסידות ולמשא לה. ולא יקחו ע"ע [=על עצמם] משא דאחרים שה"ז [=שהרי זה] גורע במשא שלהם וק"ל [וקל להבין]. ויקבלו שכר על הפרישה.

ממעייני החסידות

פרשת תצווה

ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)  

שמן - רומז לתורה, כנודע.

זך - בגימטרייה כ"ז, והם כ"ב אותיות הא"ב וחמש האותיות הכפולות (מנצפ"ך).

"ויקחו אליך שמן זית זך" - כל (אותיות) התורה, לרבות מנצפ"ך, כולן נמסרו למשה ומיוחסות לו.

זהו שאמרו רז"ל (מגילה ב): "מנצפ"ך - צופים (נביאים הראשונים) אמרום", והיקשו: "והלוא אין נביא רשאי לחדש דבר מעולם", ותירצו "שכחום, וחזרו וייסדום". הרי שגם אותיות מנצפ"ך מיוחסות למשה, אלא שהנביאים גילו דברים שנשכחו.

הוא הדין לכל דברי הנביאים והכתובים - שורש כולם בתורה וכולם מתייחסים למשה, אלא שהם חזרו וייסדום.

זהו שאמרו רז"ל (ספרי מטות ב): "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה" - דברי הנביאים והכתובים נאמרו קודם לכן בתורה והנביא רק מגלה את מה שכבר היה. לכן נתנבאו ב"כה"; אבל נבואת משה היתה חדשה שלא נשמעה מעולם, לכן נאמר "זה", כלומר: ראה זה דבר חדש.

(אור-תורה פרשת תצווה דף ל"ו עמ' ב')  

שמן זית זך (כז,כ)
זך: בלי שמרים (רש"י)

מפירושו של רש"י משמע שתיבת "זך" קאי על השמן. אך ה"אבן עזרא" מפרש שתיבת זך קאי על הזית, דהיינו שהזית צריך להיות נקי ושלם.

והרי הסבר לשני הפירושים לפי פנימיות העניינים:

הזית הוא מר, ולכן הוא מורה על רע וחושך; אך בפנימיותו - הוא המקור שממנו נמשך השמן. שמן רומז לחכמה, ולפי זה הזית (מקור השמן) רומז לדרגה נעלית ביותר, נעלית אף מהחכמה. חכמה היא ראשית הגילוי ולפי זה הזית הוא למעלה מהגילוי, ולכן הוא בבחינת "מר" ו"חושך".

ה"אבן עזרא" מפרש לפי פשטות העניינים (שזית רומז לרע וחושך), לכן הוא אומר שצריכה להיות זהירות מיוחדת בבחירת הזית, כדי להוציא ממנו (על-ידי כתישה) "שמן" וביטול. כלומר, הזית עצמו צריך להיות "זך".

לעומתו, רש"י מפרש לפי פנימיות עניין הזית (כי בפירוש רש"י גנוזים גם סודות התורה), ולכן הוא סובר שאין צורך לנקוט זהירות לגבי הזית עצמו, כי הזית הוא דרגה נעלית ביותר. הזהירות צריכה להיות לגבי השמן, דהיינו בהמשכה לבחינת חכמה, שהיא כבר שייכת אל העולמות. כאן יש חובה להיזהר שה"שמן" יהיה נקי מכל תערובת.

(לקוטי-שיחות, כרך יא עמ' 132-131)  

שמן זית זך (כז,כ)

הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח), "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות שמצד הסטרא-אחרא. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות.

ועל-ידי כתישת הזית, דהיינו, אתכפיא סטרא-אחרא, מתגלה השמן, בחינת החכמה; היינו ההתבטלות לאלוקות (כי חכמה עניינה ביטול, שהרי תיבת חכמה היא גם: כח מ"ה - ביטול).

(תורה-אור דף פא עמ' ב-ג)

ועשית חשן משפט (כח,טו)

במילה "חשן" יש שני רמזים המנוגדים זה לזה:

א) בכתבי האריז"ל מובא ש"חשן" - אותיות "נחש".

