מאחורי גבו שמע רומן את הטרטור המוכר של מקלע כבד. פה ושם נפל מישהו, זה בשתיקה וזה בצעקה אדירה. הוא המשיך בריצה מטורפת ולא הרגיש דבר, מלבד חום ברגלו השמאלית.
כמה דקות קודם לכן התעורר רומן פריסטר, נער יהודי בן שש-עשרה, למשמע רחש חריג. הוא עבד עם עוד אסירים במפעל לייצור תחמושת בחבל רדום שבפולין, בעבור מכונת המלחמה של הרייך השלישי.
כשפקח את עיניו ראה בחושך כמה גברים חומקים במהירות מהצריף. בתוך שנייה קלט את המתרחש. הוא נעל את נעלי העץ שלו ורץ במהירות בעקבותיהם. בגדר נפערה פרצה. בתוך שניות עבר בה ופתח בריצת אמוק לעבר היער.
מרחק של כקילומטר וחצי הפריד בין גדרות המחנה ליער. ופתאום הציפה אלומת אור את השטח. הנאצים גילו את הבריחה. טרטור יריות קרע את דממת הלילה. הוא הוסיף לרוץ עד שנכנס ליער.
במעבה היער התגבשו הבורחים לקבוצה בת עשרים איש. הם צעדו ללב היער, בניסיון למצוא מחסה באחת מקבוצות הפרטיזנים. רומן היה בטוח כי פציעתו מבשרת את סופו. איש לא יסכים להתעכב כדי שיוכל לטפל בפצעו. הפרטיזנים לא יסכימו לקבל לשורותיהם נער פצוע.
כעבור זמן הגיעה הקבוצה למחנה פרטיזנים. הללו חקרו אותם על נסיבות בריחתם ומצבת כוחות הנאצים במחנה וסביבותיו. הבורחים נצטוו להתרכז בקצה המחנה וכובדו בקפה חם ובלחם טרי, מעדנים שלא טעמו מאז כליאתם.
הכאב בפצעו של רומן החמיר. הוא חשש מזיהום ופחד שהפרטיזנים יזהו את עובדת פציעתו. בדרך עברו ליד נחל קטן. רומן החליט לשוב אליו, ולנסות לחטא את הפצע.
המרחק אל הנחל היה גדול משחשב. הוא איתר את הנחל, חבש את הפצע בשרוול שקרע מחולצתו, והחל לצעוד בחזרה לעבר מחנה הפרטיזנים.
כשהתקרב אל המחנה שמע יריות, צעקות ושוב יריות. הוא מיהר להסתתר בין סבכי הפטל והשקיף על הנעשה. לחרדתו ראה את הפרטיזנים כורים קבר ענק בקרחת יער וגוררים לתוכו את גופות חבריו הבורחים.
התברר לו כי יחידת הפרטיזנים משתייכת לארגון הפולני הלאומני-אנטישמי נס"ז. שנאתם ליהודים לא הייתה פחותה מאיבתם לנאצים. חייו של הנער ניצלו בזכות פציעתו דווקא.
אבל מה עושים עכשיו? איך יוכל לשרוד לבדו ביער, כשעליו להיזהר לא רק מהגרמנים אלא גם מפרטיזנים אנטישמים?
הפתרון היחיד היה המטורף ביותר – לשוב למחנה העבודה. הוא עשה את כל הדרך חזרה, ובנס הצליח לחמוק למחנה בלי שיבחינו בו.
הבריחה ההמונית החישה את החלטת הנאצים לחסל את המחנה ולהעביר את האסירים לאושוויץ. כעבור שבועיים נדחסו האסירים בקרונות רכבת, שמונים איש בכל קרון שעליו נכתב '36 סוסים'.
בקרון של רומן היה גם וילצ'ק, הממונה במחנה מטעם הנאצים על חלוקת המזון ועל הטלת עונשים על האסירים. הוא היה מפלצת.
עכשיו היה וילצ'ק אסיר ככל האסירים. הוא קלט היטב את מצבו והצטנף בפינת הקרון. לצידו הניח את מגפיו השחורים והממורקים, שבתי השוק שלהם רכים ומתרחבים. רומן היה מוטרד מהפצע ברגלו, שדימם והפך את התחבושת שלו לאדומה. הוא ניצל הזדמנות של הסחת דעת מצד וילצ'ק וגנב את מגפיו. את נעלי העץ הישנות שלו השאיר בעבורו.
בהגיעם לאושוויץ הובלו בדרך כורכר. וילצ'ק, שלא היה רגיל להליכה בנעלי עץ, התקשה לצעוד. בתום חמש-מאות מטרים נפל בפעם הראשונה. אחר-כך נפל שוב ושוב, כל כמה צעדים.
איש האס-אס שליווה אותם תקע בו את קת הרובה. רומן, שצעד לא רחוק ממנו, שמע את גניחותיו של וילצ'ק וידע שלא יעמוד במאמץ. ופתאום נגע וילצ'ק בזרועו ואמר: "אני גמור...".
רומן לא יבין לעולם את הדחף שגרם לו לרחם על המפלצת. הוא חלץ את המגפיים הנוחים והגישם לווילצ'ק, שקפץ לתוכם בזריזות מפתיעה. אפילו לא עלה על דעתו למסור לרומן את נעלי העץ הישנות. הנער הוסיף לצעוד יחף, והתחבושת האדומה ברגלו זועקת למרחוק. הוא היה משוכנע שעשה את טעות חייו.
לפני הכניסה למקלחות חיטוי נצטוו האסירים להתפשט ולסדר את חפציהם על האדמה. רומן בלט בתחבושת האדומה שעל רגלו. קצין נאצי התקרב אליו. היהודי שעמד לימינו ניסה להתרחק ממנו בפחד, אולם לא רגלו של רומן צדה את עיני הנאצי.
הוא המשיך ועצר ליד וילצ'ק. "המגפיים האלה שלך?", שאל בהצביעו על המגפיים שחלץ. וילצ'ק אישר בניד ראש.
הקצין התכופף לראותם מקרוב, הזדקף והרים את קולו: "אלה מגפיים של חייל גרמני. ליהודי מזוהם כמוך אין זכות לנעול אותם!".
רומן פחד לסובב את ראשו הצידה כדי שלא להיתקל במבטו של הנאצי, ובכל-זאת לא הצליח להתאפק. הקצין שלף את אקדחו וירה. וילצ'ק צנח. באותו רגע קלט רומן כי דווקא החזרת המגפיים הצילה את חייו.
בזכות ניסים נוספים שרד את אימי השואה, ולימים עלה לארץ והיה סופר ועיתונאי ישראלי-פולני. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
