שמיני עצרת תקכ"ח (1767) בקהילת מיכלשטאדט בגרמניה. את הדרמה שתתרחש בבית הכנסת – איש לא צפה.
בשמיני עצרת נהגו בבית הכנסת למכור את מצוות כל השנה. קניית ה'מצוות' נחשבת כבוד גדול וזכות גדולה. אחד הכיבודים המבוקשים היה הוצאת ספר התורה מארון הקודש והחזרתו. רק אדם אמיד יכול היה לקנות לעצמו את המצווה הזאת, שמחירה גבוה.
זה שנים משפחה אחת בקהילת מיכלשטאדט הייתה לה מעין 'חזקה' על המצווה, ובכל-זאת מדי שנה נאבקה עליה קשה מול המתחרים.
בתוך הקהל ישבו זה לצד זה יצחק ומתתיהו. שניהם לא נמנו עם עשירי הקהילה, אך גם הם עקבו בעניין אחרי מכירת המצוות. יצחק היה עני ואביון. מחייתו נזקפה לזכות שני בניו, שהתגוררו באנגליה. הללו היו שולחים לו מעת לעת סכומי כסף.
לפני החגים כתב יצחק לילדיו כי המצעים והכסתות שלו בלויים ומיושנים, וכי הוא זקוק בדחיפות לחדשים, לקראת החורף המתקרב. בניו שלחו לו מייד שבעה זהובים. בינתיים שמר יצחק את הזהובים בביתו.
בזכות הזהובים האלה חש כאילו הוא נמנה עם עשירי העם. בשעת מכירת המצוות פנה אל שכנו, מתתיהו, ואמר לו: "הכול שווים בפני ה', עניים כעשירים. גם אני רוצה לקנות לעצמי מצווה!".
המכירה נמשכה. הגיע תורה של מכירת הזכות לאמירת 'על הכול' בשמחת תורה, מעל הבימה. יצחק החליט לקנות את הכיבוד והכריז: "זהוב אחד".
ראשי המתפללים הופנו לעברו. הם נדהמו לגלות כי זה יצחק, העני. "שניים, שלושה, ארבעה", הוסיף יצחק וקרא, כשניסו להתחרות בו.
"השתגעת?!", לחש מתתיהו באוזנו. "כנראה שוכח אתה שעליך לשלם את ההתחייבות אחרי החג. מנין תיקח ארבעה זהובים?".
"חמישה, שישה, שבעה!", קרא יצחק, והכיבוד 'על הכול' נפל בחלקו. "יותר משבעה לא הייתי נותן", אמר יצחק לשכנו בפנים זוהרות, "אבל שבעה זהובים יש לי". והוא סיפר מנין לו הזהובים.
גם מתתיהו לא נמנה עם עשירי הקהילה, אבל הייתה לו בעלות על חצי בית והוא התפרנס מיגיע כפיו. שלא כיצחק, שהיה עם-הארץ, מתתיהו היה תלמיד-חכם.
כעת החליט גם מתתיהו לקנות לו 'מצווה', אלא שהמחירים האמירו. הגבאי הגיע למכירה האחרונה: גלילת ספר התורה לקראת הקריאה בציבור. מתתיהו החליט לקנות את המצווה בשותפות עם שכנו, ברוך, במחיר של חמישה זהובים לכל אחד לכל היותר.
"זהוב אחד", הכריז הגבאי.
"שניים", קרא מתתיהו.
דבר כזה טרם קרה. שאנשים עניים ישתתפו בקניית המצוות, השמורה לעשירים? פרנס הקהילה, חיים שפייר, ידע כמה קשה יהיה למתתיהו לשלם את שני הזהובים. כדי לשחררו מההצעה הציע: "שלושה".
"ארבעה", קרא מתתיהו.
"חמישה", הציע שפייר, מתוך כוונה שאם יזכה במצווה יכבד בה את שני מתחריו. מה גדולה הייתה הפתעתו כאשר מתתיהו הציע שישה זהובים.
כשמתתיהו היה מוכן לשלם שמונה זהובים, החליט שפייר להעמיד את העני במקומו. הוא ניגש לבימה והכריז: "אני מציע עבור ה'גלילה' זהוב אחד יותר משווי כל רכושו של מתתיהו!".
בזה הסתיימה המכירה. מתתיהו חזר לביתו עם אורח שהתלווה אליו. במהלך הסעודה שוחחו הנוכחים על המאורע, וזוגתו של מתתיהו הביעה צער על שפרנס הקהילה הכלים את בעלה.
דווקא מתתיהו קיבל את העניין ברוח טובה. "לכל אחד הזכות לקנות 'מצווה'. כוונתי וגם כוונת הפרנס הייתה לשם שמיים. אם רצונו לשלם תמורת המצווה סכום גבוה כל-כך, יבורך. כשאפגוש אותו אומר לו בשמחה 'מזל טוב!'. הלוא כן?", פנה אל אורחו, ישיש בעל זקן לבן ארוך, שפניו מעידות עליו כי הוא תלמיד-חכם.
"מסכים אני לדבריך", השיב האורח. "סבור אני כי עשית עסק טוב מהפרנס. חכמינו אמרו כי מי שחשב לעשות מצווה ונאנס מלקיימה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ה' יחשוב לך כאילו עשית את המצווה, ומפני שאינך שומר בליבך טינה למתחרך – תקבל תוספת שכר".
באסרו חג באו שליחי הקהל לאמוד את רכושו של מתתיהו. הרכוש הוערך בחמש-מאות ושלושים זהובים. שפייר השליש את הכסף באותו יום לקופת הקהל. בפנקסי הקהל נרשם הסכום בשם "ההקדש השפיירי".
"במה אברכך?", שאל הזקן, "מה חסר לך?".
"ה' טרם בירך אותנו בזרע של קיימא", השיב מתתיהו. "שישה ילדים שנולדו לנו מתו בינקותם".
"בזכות אהבת התורה והבריות וכוונותיך הטובות תזכה לבן שאורו יאיר ויזרח למרחקים", בירך הזקן.
"ומה שמך, שאוכל לכבדך ולהודות לך כשתתקיים ברכתך?", שאל מתתיהו. "אליהו", השיב הזקן, יצא מהבית ונעלם.
הבן שנולד באותה שנה נקרא זקיל-אריה-לייב. הוא היה לגאון גדול בתורה, צדיק ובעל מופת. נודע כ'בעל השם ממיכלשטאדט'.
(על-פי 'בעל השם ממיכלשטדט') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:43
זריחה: 6:27
