ליל חג הסוכות תש"ג (1942). במחנה העבודה שוררת דממה. הקצין שיצא לסייר במחנה חשב כי סיים את משמרתו בשלום, עד שקולות שירה הגיעו לאוזניו.
הוא פנה לעבר מקור הרעש וגילה לתדהמתו ארבעה אסירים יושבים בתוך צריף מוזר, סביב שולחן שעליו בקבוק וודקה. הקצין חשב כי הוא הוזה בהקיץ.
זה היה במחנה העבודה ינגיז שבאסיה. ר' שמואל פרוס, חסיד חב"ד בעל מסירות נפש, שוּלח לשם כעונש על 'חטאיו' החמורים. הוא גייס כספים לתלמודי תורה, הקים מקוואות טהרה ועוד מעשים 'אנטי-מהפכניים' כאלה.
אליו צורף ידידו הטוב, ר' יוסקה מוצ'קין, שנענש על מעשים דומים. יחד חיזקו זה את זה במאבקיהם לשמירת שבת, גידול זקן ואכילת מזון כשר. שמחתם של השניים גברה כשהצטרף אליהם עוד ידיד ותיק, ר' ישראל קוק.
ר' שמואל קיבל במחנה תפקיד מנהל בית חרושת לאריגה. אחריותו התפרסה על כל המשמרות, לאורך היממה, ולכן היה רשאי להתהלך במחנה כאוות נפשו, בלי לתת דין וחשבון היכן הוא שוהה בכל רגע.
איתם במחנה היה יהודי ממוצא גרוזיני, אברהם שמו. הוא ידע מעט מאוד על היהדות, מה ששמע וראה בילדותו. תפקידו היה לתפור כובעים בעבור מפקדי המחנה. לצורך זה הוקצה לו חדר מיוחד. לעבודתו היפה יצאו מוניטין. אפילו קציני צבא מהעיר הסמוכה היו באים אליו להזמין כובע. בעקבות זאת נרקמו בינו לבין הקצינים קשרים מיוחדים של 'שמור לי ואשמור לך'.
אברהם היה גם ראש הוועד הפנימי שהוקם בין האסירים. חברי הוועד היו בריונים, שהכול יראו מפניהם. למזלם של החסידים נרקמו בינם לבין אברהם יחסים טובים, ובעקבות הקשר איתם נדלק הזיק היהודי שבקרבו.
לקראת חג הסוכות התהלך ר' שמואל במצב רוח שפוף. על ארבעת המינים לא היה יכול לחלום, אבל גם המחשבה לשבת בסוכה לא הייתה מציאותית. אברהם הבחין במצב רוחו הירוד והתעניין לפשר הדבר. ר' שמואל השיב שהוא מצר על העדר סוכה.
"כיצד עושים סוכה?", שאל אברהם. ר' שמואל החל להסביר כיצד בונים סוכה כשרה. אחרי רגע של מחשבה פסק בנחרצות: "נעשה סוכה ליד חלון החדר שלי!".
אברהם לא חשש לעשות זאת, לנוכח קרבתו למפקדים. הוא הפעיל מייד את 'אנשיו', והללו הביאו בתוך שעות מספר קרשים לדפנות וקנים לסכך.
"מה צריך לעשות עכשיו?", שאל אברהם, ור' שמואל הסביר לו איך בונים את הסוכה. אברהם מילא את ההוראות בדייקנות. כשהסתיימה הבנייה הביט אברהם בסוכה בסיפוק ואמר: "עכשיו צריך חשמל". בלי לחשוש מאיש העביר כבל חשמלי מתוך חדרו אל הסוכה וחיבר אליו נורה.
כעת, כשהסוכה עמדה על תילה, ואפילו אור החשמל האיר בה, אברהם היה מרוצה. "עכשיו מה חסר?", שאל את ר' שמואל.
"אברהם, בסוכות צריך לעשות קידוש", אמר לו החסיד. אברהם לא ידע מה זה 'קידוש', ושאל: "אז מה צריך לשם כך?".
יין כמובן לא היה אפשר להשיג. "וודקה", השיב ר' שמואל.
בלילה הראשון של חג הסוכות, בשעה שהמחנה כולו נם את שנתו, עשו החסידים את דרכם אל הסוכה הקטנה. בסוכה התפללו ערבית של חג, ואחריה עשו קידוש.
אברהם נתן דעתו ליצור כוס קטנה מפח בבית חרושת למתכת שהיה במחנה. על הכוס הזאת, שהייתה מעין גביע, נעשה הקידוש. החסידים הביאו מעט לחם, והשיגו אפילו דג מלוח. זו הייתה שמחת חג בהידור ממש...
ר' שמואל הִרבה באמירת 'לחיים'. מצב רוחה של הקבוצה עלה, והם החלו לשיר ניגון חסידי.
בחצות הלילה יצא סגן-אלוף שנפצע במלחמה לסייר במחנה. כשעבר באזור הסוכה המחתרתית שמע פתאום קולות שירה רמים. עיניו נפערו בתדהמה למראה שהתגלה לפניו.
על פניו עלתה הבעת כעס והפתעה כאחד. מבטו נראה כמי שתפס את העבריינים בקלקלתם. ר' שמואל כבר היה אחרי לגימות הגונות של 'לחיים'. הוא פנה אל הקצין ושאל: "אתה יודע מה חוגגים היום? היום זה חג סוכות! קח כוסית וודקה!"...
בלי להמתין לתשובת הקצין מילא ר' שמואל כוס ואמר: "עשה קידוש".
לתדהמת האסירים לקח הקצין את ה'גביע' והחל פתאום לומר את נוסח הקידוש במנגינת החג...
ר' שמואל, שהיה שתוי, לא קלט בדיוק את גודל השעה. הוא אמר שוב 'לחיים' ומזג לקצין עוד וודקה לכוסו. כחצי שעה שהה איתם הקצין, כשהוא עומד לצידם.
ואז הפציר בהם: "לכו לישון. אם יתפסו אותי פה, ישַלחו אותי לסיביר". קודם שהתפזרה החבורה החל הקצין לחזור בצורה מרשימה על סוגיה מפורסמת בפרק 'חזקת הבתים' במסכת בבא בתרא.
התברר להם שהקצין היה בחור ישיבה, שנטש את דרך היהדות, התגייס לצבא וטיפס עד דרגת סגן-אלוף.
(על-פי 'זיכרונותיו של ר' מולע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
