חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:24 ו' בכסליו התשפ"ג, 30/11/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הצוואה הוגשמה
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1808 - כל המדורים ברצף
אצלי – לא – הכול בסדר
יש חדש
בסוף גם הוא יברך
ברכות
ולנו בושת הפנים
לפני מי עומדים
הצוואה הוגשמה
"בזעקם בעוד ליל"
ארומה של שליחות בין הכרמים
ירקות ועשבי תבלין

"אנא, כבוד הרב. זו הבקשה היחידה שאני מבקשת ממך. הבטח לי כי תחגוג לבני היחיד, מת'יו, בר-מצווה".

זו הייתה שעת צהריים כשצלצל הטלפון של הרב אנשל פרל, שליח חב"ד בעיירה מינאולה, במחוז נסאו במדינת ניו-יורק. "כבוד הרב", אמר הקול. "מישל גולדמן מבקשת לראות אותך".

הרב אנשל מיהר למרכז הרפואי. מישל הייתה יהודייה שהתגוררה בעיירה, וכעת שכבה במצב סופני לאחר שחלתה בלוקמיה. האחיות אמרו לרב, שאותו הכירו מביקוריו התכופים במקום, כי מצבה של החולה מידרדר.

בחדר שכבה האישה על מיטתה, מחוברת למכשירים שצפצפו בלי הרף. נשימתה הייתה כבדה, והיא דיברה בקושי.

"הבן שלי מת'יו", אמרה מישל בקול חלוש, "הוא בני היחיד. בבקשה תבטיח לי שתחגוג לו בר-מצווה".

דמעות נקוו בעיני הרב. הוא הבין היטב מדוע היא מבקשת זאת ממנו.

את בעלה פגשה מישל בימי לימודיה באוניברסיטה. הוא היה נוצרי אדוק, ובאותו זמן הדבר לא הפריע לה. למרות חייה המשותפים עימו הצליחה לשמור איכשהו על הזיקה היהודית שלה. אבל מה יקרה אחרי מותה? האם מת'יו, רק בן שנתיים, יזכה ולו למעט יהדות? לבר-מצווה לפחות?

"אעשה כל מאמץ", השיב הרב אנשל בקול רועד.

כמה שעות לאחר מכן שב הרב אנשל למרכז הרפואי לארגן את סידורי ההלוויה. מישל השיבה את נשמתה לבוראה.

אביו הנוצרי של מת'יו היה אדם חביב, שלא ניסה לכפות את אמונתו על ילדו הקטן. כשדודתו של הילד הקפידה לקחת אליה את מת'יו בחגים היהודיים, כחנוכה וראש השנה, הסכים בשמחה. מעולם לא סירב כשהסבא והסבתא ביקשו גם הם לבלות עם נכדם היהודי בבית הכנסת.

אלא שבשלב מסוים מצא האיש בת-זוג נוצרייה אדוקה, כמוהו. גם היא הייתה אישה נחמדה וטובה, והיה חשוב לשניהם שמת'יו ירגיש בנוח.

"אם אי-פעם תרגיש קצת יוצא דופן, ותרצה לעבור הטבלה לנצרות, אל תתבייש לבקש זאת מאיתנו", דאגו האב ואשתו החדשה להזכיר לבן מדי פעם.

ואכן בגיל שבע בערך החל מת'יו לחוש יוצא דופן. בחנוכה היה נוסע לדודתו לאכול לביבות, אבל את החג הנוצרי היה חוגג בכנסייה עם משפחתו המורחבת של אביו. מת'יו רצה להיות כמו כולם.

טקס ההטבלה נערך, ומת'יו נעשה חבר מן המניין בכנסייה המקומית. כל זה לא מנע מהילד להוסיף לחגוג את החגים היהודיים עם משפחתה של אימו המנוחה.

הפעם הבאה שדרכם של הרב אנשל פרל ומת'יו נפגשה הייתה כשהיה בן שלוש-עשרה. סבו של מת'יו נפטר, והרב פרל בא לנחם את המשפחה. הם שוחחו קצרות, והרב פרל שאל את מת'יו אם הוא מעוניין לחגוג בר-מצווה.

הנער, שנהג ללכת לכנסייה בכל יום ראשון, לא הביע התעניינות רבה בנושא, ודרכיהם נפרדו שוב.

שנה לאחר מכן נערך טקס סיום לימודי הנצרות לצעירים, לימודים שבהם השתתף מת'יו. דווקא בשעת הטקס החלו המחשבות לשוטט במוחו. הוא הרהר מה הייתה אימו רוצה שיעשה. ככל שחשב על כך יותר הגיע למסקנה שרצונה של אימו המנוחה, שאותה כמעט לא הספיק להכיר, היה שבנה ישוב לחיק היהדות ויאמץ אותה כדרך חיים.

בעת לימודיו באוניברסיטה החל הניצוץ היהודי שבו לבעור. הוא חבר לארגונים יהודיים, והיה פעיל בהם. שם אף פגש את זוגתו, לורי, יהודייה אף היא, והם התחתנו והקימו משפחה.

השנים עברו. יום אחד, בעיצומה של חגיגת בר-מצווה, ניגשה אל הרב פרל אחותה של מישל המנוחה. "הרב פרל, אתה זוכר את מישל, אחותי?".

"האם אני זוכר?", הגיב הרב פרל. "ברור שאני זוכר". בליבו חש צביטה. לצערו לא הצליח למלא את בקשתה האחרונה של מישל על ערש דוויי, שעות מעטות לפני פטירתה.

"ודאי תשמח לפגוש את בנה, מת'יו", הפתיעה הדודה. "בהחלט", השיב הרב, והפגישה נקבעה.


מת'יו עם ספר התורה (צילום: אברהם פרל)

הרב פגש את הצעיר והם החלו לשוחח על דא ועל הא. ואז פנה אליו הרב פרל בהצעה: "מת'יו, אני יודע שמעולם לא זכית לחגוג בר-מצווה. לעולם לא מאוחר. אולי נעשה זאת עכשיו?".

מת'יו חשש. הוא היה אז באמצע לימודי הדוקטורט באוניברסיטה. הקריירה וחיי המשפחה העסיקו אותו מאוד. אבל הרב אנשל, בחיוכו המרגיע, הסביר לו שיהדות היא כמו סולם. בכל פעם מתקדמים שלב אחד. "בר-מצווה הוא כמו שלב נוסף בסולם".

מת'יו הסכים. בחודשיים הקרובים הקדיש את זמנו ללימוד יהדות ומצוות, בעוד אשתו תומכת בו ומעודדת אותו על כל צעד.

"יעמוד חתן הבר-מצווה...", רעד קולו של הרב אנשל, בדיוק כמו עשרים ותשע שנה קודם לכן, כשעמד ליד מיטתה של מישל גולדמן.

שוב עמדו דמעות בעיניו, אלא שהפעם אלו היו דמעות של שמחה. מוקף בני משפחה וחברים עלה מת'יו לבימת הקריאה ובירך את ברכות התורה. צוואת אימו התקיימה, אם כי באיחור של שמונה-עשרה שנה.


המשתתפים מרימים את מת'יו על הכסא כיאה לחגיגת בר מצווה

(על-פי he.chabad.org)


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)