"עשה לי טובה, רק תיכנס אל הרבי", הפצירה האם בבנה היחיד.
זה היה במהלך ביקורו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש בארץ הקודש, בחודש אב תרפ"ט (1929). הוא שהה בארץ שישה-עשר ימים, שבהם השתטח בקברי האבות, ביקר במקומות הקדושים ונפגש עם חשובי האדמו"רים והרבנים.
בארץ התגוררה אז אלמנה, ממשפחה של חסידי חב"ד, ולה בן יחיד. אחרי פטירת בעלה גידלה אותו לבדה והתאמצה לחנכו לחיי תורה ומצוות, ברוח החסידות. אבל הבן הושפע מהרוחות שנשבו בחוץ, והחליט שהאמונה היהודית 'מיושנת', ושעליו להיות אדם מודרני ומשכיל.
האם ניסתה ככל יכולתה לשדל את בנה לשוב לדרך אבותיו – לשווא. ביקשה מבנה שלפחות ישלח לרבי הריי"צ מכתב ובו יבקש שהרבי יברך אותו. אך הבן סירב לעשות זאת.
כאשר הרבי בא לביקור בארץ ישראל שמחה האם על ההזדמנות הנדירה שנקרתה לפניה, וביקשה מבנה בדמעות שליש שיואיל להיכנס אל הרבי. בתחילה דחה את בקשתה, אך אחרי הפצרות רבות התרכך והסכים.
הצעיר נכנס אל חדרו של הרבי בהרגשה שהוא כבר איש העולם הגדול, המתמצא בחידושי המדע, ובז למאמינים המסוגרים בארבע אמותיהם המצומצמות. הוא היה בטוח שלרבי אין מה לחדש לו.
הרבי שאלו למעשיו. הבחור ענה שהוא לומד באוניברסיטה. שאל הרבי: "ומה באשר לשמירת תורה ומצוות?". הבחור השיב מה שהשיב, והרבי אמר שרצונו לספר לו סיפור.
פעם אחת הכריז הצאר הרוסי כי הוא מעוניין בציור גדול ומיוחד במינו, שאותו יציג בתערוכה מלכותית. ציירים שמוכנים ליטול את האתגר יקבלו מלגה מכובדת, כדי שיהיו פנויים לעשות את הציור, ומי שציורו ייבחר, יקבל תשלום גבוה ועיטורי כבוד נדירים. אך אם הצייר לא יעמוד בתנאים ויבזבז את תקופת המלגה – אבוי לו...
החשש מעונשו של הצאר הטיל אימה על הציירים, ובכל מדינת רוסיה נמצא צייר אחד בלבד, אמיץ ומוכשר, שהסכים לקבל עליו את המשימה. הוא הבין היטב את הסיכון שבדבר, וידע שהוא מהלך על חבל דק.
לרשות הצייר הועמדו כל התנאים הדרושים לביצוע הציור ברמה הגבוהה ביותר: חדר מרווח, מאובזר בשלל חומרי עבודה, ומזון ומשקה כיד המלך.
חודשים רבים שקד על המלאכה. צייר ומחק, תיקן, ושוב מחק. הוא חש בכל משיחת מכחול את אימת הצאר. אפשר לתאר כמה השקיע כדי שהציור יהיה מושלם בתכלית וימצא חן בעיני הצאר הקפדן.
מעת לעת היה יוצא לבלות קצת עם חבריו ומכריו, וחש היטב את הקנאה המתעוררת בליבם, ביודעם שעוד מעט יהיה חברם עשיר כקורח ויזכה בכבוד מלכים.
הצייר הרגיש בקנאת חבריו, אבל מרוב עיסוקו בעבודתו המאומצת לא הוטרד מכך והוסיף לעדכן אותם על התקדמות המלאכה.
הציור כבר היה פרוש על השולחן לקראת השלמתו, ולצידו הצבעים והמכחולים ששימשו את הצייר המוכשר.
העבודה המאומצת התישה את הצייר. הוא יצא לכמה דקות מחדר עבודתו, להתאוורר מעט. אחרי מנוחה קצרה שב לחדר, וכשהביט בציור – התעלף.
חבטת הנפילה הזעיקה למקום כמה מהנוכחים בבניין. הללו ניסו להעירו מעלפונו, אך ללא הועיל.
ואז התקרב אליו אחד האנשים, לחש דבר מה באוזנו ולתדהמת כולם התעורר הצייר מעלפונו וקם על רגליו.
את התעלומה פתר הצייר בעצמו: "יודעים אתם כמה השקעתי בציור המיוחד. ימים כלילות עשיתי כדי שהציור יהיה מושלם. אתם גם יודעים שיש המתקנאים בי. כל זה השרה עליי מתח עצום.
"כשחזרתי מההפסקה הקצרה הבחנתי בקשקוש על הציור. שיערתי שמן הסתם נכנס למקום צייר אחר, ובקשקוש שעשה רצה לרמוז לי כי יש בציור אי-דיוקים ודינו להיפסל. הדבר הזה גרם לי להתעלף, עד שכל מאמציכם להעיר אותי לא צלחו.
"אבל כשמישהו לחש באוזני שאת הקשקוש בקצה הציור לא עשה בן-אדם אלא חתול שהסתנן לחדר העבודה – נחה דעתי והתעוררתי"...
סיים הרבי הריי"צ את הסיפור, ואמר לבחור: "הצייר זה הקב"ה, שהכניס את חוכמתו האין-סופית בתורתו ובמצוותיו. ה'ציור' שלו הוא המושלם ביותר, ואין בו פגם.
"במרוצת הדורות קמו כל מיני אנשים שחשבו את עצמם חכמים יותר. בכל תקופה היו מי שסברו כי 'ציור' התורה והמצוות מיושן ואינו מתאים ל'רוח הזמן'.
"אבל כל אלה הם בעצם כאותו חתול שעשה את הקשקוש על הציור. וכי אנו אמורים להתרשם מקשקוש חסר ערך כל-כך?".
הרבי הוסיף והסביר לצעיר כי בכל דור היו מי שחשבו עצמם 'נאורים' ו'מתקדמים', והפנו עורף למורשת אבותיהם, אך סופם שנטמעו ואבדו בין הגויים, ואילו מי שדבקו באמונה היהודית ובשמירת התורה והמצוות המשיכו במסירות נפש את שלשלת הזהב של העם היהודי.
דברי הרבי הרשימו את הצעיר. הוא שב לדרך אבותיו והקים בית יהודי נאמן. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