ב) בספרים נאמר, משמו של רבי אפרים מבעלי התוספות, ש"חשן" בגימטרייה "משיח".

הגוף רומז ל'נחש', כי הוא נקרא "משכא דחוויא" (עור הנחש), ואילו הנפש רומזת ל"משיח".

בזמן הגלות, עניין ה"נחש" הוא בגלוי, כי סיבת הגלות היא החטאים, דהיינו התגברות הגוף על הנפש. ולאידך גיסא, עניין ה"משיח", אף שהוא קיים, אך הוא בהעלם.

(לקוטי-שיחות כרך יא עמ' 138)

את האורים ואת התומים (כח,ל)
למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים - שמאירים את דבריהם; תומים - שמשלימים את דבריהם (אין גזירתם חוזרת, רש"י) (יומא עג)

ויש להבין:

מהו החידוש הגדול שאין גזירת האורים והתומים חוזרת?

אלא: על הפסוק (שמות ו) "ושמי הוי' לא נודעתי להם" פירש רש"י: "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".

הרי שסיבת הדבר ש"הבטחתי ולא קיימתי" הוא מחמת העדר גילוי שם הוי', ורק עם גילוי שם הוי', שהוא 'שם אמיתות' שלי, אז אין שינוי. כדכתיב (מלאכי ג), "אני הוי' לא שניתי".

כלומר, כשנמשכת השפעה משאר השמות ייתכן שיהיה שינוי וההשפעה לא תגיע למטה, מאחר שמידת הדין מעכבת. אבל כשההשפעה באה מבחינת שם הוי' - אזי אין מידת הדין מעכבת.

ומאחר שגזירת האורים והתומים היא משם הוי', לכן אין גזירתם חוזרת.

זהו גם פירוש הכתוב (תהילים מג), "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני": "אורך" - הוא המשכת האור, "ואמיתך" - שיהיה קיום להמשכה והאור לא יסתלק.

(אור-התורה - שמות כרך ה', א'תרנ-נא)  

והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)

פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:

הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה - הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר - "בחד קטירא אתקטרנא, ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".

כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.

שליחות זו - זמנה תמיד, כי הן המנורה והן הקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש - תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.

(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב)  

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שלישי,
י"ג באדר-א'

במנחה אין אומרים תחנון1.

יום רביעי
י"ד באדר-א', פורים קטן2

אין אומרים תחנון3, ואסור בהספד ובתענית4, וראה בהערות בקשר לתענית חתן ביום חופתו5. אך מותר במלאכה6.

שמחת היום צריכה להיות מתוך 'שטורעם' (סערה) ורעש7, ובפרט ששמחת פורים קטן היא שמחה בטהרתה, שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות היום דפורים8.

מכיוון שפורים קטן הוא 'שלושים יום לפני החג' ד'פורים גדול'9, זה הזמן10 לעורר אנשים נשים וטף על ההכנות למבצע פורים, ולכל לראש - ללמוד את הלכות פורים ומצוותיו, ולהשפיע על כל אחד ואחת מישראל ללומדן ולהתכונן לקיומן11.

בסיום כמה מכתבים מפורים קטן מסיים הרבי: "ובצחות לשון... 'זה הקטן - גדול יהיה'"12.

לפני שבעים ושמונה שנים נאמר המאמר הידוע, ד"ה 'וקיבל היהודים' על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - פורים קטן תרפ"ז, בבית-הכנסת הליובאוויטשאי, מוסקבה "ברוב עם ובפירסום גדול (וגם לאחרי זה)"13.

המאמר ד"ה 'ואתה תצווה' ה'תשמ"א - המיוסד על המאמר הנ"ל - הוא מאמר החסידות האחרון שיצא מוגה על-ידי הרבי, לקונטרס 'פורים קטן - ה'תשנ"ב'14, וחילקו בו-ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים.

