תור ארוך השתרך לפני חדרו של האדמו"ר מגור, בעל 'אמרי אמת'. פינחס בן החמש-עשרה היה בחור חסר סבלנות. המתנה של שעות לא באה בחשבון מבחינתו. הוא טיפס על גג ביתו של האדמו"ר, והשתחל מבעד לאשנב הגג אל המסדרון הפנימי. משמשו של האדמו"ר הבחין בכך, ותפס בצווארון מעילו של הנער כדי לסלקו מהמקום, אלא שהרבי, שדלת חדרו הייתה פתוחה למחצה, סימן לגבאי להניח לו.
הנער נכנס פנימה, והאדמו"ר הושיט לו את ידו במאור פנים. "יהי רצון שתזכה להיות יהודי טוב ותמים ולעבוד את הבורא", בירכו.
הברכה שקיבל הנער הייתה סתומה בעיני אביו, ר' שלמה-יהודה, חסיד גור שורשי. הוא ייחל כי בנו יגדל לתלמיד-חכם מופלג ולא 'יהודי טוב ותמים' בלבד.
פינחס-מנחם פייבלוביץ נולד בעיירה זלוב שבפולין, בשנת תרפ"ג (1923). כשבגר, משכוהו חבריו לנסוע להכשרה בגרוכוב, שבה הוכשרו בני נוער לעבודה חקלאית, לקראת עלייה לארץ ישראל.
אביו לא אהב את הכיוון שאליו פנה בנו. הוא שיגר אליו מכתבים כואבים שבהם הפציר בו לחזור בו, אך פינחס עמד על דעתו. כשראה האב שאין בכוחו לשכנע את בנו שיגר אליו מכתב שנכתב בנימה סלחנית. הוא ביקש מבנו לזכור תמיד את יהדותו. "הנח תפילין והתפלל מדי יום", התחנן האב.
בתוך כך פרצה מלחמת העולם השנייה. פינחס עבר את אימי השואה, הצליח להינצל ובתום המלחמה נשא אישה ועלה לארץ ישראל. כאן קבע את מגוריו בבנימינה, השתתף במלחמת השחרור ונפצע קשה. יותר משנה וחצי עברו עליו באשפוזים חוזרים ונשנים.
מעת לעת היה רואה בחלומו את אביו יושב בתוך חבורה של חסידים האומרים מזמורי תהילים בנעימה עצובה ובעיניים נוגות. שטוף זיעה היה מתעורר. או-אז היה נזכר במכתבו של אביו אליו. ליבו דאב כי כשל במילוי בקשתו של אביו.
זמן לא רב אחרי פציעתו שוב חש ברע ואושפז במרכז הרפואי בילינסון. התסמינים שפיתח העידו על דלקת פנימית חמורה. ביום ראשון בצהריים בדק אותו מנהל המחלקה הפנימית, הפרופ' פבזנר, וקבע כי רק ניתוח מסובך עשוי להציל את חייו. "אשר לסיכויי ההצלחה", הוסיף הפרופסור בנימה אבהית, "הלוא אתה בעל ביטחון בה'. אם נגזר עליך 'מי יחיה', אין לך מה לדאוג".
פינחס הסכים לניתוח, ונקבע כי יתבצע ביום רביעי. בינתיים הורה הפרופסור לבצע צילומי רנטגן, להקפיד על תפריט מתאים ועוד הנחיות כהכנה לניתוח.
בלילה חלם פינחס כי הוא נמצא באולם גדול, גדוש יהודים עטורי זקן שיבה ועטופי טליתות. ארשת פניהם הייתה שלא מן העולם הזה. אחד הישישים ניגש אליו, הביט בו במבט מלא רוך וחיבה ושאל: "פינחס-מנחם, למה שכחת? למה חדלת להניח תפילין?".
פינחס הקיץ מהחלום וכל גופו רועד. אכן צודק הזקן בנזיפתו. תחילה הפר את צוואת אביו מתוך אונס, במחנות ההשמדה, ואולם ההרגל נעשה טבע, והוא חדל מלהניחן גם בעיתות שלום. בהמשך הלילה לא הצליח להירדם. שוב ושוב הדהדו באוזניו מילותיו של אביו ודברי הרבי מגור.
בבוקר הופתע לראות בפתח חדרו את אשתו, ציפורה. היא נהגה לבקרו בימי ראשון, שלישי וחמישי בלבד. מדוע באה פתאום ביום שני? תהה. "חלמתי הלילה חלום מוזר", סיפרה לבעלה. "ראיתי אנשים שנראים צדיקים וקדושים, והם הזהירו אותי מפני דבר מה. ביקשתי מהם כי יעזרו לי לקיים את דברי אביך ודברי הרבי מגור אליך...".
"אנא חזרי הביתה והביאי לי טלית ותפילין", ביקש פינחס בתחינה מאשתו. היא עשתה את הדרך בחזרה לבנימינה, ושבה אליו ובידיה תיק הטלית והתפילין. פינחס התעטף בטלית והתעטר בתפילין, אחרי כמעט עשור שלא השתמש בהן.
מעודו לא שפך שיח בדבקות עצומה כל-כך לפני היושב במרומים. בתפילתו ביקש סליחה מאביו על שזלזל בבקשתו ולא קיים כראוי את מצוות כיבוד אב.
אחר הצהריים בא הפרופ' פבזנר לביקורו היומי במחלקה. הוא ביקש מהאחות את צילומי הרנטגן של פינחס. הרופא הביט בהם ופנה אל האחות: "למה הגשת לי צילומים של חולה אחר?!".
האחות התגוננה וטענה כי אלה הצילומים הנכונים, אולם הפרופסור שיסע את דבריה: "לא יכול להיות! בצילומים האלה אין זכר לאבחנה הברורה שלי. הצילומים הוחלפו", פסק בנחרצות.
הרופא הורה לצלם צילומי רנטגן חדשים. למחרת הוגשו לו הצילומים, והרופא לא האמין למראה עיניו. הוא כינס את שאר רופאי המחלקה ליד מיטתו של פינחס, הציג לפניהם את המקרה וסיים בהתפעמות: "אני נמנה עם המכונים 'קטני אמונה', אבל מה שהתרחש לבחור הזה הוא בגדר נס".
כעבור שבוע חזר פינחס בריא ושלם לביתו.
את סיפור חייו העלה על דפי ספר. בחודש תמוז תשי"ג הביא את ספרו אל ה'בית ישראל' מגור. הרבי העיר כי את סיפורי השואה הוא קורא רק בחודש אב. כעבור כמה ימים נכנס אליו שוב, להיפרד ממנו. הרבי אמר לו: "לא יכולתי להתאפק. קראתי את ספרך שלוש פעמים במהלך הלילה".
('עודני זוכר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
