השמועה על האסון התפשטה כאש בשדה קוצים. תושביה היהודים של העיר דווינסק (כיום דַאוּגַבְפִּילְס בלטוויה) כאבו את כאבה של האישה הצעירה, שעולמה חרב עליה פתאום.
הכול החל בעקבות חובת הגיוס שהוטלה על הצעירים. בגורלם של בני העיר דווינסק עלה לשרת באזור הקווקז, על גבול טורקיה.
צעיר יהודי, מבני העיר, קיבל צו התייצבות לצבא. הוא ארז תרמיל, נפרד מאשתו ומילדיו ויצא ללשכת הגיוס. משם נשלח לשירות צבאי מפרך ומתיש.
החייל הצעיר הצטיין בשירותו ועלה אט-אט בסולם הדרגות. מאחר שחי כל הזמן בחברת גויים, הושפע מהם בהדרגה. הוא נגרר אחריהם, במוּדע או שלא במוּדע. במרוצת הזמן נטש הצעיר את התורה והמצוות וחי את חייו ככל חבריו החדשים.
חלפו הימים, והחייל, שביקש לסלול לעצמו מסלול התקדמות צבאי נוח, החליט להמיר את דתו לדת הנוצרית. הוא פנה אל כומר הבסיס, וזה שמח על הציפור השמנה שנפלה לחיקו והזדרז לבצע את טקס המרת הדת.
רעייתו של הצעיר, שהמתינה בקוצר רוח לאות חיים מבעלה, לא ידעה את נפשה כשקיבלה ממנו מכתב המודיע כי המיר את דתו וכי אין בכוונתו לשוב אליה. למקרא המכתב צנחה האישה מעולפת על הריצפה.
לאחר שהתעשתה מעט שלחה לבעלה מכתב ובו ביקשה כי לכל הפחות ייתן לה גט, כדי שתוכל להינשא שנית ולבנות את חייה מחדש. ואולם הצעיר המומר, בעקשנות בלתי-מובנת, סירב בכל תוקף להפצרותיה של אשתו להעניק לה גט.
שליחים שוגרו אליו בבקשות חוזרות ונשנות כי יואיל לשנות את גישתו ולשחרר את אשתו האומללה מחבלי עגינותה, ואולם החייל אטם את אוזניו משמוע.
סיפור ההתנצרות והסירוב לתת גט הגיע גם לאוזניו של הגאון רבי יוסף רוזין, הידוע בכינויו 'הרוגוצ'ובי', ששימש רבה של דווינסק באותם ימים.
הגאון גם שמע כי באותה יחידה שבה שוהה הצעיר המומר משרת גם תלמיד ישיבה לשעבר. בו ביום שיגר הרוגוצ'ובי מכתב בהול לאותו תלמיד לשעבר. במכתב הפציר בו כי ינסה לדבר על ליבו של הקצין באותה יחידה צבאית, בבקשה שישפיע על החייל המומר, שהוא מפקודיו, לתת גט לאשתו העגונה ולהתירה מכבליה.
במכתב פירט הגאון הרוגוצ'ובי את חומרת הדבר, את עוגמת הנפש הגדולה של האישה העגונה, והבהיר לחייל את מידת החובה הקוראת לו להתגייס למען המטרה הגדולה – להתיר את האישה מעגינותה ולאפשר לה להינשא מחדש.
ביום שבו קיבל החייל את המכתב הנרגש, נרתם למשימה. תחילה הלך אל הצעיר שהתנצר וישב עימו שעות רבות בניסיון לרככו. הוא דיבר על ליבו, ניסה לשכנעו, אך ללא הועיל. כשראה שאין בכוחו להזיז את הצעיר מעמדתו, החליט לערב את הקצין הממונה עליהם, כבקשת הגאון הרוגוצ'ובי.
למרבה ההפתעה שוכנע הקצין די מהר בנחיצות העניין. הוא פנה אל החייל בבקשה, שהיה בה טון של פקודה: "עשה מה שצריך כדי לתת גט לאשתך!". ואף הוסיף בקול סמכותי, שאינו משתמע לשני פנים: "אני רוצה לקבל דיווח בתוך זמן קצר שביצעת את הדבר".
לחייל העיקש לא הייתה ברירה, והוא ניאות לתת גט לאשתו.
כבר באותו היום כתב החייל, בן הישיבה לשעבר, מכתב לגאון ובו פירט את כל אשר אירע. הוא גולל לפניו את סיפור הקצין שהורה לחייל לתת לאשתו גט מייד.
הגאון מיהר להשיב לו במכתב שבו ציין את כל הדברים שיש לעשות כדי שהגט יינתן כדת וכדין, ושלח את המכתב באותו היום לחייל, בן הישיבה לשעבר.
כשקיבל החייל את המכתב ראה להפתעתו כי הגאון צירף סכום כסף גדול "לכיסוי הוצאות הגט", כלשונו. החייל תהה על כך, שכן לא היו אמורות להיות לו הוצאות כלשהן.
המועד שנקבע לעשיית הגט היה ביום ראשון בשבוע. לאחר שהכול כבר הוכן וסודר המתינו הדיינים לחייל שהתנצר, אך זה לא בא. התברר כי שב לסורו וחזר בו מהסכמתו לגרש את אשתו.
החייל, בן הישיבה, ניגש שוב אל המפקד, אך הפעם הגיב האיש בארשת פנים קשוחה. "חדלתי מלעסוק בעניין", הודיע לחייל היהודי.
באותו רגע נזכר החייל כי בכיסו מונח הכסף ששלח לו הגאון ל'כיסוי ההוצאות'. במוחו עלתה המחשבה כי ייתכן שבדיוק לשם כך נשלח אליו הכסף, כדי לתת תמריץ לקצין להפעיל את סמכותו על הבעל הסרבן.
החייל הוציא מכיסו את שטרות הכסף והניחם על שולחנו של המפקד. הוא לא היה צריך לומר מילה. הקצין אסף את השטרות וטון דיבורו השתנה לחלוטין: "אל דאגה. הכול יבוא על מקומו בשלום". הקצין הבהיר לו כי עוד היום יבוא החייל לבית הדין וישלח את הגט.
כך היה. הקצין זימן אליו את החייל הסרבן ופקד עליו ללכת מייד לבית הדין ולשלוח גט לאשתו. הלה נאלץ לעשות זאת, והגט נערך כדת וכדין ונשלח ליעדו.
החייל בן הישיבה נדהם מראיית הנולד של הגאון הרוגוצ'ובי שהקדים רפואה למכה ושלח כסף 'לכיסוי הוצאות הגט'...
(על-פי 'הרוגצ'ובי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
