השמועה על בואו לעיר של האדמו"ר השני מספינקה, רבי יצחק-אייזיק וייס, ה'חקל יצחק', עשתה לה כנפיים במהירות. זה היה ביום שישי בצהריים, בשנת תרפ"ט (1929), בעיר סנטש שבהונגריה.
תושבי העיר התפלאו על פשר הדבר, שהרי לאדמו"ר אין חסידים בעיר. הופעתו הייתה לחידה בעיני כול. אך לא ארכו הימים ונודעה סיבת בואו של האדמו"ר לעשות את השבת בעיר.
כשנה קודם לכן חלה רבי יצחק-אייזיק והופנה לרופא מומחה בעיר פֶּשׁט. הנסיעה מהעיר סליש, מקום מגוריו של האדמו"ר, לפֶּשׁט, חייבה להחליף כמה רכבות. אחת התחנות הייתה בעיר סנטש. אלא שמי שתכנן את הנסיעה לא דייק בזמני צאת הרכבות, ובבוא האדמו"ר ומלוויו לסנטש התברר להם שעליהם להמתין כחמש שעות עד צאת הרכבת הבאה.
האדמו"ר ביקש לנצל את זמן ההמתנה ללימוד תורה, אך הרעש וההמולה בתחנת הרכבת הפריעו לו. הוא ביקש ממלוויו לנסוע עימו לעיר ולמצוא שם מקום שקט שבו יוכל ללמוד בנחת.
באין להם מכר בעיר הציע האדמו"ר כי ייסעו אל ביתו של רב העיר, הרב מנחם פולק, ויבקשו ממנו שיואיל בטובו להכניס את הרבי לביתו, כדי שיוכל ללמוד בשקט, עד מועד צאתה של הרכבת. בנו של האדמו"ר, רבי ישראל-חיים הי"ד, נקש על דלת ביתו של הרב ושאל אם האדמו"ר יוכל לשהות בביתו במשך הזמן הזה.
הרב, שלא נמנה עם החסידים, לא הכיר את האורח, וסבר כי מדובר בצאצא כלשהו של אדמו"רים. הוא דחה את הבקשה. "מה לי ולנכד של אדמו"רים שיטרידני ויספר לי סיפורים ויעסיק אותי בשיחות שונות ומשונות", השתמט. הוא הציע לבנו של הרבי לפנות אל אחד מבעלי הבתים החסידיים, או לבית שוחט העיר, שהיה חסיד. אלה ודאי ישמחו לארחם.
רבי חיים-ישראל חזר אל אביו, ומאחר שלא רצה לצערו, לא מסר לו את התגובה המזלזלת של הרב, אבל אמר שהדבר אינו מתאפשר. האב אמר לו: "חזור בבקשה אל הרב ואמור לו שאיני צריך דבר חוץ מפינה שקטה, כיסא לשבת עליו, גמרא מסכת זבחים ואת הספר 'מנחת חינוך'. הא ותו לא!".
חזר הבן אל בית הרב ומסר לו את דברי אביו. לבקשה זו לא היה הרב יכול לסרב. רבי יצחק-אייזיק נכנס אל בית הרב, וזכה לקבלת פנים קרירה למדיי. הוא נכנס מייד לחדר שהקצה לו הרב, וללא שהיות פתח בלימוד.
הרבי למד כדרכו בקודש. קרא את הגמרא עם רש"י ותוספות בקול רם, בהטעמה ובמתיקות מיוחדת, ופניו לוהטות באש התורה. מדי פעם בפעם הציץ ב'מנחת חינוך' וחזר לגמרא. בשעת לימודו הזכיר בדחילו ורחימו את שמות התנאים והאמוראים. גם כשהזכיר את שמות גדולי הפוסקים, כמו הרי"ף והרמב"ם, הוסיף את התואר 'הקדוש', וכך נהג לומר: "רבי מאיר הקדוש שואל, רש"י הקדוש מבאר".
קול לימודו של האורח משך את ליבו של הרב. הוא ניגש אל מאחורי הדלת, עמד שם והאזין בהשתוממות לקול התורה הבוקע מהחדר.
במהרה קלט כי אורחו גאון עצום בתורה, אשר שבילי התלמוד והפוסקים נהירים לפניו. ליבו החל לייסרו על התנהגותו המזלזלת. הוא נקש בדלת ופתחה בזהירות, בניסיון לקשור שיחה עם האורח, אך רבי יצחק-אייזיק רמז לו כי אינו יכול להפסיק באמצע לימודו, וכי כעת אין זה הזמן המתאים לשיחה.
השעות חלפו ורבי-יצחק אייזיק הוסיף ללמוד במתיקות ובשקידה רבה, בקול רם ובלי להתעייף. רק כשהגיע הזמן לצאת אל תחנת הרכבת, סגר את הגמרא, יצא מהחדר וניגש להודות לבעל הבית על הכנסת האורחים.
רב העיר לא הצליח להסתיר את בושתו. הוא חש צער עמוק על שביזה תלמיד-חכם וצדיק, השמיע כלפיו דברי זלזול וקיבל את פניו בקרירות. בעיניים דומעות ביקש את סליחת אורחו.
"מדוע אתה אומר שביזית אותי", תמה האדמו"ר, "והלוא נתת לי גמרא ואף הקצית לי חדר שקט ונוח ללמוד בו?!".
אך הרב התעקש לבקש את סליחת האדמו"ר, וכשראה האדמו"ר כך אמר: "הנני מוחל וסולח בלב שלם לכבוד תורתו". אך הרב לא הסתפק בכך.
"אם ייענה האדמו"ר להזמנתי לבוא ולשבות בעירנו סנטש, אדע כי סלח לי באמת", התחנן הרב. "רק אם הרבי יבוא לעירנו לעשות בה שבת אדע כי סר עווני וחטאתי התכפרה".
בענוותנותו הגדולה הסכים האדמו"ר לכך. אף-על-פי שלא היו לו בעיר לא חסידים ולא מכרים ניאות הרבי להיטלטל בדרכים והתאמץ לכבד את בקשת הרב, כדי שיחוש כי קיבל את סליחתו באמת ומחל לו בלב שלם, ואין בליבו שום קפידה עליו.
בשבת קודש פרשת 'שלח' תרפ"ט קיים הרבי את הבטחתו ועשה את השבת כאורחו של הרב. במהלך השבת כיבדו הרב להשמיע פלפול תורני בבית הכנסת, לפני קהל רב מבני המקום. התושבים החלו לתהות לפשר בואו של האורח הדגול, והרב גילה להם את נסיבות בואו של האדמו"ר לשבות בביתו.
(על-פי 'שושלת ספינקא') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:42
זריחה: 6:27
