חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ז בתשרי התשפ"ז, 8/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1774 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת ויחי, י"ז בטבת ה'תשפ"א, (01/01/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1774 - כל המדורים ברצף
חיים של אמת; לא זיקוקים
יש חדש
השנים הטובות ביותר – במצרים
יששכר
עקימת האף
להמית את האנוכיות
גורל מחוכם
הכוח שמעל לגלות
למי העולם נותן כסף?
בשורות טובות

מס' 1774, ערב שבת-קודש פרשת ויחי, י"ז בטבת ה'תשפ"א (01.01.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

חיים של אמת; לא זיקוקים

החיים החומריים אינם מביאים לאדם סיפוק אמיתי. האדם חש באפסותם, ולכן מחפש תמיד גירויים חדשים ותר אחרי האושר האבוד

אתם נכנסים לחנות ספרים ועטיפה של ספר אחד מושכת את תשומת ליבכם – 'חייו של הרמב"ם'. בסקרנות אתם פותחים את הספר ומגלים שבפרק הראשון מסופר על פטירתו והלווייתו של הרמב"ם, וכל שאר הפרקים מתארים את האירועים שקרו אחרי מותו. זה לא מסתדר כל-כך עם שם הספר, הלוא כן?

הדבר הזה מופיע בדיוק בפרשת השבוע. הפרשה נקראת ויחי, אך מסופר בה על ימיו האחרונים של יעקב אבינו, על פטירתו, על קבורתו ועל מה שקרה אחרי מותו. דבר דומה אנו מוצאים קודם לכן, בפרשת חיי שרה. הפרשה נפתחת במותה של שרה אימנו, בקבורתה, ובאירועים שקרו אחרי פטירתה.

יעקב אבינו לא מת

מתברר שלפעמים דווקא עם פטירתו של האדם מתגלה מהות חייו. יש חיים רגעיים, שיוצרים אשליה של חיים אינטנסיביים ותוססים, אבל למעשה אין בהם ממש. הם כמו זיקוק שנדלק לרגע ואחר-כך כבה ולא נותר ממנו אלא אפר. חיים אמיתיים נמשכים הלאה, גם אחרי שהאדם כבר החזיר את נשמתו ליוצרו.

על יעקב אבינו אומרת הגמרא: "יעקב אבינו לא מת". מוסיפה הגמרא ושואלת: וכי לשווא ספדוהו הספדנים וחנטוהו החונטים וקברוהו הקברנים? על כך באה התשובה: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

חייו של יעקב אבינו נמשכים שלושת-אלפים וחמש-מאות שנה אחרי פטירתו, בדמות כל יהודי שממשיך את דרכו. חייו האמיתיים של יעקב לא נקטעו עם פטירתו, אלא להפך, הם גדלו והתרחבו וחבקו את העולם כולו. לכן הפרשה נקראת ויחי, כי במובן מסוים דווקא אחרי פטירתו מאירה וזוהרת נצחיות חייו – "ויחי יעקב".

המוות מביא לידי סיומם את החיים הפיזיים, אבל החיים הרוחניים אינם מסתיימים, אלא להפך. אדם שחייו האמיתיים היו חיים רוחניים לוקח אותם עימו לעולם האמת, וגם בעולם הזה החיים האלה נמשכים. מי שהשקיע את חייו בחינוך בניו ותלמידיו לערכים רוחניים – יצר חיים שיימשכו הרבה גם אחרי שהוא עצמו כבר לא יהיה בעולם הזה.

לזכות בחיי נצח

כשאנחנו לומדים את תורתם של התנאים והאמוראים, הראשונים, האחרונים ומאורי החסידות, אנחנו חשים את משמעותם של חיים אמיתיים. הם עצמם כבר נמצאים שנים רבות בגן עדן, אבל חייהם נמשכים ונובעים ומולידים חיים חדשים.

אנחנו מדמים לפעמים שהחיים הם ארוחה טובה, מכונית חדישה, בית מטופח. בני-אדם משקיעים מאמצים גדולים ברדיפה אחר היעדים החומריים האלה, ושוכחים שאלה חיים רגעיים, חיים של אשליה, בועה שתתפקע. החיים האלה אינם מביאים לאדם סיפוק אמיתי. מכיוון שאין בהם ממש, האדם חש באפסותם. לכן בני-האדם מחפשים תמיד גירויים חדשים ותרים אחרי האושר האבוד.

החיים האמיתיים הם החיים הרוחניים, חיים של אמונה ותורה, חסד וצדקה, ערכים והקרבה. כשהאדם מאפשר לנשמתו האלוקית לפרוץ החוצה – הוא זוכה לחיות באמת, חיים של אמת, שגם יימשכו לעד, בדורות ההמשך, עד ביאת משיח צדקנו.


ברכת יעקב למנשה ואפרים. החיים רק מתחילים (ציור: אהובה קליין)

  יש חדש

הילולת בעל התניא

ביום שישי, כ"ד בטבת, יצוין יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, שנסתלק בשנת תקע"ג (1812). זה יום זכאי להתחבר לאורו של הצדיק, על-ידי לימוד פרק משניות המתחיל באחת מאותיות שמו, לימוד לפחות סעיף בשולחן ערוך שלו, פרק בספר התניא, ונתינת צדקה למוסדות העוסקים בהנחלת תורתו ובעשייה בדרכו. אפשר לשלוח שמות לציונו בהאדיטש שבאוקראינה, בפקס380535433701  או באמצעות האתר harh-uk.com.

