זלמן, סוחר הפשתן, היה מתוח מאוד. הוא עמד לנסוע אל אחד מבעלי האחוזה הגדולים כדי לסגור איתו עסקת ענק של רכישת יבול הפשתן השנתי שלו. אותו אדם, גוי פולני, היה טיפוס קשה. הוא היה נתון למצבי רוח משתנים, ואוי לו למי שנפל לידיו כאשר מצב רוחו לא היה טוב.
נרגש ומהורהר התהלך זלמן באותו בוקר ברחובות למברג עירו, ומוחו פעל בקדחתנות בניסיון למצוא את הגישה המתאימה להשגת תנאים טובים אצל אותו בעל אחוזה.
בעודו פוסע פנה אליו קבצן בבקשת תרומה. ברגע הראשון רצה לפטור אותו במטבע כלשהו, אך משום מה הרגיש דחף פנימי להיכנס עימו בשיחה. "מה תעשה בכסף שאתן לך?", שאלו.
"אקנה בו לחם", ענה הקבצן.
"ומה תיתן לי תמורת התרומה?", הוסיף הסוחר לשאול.
"אתן לך ברכה", השיב העני ברצינות.
הסוחר נתן לו תרומה נכבדה והקבצן אכן בירכו בהצלחה. העניין שעשע את זלמן באותו רגע, ומייד שכח את הקבצן וברכותיו והוסיף להרהר בעסקה הצפויה לו.
בבואו אל בעל האחוזה הופתע מאוד מהתייחסותו הלבבית כלפיו. שלא כבפעמים הקודמות קיבלו הפעם האיש בחמימות, ובתוך זמן קצר סיימו את העסקה, בתנאים מצוינים בעבור זלמן.
בדרך הביתה ניסה הסוחר להבין מה עומד מאחורי השינוי המפתיע הזה – לשווא. ופתאום הבזיקה במוחו המחשבה, שאולי ברכתו של אותו קבצן היא שגרמה למפנה הבלתי-צפוי.
בפעם הבאה שעמד לצאת למסע עסקים חיפש את העני הזה, שוב נתן לו נדבה הגונה וביקש את ברכתו. הקבצן בירכו בלבביות וההצלחה האירה לו שוב את פניה בדרך בלתי-רגילה כלל. מאז הפך הסוחר את הדבר לשיטה, ולא חלפו ימים רבים והוא נעשה עשיר מופלג.
יום אחד, במסיבת רֵעים, גילה את מקור הצלחתו, ואנשי העיר החלו לדבר על כוחו המופלא של הקבצן העני שברכותיו מתגשמות.
השמועה על כך הגיעה לאוזני תלמידי הבעש"ט בלמברג, והם סיפרו על כך לרבם. הבעש"ט ביקשם לשכנע את הקבצן לבוא אליו. זה ניאות מייד לנסוע אל הבעש"ט, ובבואו אליו ביקשו הבעש"ט לספר את קורות חייו.
"חייט הייתי", התחיל האיש לספר. "לקוחותיי היו עניים, ועיקר עבודתי הייתה בתיקון בגדים ישנים. לא השתכרתי הרבה מעבודה זו, ועלה בדעתי להתחבר עם חייט עני כמוני, לנדוד יחדיו בעיירות ובכפרים ולנסות שם את מזלנו.
"פעם אחת באנו לפונדק ומצאנו את בעליו היהודי עצוב ומדוכא. הוא סיפר לנו כי בעל האחוזה עומד להשיא את בתו, והטיל עליו משימה להשיג בעבורו חייטים מומחים, לתפירת בגדי החתונה. אך משום מה, כל החייטים ש הביא לפני האדון לא מצאו חן בעיניו, ובעקבות זאת התרגז בעל האחוזה על הפונדקאי ואיים עליו בביטול חוזה החכירה ובגירושו מהעיירה.
"כששמענו את דבריו אמרנו לו שאנחנו חייטים וכי אנו מוכנים להציג את כוחנו. בתחילה צחק הפונדקאי למשמע הדברים, אך הצלחנו לשכנעו שאין לו מה להפסיד.
"הוצגנו לפני בעל האחוזה ותפרנו בגד אחד לניסיון, ולמרבה השמחה וההפתעה מצאה עבודתנו חן בעיני כל בני ביתו וניתנה לנו המלאכה כולה. עבדנו בשקדנות וביצענו את העבודה לשביעות רצונם המלאה של הפריץ, אשתו ובתו. הוא שילם לנו בעין יפה והיה אסיר תודה לפונדקאי שהביא אותנו אליו.
"כשעמדנו לעזוב נודע לנו על משפחה יהודייה הכלואה בבור אצל בעל האחוזה. זו הייתה משפחה של פונדקאי מעיירה סמוכה, שפיגרה בתשלומי החכירה, ועקב כך הושלכה לכלא עד שישולם החוב. שאלנו מה סכום החוב, והשיבו לנו שמדובר בשלוש-מאות רובלים.
"מאחר שכל אחד ואחד מאיתנו צבר עד כה בערך כסכום הזה, פניתי אל חברי ושאלתיו אם יסכים להשתתף עימי במצווה הגדולה של פדיון שבויים. הוא סירב והסביר שיש לו אישה וילדים הרעבים ללחם. 'אם כך', אמרתי, 'אעשה זאת בעצמי'. הוצאתי את כל הכסף שהרווחתי בנדודיי ומסרתיו לפריץ.
"הפריץ ואשתו עמדו משתאים לנוכח המעשה שעשיתי, ומרוב התפעלות אף החזיר הפריץ את הפונדק ליהודי המסכן ופטרו מתשלום דמי חכירה בשנה הראשונה.
"חזרנו ללמברג ומאז נפרדו דרכינו. חברי עשה חיל בכסף שהביא עימו, ואילו אני חזרתי לתיקון בגדים ישנים ומצבי הידרדר עד שהגעתי לפת לחם והתחלתי לפשוט יד.
"ופתאום החלו אנשים לבוא אליי ולבקש את ברכתי. באיוולתם חשבו כי ברכת קבצן עלוב כמוני יכולה להועיל להם. אבל הייתי זקוק לעזרתם ובירכתי אותם.
"ועכשיו רבי", סיים החייט את סיפורו, "אם עשיתי בכך מעשה לא טוב, אנא התפלל בעדי ותן לי דרך תשובה".
הבעש"ט הרגיעו ואמר לו כי בזכות מסירות נפשו הבלתי-רגילה בעבור יהודי זר זכה למתנת שמיים נפלאה, שכל ברכותיו יתקיימו.
החייט לא חזר עוד לעירו, אלא נשאר בצילו של הבעש"ט שקירבו וחיבבו ולימדו תורה, וברבות הימים נעשה מחסידיו הנאמנים.
(על-פי 'בית מרדכי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
