העיר אפטה הייתה כמרקחה. המחשבה כי החזן בבית הכנסת ביום הקדוש יהיה מוט'ל הפוחז, זעזעה את לב התושבים.
מוט'ל זה היה מוּכר כיהודי קל דעת, שמתרועע עם הגויים ואוכל ושותה בחברתם. עם זה אהב פרקי חזנות, ובבואו לתפילות בימים הנוראים היה נהנה להצטרף בקולו אל הרינה והתפילה.
תשוקה גדולה בערה בליבו – להיות החזן בתפילות יום הכיפורים ולהציג לכל הקהל את היכולות החזניות שלו. מובן שהגבאים מנעו זאת ממנו. 'בעל תפילה' נדרש לא רק לקול ערב ולהכרת נעימות התפילה, אלא בעיקר שיהיה ירא שמיים.
ואולם מוט'ל, המקורב לראשי השלטון, ידע לנווט את דרכיו ולהשיג את אשר רצה. באותה שנה החליט כי יקבל את עמוד התפילה על אפם ועל חמתם של הגבאים. לקראת יום הכיפורים פנה אל ידידו, מושל המחוז, בבקשה כי יפקוד על גבאי בית הכנסת למנות אותו לחזן לתפילות היום.
שליח מיוחד מטעם המושל הופיע לפני הגבאים ובידו צו חתום. בצו נכתב כי על ראשי הקהל להעמיד את מוט'ל לחזן בתפילות יום הכיפורים.
למקרא האיגרת נפלו פניהם של ראשי הקהל. הוראתו של המושל הייתה בלתי-נסבלת. כיצד יעבור היום הקדוש כשאדם קל דעת ופוחז כמוט'ל יתפוס את עמוד התפילה?! אבל אי-אפשר להמרות את הוראת המושל, ובאין ברירה נאלצו ראשי הקהל להיכנע ל'הנחתה' מלמעלה.
אותו ערב יום כיפור נדמה היה בקהילה כערב תשעה באב. האווירה הייתה רווּיית אבל וכאב. גם ההליכה לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי' הייתה מלוּוה חרון כבוש ושיברון לב.
הרגע הגדול של מוט'ל הגיע כאשר ניגש אל עמוד התפילה לפתוח באמירת 'כל נדרי'. הוא פסע בראש מורם, כמי שהניצחון מונח בכיסו, בעוד עיני כול נעוצות בו בבוז ובזעם.
הוא תפס את התיבה בשני צידיה, משל היה חזן ותיק, כחכח מעט בגרונו, והתכונן להתחיל בנעימה המסורתית של 'כל נדרי'. הוא לא ידע מה מצפה לו...
ברגע שפתח את פיו והשמיע את קולו נשמע בחלל בית הכנסת רעש מחריש אוזניים. מוט'ל נבהל וסובב את ראשו לאחור, להבין מה מקור הרעש. מול עיניו התגלה מחזה שטרם נראה כמותו:
מאות המתפללים עומדים על רגליהם ומכים בידיהם בחוזקה על מחזורי התפילה שלהם. בימים ההם נהגו לכרוך את המחזורים בכריכת עץ, והרעש שנוצר על-ידי ההכאה על גב המחזורים היה גדול.
קולו של מוט'ל לא הצליח לגבור על הרעש הנורא. גם כשעברו כמה דקות ונדמה היה למוט'ל כי יוכל לשוב ולסלסל בקולו להנאתו, הוסיפו המתפללים להכות במחזורים בכל הכוח ולא נואשו ממאמציהם למנוע ממוט'ל הפוחז לשמש שליח ציבור ביום הקדוש.
כשהבין מוט'ל כי קהל המתפללים לא יניח לו להשמיע את קולו, וכי בכל רגע שבו הוא נאחז בעמוד התפילה נגרם לו ביזיון גדול – נטש את המקום בעלבון צורב.
המתפללים נשמו לרווחה. בליבם חשו הקלה רבה. מייד קראו הגבאים לחזן הקבוע, וזה ניגש למלא את שליחותו כדת וכדין.
עכשיו התנהלה התפילה על מי מנוחות. ההמולה שככה, והחזן הקבוע הוביל את תפילת היום הקדוש כבכל שנה עד סיומה.
בתום התפילה החל הקהל להתפזר. אחד מהקהל ראה את רבי שבתי, כורך הספרים, מסיים את תפילתו. "מזל טוב, ר' שבתי", קרא אליו הלה בקול עליז. "לך ודאי מובטחת שנה טובה".
"שנה טובה גם לך", השיב ר' שבתי. "בטוחני כי בעזרת ה' תהיה לי שנה טובה ומבורכת, וניוושע בקרוב בבן זכר!".
המתפלל חש כי ר' שבתי לא הבין את כוונתו. "אני מתכוון למחזורים שנקרעו היום בשעת המהומה", אמר לו. "תהיה לך עבודה בשפע לתקן אותם".
"על איזו מהומה אתה מדבר?", התפלא ר' שבתי, אינו יורד לסוף דעתו של הדובר אליו.
האיש התייאש, מלמל משהו ופנה לדרכו. וכי ר' שבתי הכורך לא נכח בבית הכנסת בשעה שהתחוללה הדרמה הגדולה?! – תהה בליבו.
ואכן, באותה שנה נולד לר' שבתי הכורך בנו ישראל, שנודע לימים כ'מגיד מקוז'ניץ', מגדולי מאורי החסידות.
פעם אחת שוחח עימו רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב וניסה להבין בזכות מה זכה אביו, ר' שבתי כורך הספרים, לבן גדול וקדוש כמותו. ה'מגיד' העלה סברה כזאת ואחרת, אך רבי לוי-יצחק לא בא על סיפוקו. "הכול טוב ויפה, אך בשל זאת עדיין אין זוכים לבן שכזה", אמר.
ואז סיפר לו ה'מגיד' את הסיפור עם החזן, שאביו, מרוב דבקותו בתפילה, לא הרגיש בכל המהומה, וחשב לתומו כי כוונת המתפלל לברכו לישועתו וציפייתו האמיתית – להיפקד בבן זכר.
או-אז נחה דעתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב. אכן, זו סיבה ראויה להתברך מן השמיים בבן שהאיר את העולם בתורתו.
(על-פי 'תולדות המגיד מקוז'ניץ') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