סוף זמן 'קידוש לבנה' (לכתחילה15) יום רביעי בלילה, אור ליום חמישי, בשעה 11:18.

יום חמישי
ט"ו באדר-א', שושן-פורים קטן

אין אומרים תחנון וכו', כדאתמול.

יום התוועדות: "שדווקא באופן כזה יכולה להיות השמחה בשלימותה"16.

----------

1) סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך'.

2) שם זה (ובמקביל 'שושן פורים קטן') "מצאתי לראשונה מתחיל ממהרי"ל ריש הל' פורים [בהוצאת מכון ירושלים - עמ' תיט], ובדרכי-משה לטור סי' תרצ"ז ס"ק ג" - לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 210 הערה 8.

3) סידור אדמוה"ז שם.

4) רמ"א סי' תרצ"ז. לוח כולל-חב"ד.

5) ראה 'תורת מנחם - התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 252, שהחתן והכלה התענו ביום זה (עד אחרי החופה, שהיתה בשעה מאוחרת יחסית). יש להדגיש, שהרבי לא יזם את התענית אלא הסכים לה, כפי שסיפר החתן דאז הרה"ת ר' צבי הירש שי' חיטריק: "בעת הקבלת פנים בא הרב אייזנשטאט בטענה על זה שהתענו באותו יום שהיה פורים קטן, וענה לו רבינו: 'כמו ששואלים - כך עונים. שאלו אצלי האם כדאי להתענות, ועניתי שכדאי להתענות!'" ('מקדש ישראל' עמ' 91). והקשה הרהמ"ח ס' נטעי-גבריאל מדברי שו"ע אדמוה"ז (סי' תכט סי"ז) על תענית באסרו-חג של פסח "ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע הרי זה משובח", וא"כ בענייננו שמניעת התענית היא מדינא (כדעת רוב הראשונים שזו מסקנת הגמ' במגילה ו,ב, וכפסק השו"ע והרמ"א סי' תרצ"ז ס"א, ואחרונים שהובאו בס' 'הנישואין כהלכתם' פ"ו סל"ח, וכ"פ בס' נטעי גבריאל ובלוח 'דבר בעתו', ע"פ המג"א ר"ס תקע"ג כיוון שיום זה נזכר בגמרא, וכ"כ בפשיטות באנציקלופדיה תלמודית שצויינה ב'התוועדויות' שם (!)), צ"ע איך ניתן להחמיר ולהתענות.

ואולי הכוונה, דאף שפסקו לנהוג כך למעשה, אין הכוונה שהתענית אסורה מדינא, שהרי כבר כתב מהר"ם מרוטנבורג (במרדכי, מגילה פ"א סי' תשפ"ד) וכן הביא בביאור הגר"א (סי' תקס"ח ס"ז) שמסקנא זו היא רק ע"פ מגילת תענית, והרי קיי"ל (ר"ה יט,ב. טושו"ע סי' תקע"ג) ש"בטלה מגילת תענית", וכן הקשה בס' פתחי-תשובה, הובא בס' ארחות-חיים להרה"צ מספינקא סי' תרצ"ז, ונשאר בצ"ע. אך הגר"א בסי' זה לא נחלק כלל על השו"ע והרמ"א, ומסתבר שרק נהגו כן לחומרא, ע"ד מניעת תענית חתן ביום ט"ו בשבט שכתב המג"א שם "כיוון שמוזכר בגמרא", היינו שיום זה מוזכר בגמרא, אף שלא נזכר שם איסור תענית כלל בט"ו בשבט. ולכן גם מניעת התענית בפורים קטן "אינה אלא מנהג", ולכן יש מקום להתענות. וע"ע.

6) ראה ב"י (בשם סמ"ק) או"ח סו"ס תרצז. דרכי-משה שם (דלא כאבודרהם שמחמיר בזה). עט"ז לשו"ע שם. אליהו-רבה וזוטא, ועוד - לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 213 הע' 34.

