"בטרם תלך לפעולה, הודע לי על כך, ולא תהיה לך שום עוגמת נפש" – כך הבטיח האדמו"ר בעל 'אמרי אמת' מגור לרב שמאי גינזבורג.
הימים ימי חודש אדר תש"ח. ר' שמאי גינזבורג מקים, בהוראת גדולי התורה, גדוד חרדי בירושלים, שתפקידו להגן על תושבי העיר מפני הפלישה הערבית הצפויה בתום המנדט הבריטי. שמו המקורי של הגדוד היה 'חזקיה', על שם משימת החיזוק שקיבל עליו, ולימים שונה שמו ל'גדוד טוביה', על שם מפקדו, טוביה ביר הי"ד.
מדי לילה היה הרב שמאי יוצא עם קבוצת אברכים לעבר שכונות הצפון של ירושלים, לבסס את אמצעי ההגנה. הם חפרו תעלות מגן, והציבו שקי חול להגנה מאש הצלפים הירדנים.
הרב שמאי, ששימש בקודש אצל רבו, האדמו"ר מגור, קיבל ממנו הכוונות על כל צעד ושעל. קודם כל יציאה לפעולה היה מקבל את ברכתו. בכל יום, בסיום עבודתו בבית הרבי, לבוש בבגדיו החסידיים – היה מתזז בין העמדות, תחת אש צלפי הלגיון.
מצויד בברכת הרבי חש הרב שמאי חסין. לכן קיבל עליו את המשימות הקשות והמסוכנות ביותר, באומרו כי ברכת הרבי תגן עליו.
עם פרוץ הקרבות הגיע הרב שמאי למסקנה כי חיוני שיהיו לגדוד טנקים, שיוכלו לסייע במאמץ המלחמתי. אך מנין משיגים טנקים?
החליט הרב שמאי לטמון מלכודת לכוח השריון של הלגיון, שנע לעבר בתי היהודים בסנהדריה. הוא הנחה את חייליו להניח לארבעת הטנקים הראשונים בשיירה להתקדם. הללו התפלאו על ההוראה, המאפשרת לכוח שריון ירדני להיכנס לעיר בלי קרב, אך מילאו אותה.
כאשר התקרב הטנק החמישי הורה הרב שמאי להטיל עליו בקבוק תבערה. הטנק עלה בלהבות, וחייליו מיהרו להימלט ממנו.
הטנק הבוער חסם את הציר. הטנקים שאחריו פנו לאחור ונמלטו, ואילו ארבעת הטנקים שלפניו לא יכלו לסגת. חיילי הגדוד כיתרו את הטנקים האלה, והחיילים שבתוכם מיהרו להימלט, מחשש ליפול בשבי. הטנקים שנלקחו שלל הביאו תועלת רבה במלחמה.
שכונת בית ישראל. שריקות כדורים והתפוצצויות של פגזים, מעורבות ביללות אזעקה, בישרו על תחילת המלחמה.
רעייתו של הרב שמאי, הרבנית מרים, עם שני ילדיה הרכים, יעקב ולאה, שהו באותה עת לבדם בבית. שכונת ספר זו הייתה נתונה בסכנה מוחשית, וביתו של הרב שמאי במיוחד.
עמדת צלפים בקבר שמואל הנביא (נבי סמואל) סיכנה את הבית ממערב, וגרם המדרגות היה חשוף לאש צלפים מכיוון שיח' ג'ראח.
הבריטים השאירו לערבים מחסנים מלאים נשק, מזון ובגדים, והמלאי הזה הקל על שונאי ישראל במלחמתם.
ברחוב אפשר לראות משפחות רבות נושאות מעט חפצים ומנסות להימלט עם ילדיהן הקטנים לעומק שכונות ירושלים. כולם מחפשים מקום מוגן. באותם רגעים עומד הרב שמאי על משמרתו באזור סנהדריה.
שעת דמדומי ערב. האווירה מתוחה ורוויית אימה. הרבנית מרים מתהלכת בבית מלאת חשש ודאגה. היא נותרה האחרונה בשכונה. ליבה חרד מפני העלול לקרות לה ולילדיה הרכים.
רעמי הפגזים הנוחתים באזור נשמעים היטב. ברור לרבנית כי השהייה בבית מסוכנת, אך יציאה עם שני ילדים קטנים אל האזור המופגז מסוכנת לא פחות.
מעט לאחר החשיכה נשמעות דפיקות על הדלת. זה הרב יעקב נייהוז, תלמיד-חכם וידיד נפשו של הרב שמאי, המשמש מגיד שיעור בישיבת 'שפת אמת'. "אני בא בשליחות ר' שמאי. הוא אמר כי עלייך לארוז כמה חפצים ולצאת מהבית מייד", הודיע.
הרב נייהוז הרגיע את המשפחה כי עכשיו, בחסות החשיכה, יהיה אפשר לחמוק מהבית בלי להיחשף לפגיעה, כפי שגם הוא הצליח לבוא אליהם.
הוא האיץ במשפחה למהר. גם הוא עצמו לקח כמה כריות ושמיכות, וכולם יחד פתחו בריצה מהירה במעלה רחוב הויזמן, מהלך של כמחצית השעה. הם הגיעו בשלום לשכונת מקור ברוך, אל ביתו של סב המשפחה, ושם שהו עד ההפוגה הראשונה.
לאחר מכן התברר כי באותם רגעים ממש, שעה קלה לאחר שנעזב הבית, שוגר לעברו פגז מכיוון נבי סמואל; הבית ספג פגיעה ישירה. נפער חור גדול בקיר, ורסיסים נחתו היישר אל מראשותי מיטתה של אם המשפחה.
מעל המיטה הייתה קבועה קופסת השמירה של הרבנית, ובתוכה קמע לשמירה שהעניק לה אביה בימי ילדותה, ומצה מהאפיקומן של ה'אמרי אמת', שנתן לבעלה הרב שמאי, סגולה לשמירה.
ברכות הרבי ליוו את הרב שמאי במשך כל ימי הלחימה. מכל הלוחמים – תלמידי הישיבה שנשלחו מטעם 'גדוד טוביה' למשימות הגנה ולחימה – לא נפגע או נפקד איש. רק אחד נפצע בידו וחזר מייד לשרת.
(על-פי 'הגאון החסיד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
