ההפתעה שציפתה לבריון וינסנט פטמילך וכנופייתו הייתה גדולה. לקבלת פנים כזאת לא ציפה.
זה היה בעיר פרנקפורט שבגרמניה, לפני יותר מארבע-מאות שנה, בשנת שע"ב (1612). פטמילך, גבר גבה קומה ושרירן, אופה במקצועו, היה שונא ישראל מובהק. מעת לעת היה נכנס בראש חבורת שיכורים אל הגטו היהודי, להתגרות ביהודים.
אבוי לו ליהודי שהיה נופל לידי הכנופיה. הללו היו מכים אותו עד זוב דם. השלטונות לא נקפו אצבע להפסקת ההשתוללות.
היהודים החליטו לשים קץ למסעי ההתעללות. כמה קצבים ועגלונים, בריאים וחסונים, התארגנו להשיב מלחמה שערה. הם הצטיידו במקלות וארבו לפטמילך וחבורתו. כשהללו התפרצו לגטו, עטו עליהם והפליאו בהם את מכותיהם.
חבורת השיכורים הוכתה קשה ונמלטה על נפשה. ראשון הבורחים היה פטמילך עצמו. הוא ספג מהלומות כבדות, שהותירו אותו שותת דם. הבריון נשבע להיפרע מהיהודים.
הקהילה היהודית בעיר פרנקפורט הייתה מרכז רוחני מפואר, והצטיינה בעסקי המסחר והמלאכה. היא התפרסמה בזכות היריד השנתי, שאליו נהרו המונים מתושבי הסביבה.
מספר היהודים בעיר היה כשלושת-אלפים. הם חיו בגטו צפוף, בתנאים קשים, אך בתוך הבתים שרתה אווירה יהודית חמימה.
רובם היו בעלי מלאכה או רוכלים, אך היו בהם גם סוחרים גדולים, שהפכו את העיר למרכז עסקי גדול וחשוב. יהודים שימשו בנקאים וחלפני כספים, ושירתו סוחרים שבאו ממרחקים.
מלך גרמניה ידע להעריך את תרומת היהודים לכלכלת ארצו. שיעורי המס הגבוהים שהוטלו עליהם העשירו את אוצר המלוכה. לכן עשה הכול שהיהודים יהיו נתונים לחסותו.
באותה עת עלה על כס המלוכה המושל מתיאס. הוא בחר בעיר פרנקפורט לעריכת טקס ההכתרה שלו. ראש העיר הבין את ההזדמנות הגדולה שנפלה לידו. הוא כינס את חברי העירייה ובישר להם בהתלהבות על הטקס המלכותי, שיביא לעיר אורחים רבים ויעניק תנופה גדולה לעסקים.
"לא אנחנו ניהנה מכך, אלא היהודים שנואי נפשנו", נשמע פתאום קול מחוספס. הכול הפנו את ראשיהם לעבר הקול. זה היה פטמילך, שעמד בראש גִלְדת האופים בעיר.
"ליהודים יש יותר מדיי זכויות אצלנו", הוסיף פטמילך לרטון בזעם. "בשם האופים בעיר אני מודיע שאם לא יוטלו הגבלות על היהודים – נשבית את המאפיות לקראת טקס ההכתרה".
במקום קמה מהומה. היה ברור כי בלי האופים לא יוכל הטקס להתקיים. כיצד יחגגו אצילי גרמניה בלי לחם, ואיזה מין אירוח זה יהיה בלי מיני מאפה בחנויות.
"אנו דורשים כי ייאסר על היהודים לבנות בתים ועסקים חדשים ולסחור בכסף", החל פטמילך למנות את דרישותיו. הוא הוסיף עוד איסורים, וסיים בדרישה לגרש מחצית מהאוכלוסייה היהודית בעיר.
פטמילך הצליח לקבל תמיכה מכמה ראשי עסקים אחרים, אך לא היה לו הרוב הדרוש להעביר את רשימת האיסורים הדרקונית שביקש להטיל במועצת העיר.
במערכה הזאת הפסיד, אך הוא לא הרים ידיים. כעבור זמן הצליח לרכז רוב במועצת העיר, וזו אישרה את דרישותיו. מועצת העיר שלחה מכתב תלונה רשמי למלך, ובו האשימה את היהודים בניצול האוכלוסייה הנוצרית. המועצה דרשה מהמלך לקצץ בזכויות היהודים ולגרש מהעיר כל יהודי שאין לו רכוש בסכום של 1500 פלורין ומעלה.
המלך הבין כי הצעדים האלה יסבו הפסדים כבדים לאוצר המלוכה, ודחה את הדרישות. זעמו של פטמילך גאה, וביום כ"ז באלול התנפל אספסוף בהובלתו על היהודים ועשה בגטו פוגרום נורא.
פטמילך צעק לעבר היהודים: "אני ההמן שלכם! ממרדכי אינני מפחד, כי לא נמצא בכם כזה...".
הפעם גברה כנופיית פטמילך על היהודים. רבים נפגעו, רכושם נבזז. הפורעים הרסו את בתי הכנסת, חיללו את ספרי התורה והעלו אותם באש. בתום הפרעות לא נשאר שום יהודי בפרנקפורט. הניצולים נמלטו אל אחיהם בערים הסמוכות.
כאשר הידיעות על חורבן הקהילה בפרנקפורט הגיעו אל המלך מתיאס, כעס מאוד. הוא ראה באירוע מרידה בו והחליט לדכא את המרד בכל הכוח.
שליח מיוחד מטעמו דרש מראש העיר להעמיד את פטמילך למשפט על בגידה. הוא ציווה להחזיר את כל היהודים המגורשים, לבנות מחדש את בתיהם שנחרבו ולהעניק להם פיצוי הולם על הנזקים שנגרמו להם.
ביום כ' באדר שע"ו (1616) הוצא פטמילך להורג ונתלה בכיכר העיר. ביתו הועלה באש ומשפחתו גורשה. יהודי פרנקפורט שבו לבתיהם, ונציגי המלך וצבאו קיבלו את פניהם בתופים ובמחולות.
בראש השיירה הלכו שני יהודים נכבדים. האחד החזיק בידו תוף ושם משפחתו נקבע לטרומפלר (מתופף), והשני אחז נשר ושם משפחתו נקבע לאדלר, והוא מאבותיו של רבי נתן אדלר, רבו של החת"ם סופר.
יום כ' באדר נקבע ל'פורים פרנקפורט' – יום הצלה ופדות, והיום שלפניו נקבע לתענית ציבור, לזכר הצרות שגרם אותו 'המן'. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