7) כמסקנת הרמ"א בסוף הל' פורים קטן "וטוב לב משתה תמיד", עיי"ש בט"ז, שהכוונה שלא די ב'להרבות קצת בסעודה' [כלשון הרמ"א בתחילת דבריו שם, שהובאה גם בלוח כולל-חב"ד ליום זה] - לקוטי-שיחות שבהערה הבאה.

8) ואדרבה, כיוון שהוא עניין נעלה ביותר (וגם כדי שתהיה שמחה בטהרתה ללא ענין של חיוב, המטיל עול ויראה) - לא ניתנה להיכתב בשו"ע במפורש אלא ברמז, כמבואר בלקוטי-תורה (פ,סע"ג) ע"פ מרז"ל "ערבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", שניסוך המים שהוא רק הלכה למשה מסיני, שמחתו למעלה מניסוך היין המפורש במקרא, ולמעלה ממנו ה'הקפות' דשמח"ת שהן מנהג ישראל בלבד (לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 215, ובארוכה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 1081, עיי"ש).

9) כלשון אדמוה"ז בסידורו.

10) על-דרך לימוד הלכות הפסח וההכנות לחג (שו"ע אדמוה"ז ר"ס תכט), וכשם ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" (שקלים פ"א מ"א).

11) כ"ז (כולל ההערות 10,9) מלקוטי-שיחות חכ"א עמ' 345,331.

12) אג"ק כרך יד, עמ' תכח-ט.

13) ספר המאמרים תרפ"ז עמ' קי. המאמר נדפס לראשונה בקובץ 'התמים', ח"ו, לאחר עשר שנים - בשנת תרצ"ז (ואז נוספו לו ה'קיצורים'). בשנית - בקונטרס פט, ספר המאמרים תשי"א עמ' 180, וראה במבוא ובנספח שם. כן היתה הוראה להדפיס קונטרס זה שוב וללמוד בו, לקראת ארבעים שנה לאמירתו - ה'תשכ"ז, וכן היו הוראות (להדפיסו ו) ללומדו פעמים רבות בכו"כ שנים. יומן אדמו"ר מהוריי"צ מיום זה נדפס בסה"ש תרפ"ז עמ' 151.

במאמר זה דורש הוא מסירות-נפש בכלל, וביחוד על החינוך, ומבטיח שדווקא תשב"ר שלמדו בתנאים הללו - לימודם ישבית אוייב ומתנקם, ואדרבה, ע"י מס"נ זו יזכו לגאולה.

בשנת תשל"ח היתה התוועדות מיוחדת ב'פורים קטן', שכסיבתה הראשונה ציין הרבי את "התחלת היובל השני" לאמירת מאמר זה (לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 326). התעוררות ללימוד מאמר זה בפורים קטן - בסה"ש ה'תשמ"ט ח"א עמ' 277 (להתחיל בערבו ולהמשיך גם לאחריו, עיי"ש). ל'קונטרס פורים תשמ"ט' הגיה הרבי את המאמר שלו ד"ה זה, מפורים תשי"א (סה"מ מלוקט ח"ג עמ' סז. ובצירוף רשימת המאמר מגוף כתי"ק שלא נסתיימה - בס' 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"א עמ' 283).

במכתבו מפורים קטן תשד"מ (לקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 443) כתב הרבי: "זה הזמן להזכיר את עצמו וכן את כל אלה הנמצאים בסביבתו אודות המאמר...", ומפרט שם ההוראות מזה לזמננו-אנו.

14) 'ספר המאמרים - מלוקט' חלק ו עמ' קכט.

15) בדיעבד סומכים להקל לקדשה אף בליל ט"ז (ראה שו"ת חתם-סופר ועוד פוסקים שהובאו ב'שערים מצויינים בהלכה' על קיצור שו"ע סי' צז ס"ק ט. וכן נמסר ע"י הרה"ח הגר"י לנדא ע"ה בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35).

16) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1072.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)