'רב יומי' חדש

בכ"ד בטבת מתחילה שנה חדשה בלימוד 'רב יומי'. זו תכנית יומית של שיעורים קצרים ב'שולחן ערוך הרב', המקיפה שש שנים. את לוח הלימוד החדש אפשר להשיג בדוא"ל [email protected].

מתחסנים וטסים לרבי

לאחר כמעט שנה שהופסקו המסעות לרבי, בשל המגיפה העולמית, בתי חב"ד בישראל מחדשים את המסעות, עם הרב שגיא הר-שפר. מסע לגברים לקראת י' בשבט, לציון 70 שנה לנשיאותו של הרבי; לנשים לקראת כ"ב בשבט, הילולת הרבנית חיה-מושקא. המסעות מיועדים למי שהתחסן או למי שבידו תעודת מחלים. פרטים בטל' 0546506770.

  שלחן שבת

השנים הטובות ביותר – במצרים

על הפסוק "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה" אומר בעל הטורים ששנותיו הטובות ביותר של יעקב היו במצרים. הדבר מעורר תמיהה – איך ייתכן שבמצרים דווקא, 'ערוות הארץ', זכה יעקב לשנים הטובות ביותר ולא בהיותו בארץ ישראל?

את השאלה הזאת שאל הצמח-צדק בהיותו ילד את סבו, רבי שניאור-זלמן מלאדי. תשובתו הייתה, שעל-ידי שיעקב שלח קודם ירידתו למצרים את יהודה "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה", וכדברי המדרש, שהכוונה בזה היא "להתקין לו בית תלמוד... ושיהיו השבטים הוגים בתורה" – הרי על-ידי התורה מתקרבים לקב"ה, ואז גם במצרים נעשה 'ויחי'.

קיטון למלך

מהותה של התורה תובן על-פי המשל של המדרש (שמות רבה, תרומה), על מלך שהייתה לו בת יחידה, ובא מלך אחד ונשאה לאישה ולקחה לארצו. ביקשו אביה: "זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך – קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם".

בנמשל, ה'קיטון' שבו המלך, הקב"ה, מתגורר, הוא התורה. וכשם שאין כל הבדל אם המלך הוא בהיכלו או בקיטון מרוחק, שהרי המלך עצמו נמצא שם, כך התורה אינה מושפעת מהמקום שבו היא נלמדת. בכל מקום שיהודים לומדים תורה – הקב"ה 'מתגורר' עימם, ויש להם הכוח האין-סופי שלו.

אין מגבלות

על כך נאמר (תהילים קיג,ה-ו): "המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ": בעבור הקב"ה, השמיים והארץ, הגשמיות והרוחניות – שווים לגמרי. הוא נמצא בכל עוצמתו למטה כשם שהוא נמצא למעלה (ההבדל הוא רק במידת הגילוי של אורו האין-סופי). לכן גם במצרים, ערוות הארץ, יכולים להיות קשורים עם הקב"ה על-ידי התורה.

כל זה מסביר איך אפשר גם במצרים להיות קשורים עם הקב"ה, אבל מדוע שם דווקא היו שנותיו הטובות ביותר של יעקב?

יתרון האור

על כך נאמר "יתרון האור מן החושך" – על-ידי החושך דווקא מגיעים ל"יתרון האור". כשעוסקים בתורה במצרים, ערוות הארץ, מתגלה הכוח האלוקי הבלתי-מוגבל, שלגביו אין שום מגבלות, עד שגם החושך עצמו נעשה מואר ונהפך לאור. האור הזה אינו בא לידי גילוי במקום רגיל, אלא משיגים אותו רק במקום חשוך ואפל, כשהופכים אותו לאור.

אמנם סדר עבודת האדם היא "סור מרע" – לא להימצא במקום החושך, כהוראת חז"ל (שבת לב,א) "אל יעמוד אדם במקום סכנה", וכפי שמתפללים בכל יום "אל תביאנו לידי ניסיון"; אבל אם האדם כבר נקלע לתוך מציאות של חושך, ואינו יכול לברוח משם, עבודתו צריכה להיות בהשגת "יתרון האור מן החושך", להאיר את החושך, ועד ששם דווקא יהיה מבחר שנותיו.

(תורת מנחם, כרך סז, עמ' 35. לקוטי שיחות, כרך י, עמ' 161)

  מן המעיין

יששכר

בזכות החמור

״יששכר חמור גרם״ (בראשית מט,יד). יששכר כונה 'חמור גרם' מפני שנולד בעקבות זה שלאה שמעה את נעירות החמור כשיעקב חזר מהשדה, והיא יצאה לקראתו והביאה אותו לאוהלה.

(בעל הטורים)

שני צדדים לחמור

״יששכר חמור גרם״ – בצד השלילי ה'חמור' מסמל את הקרירות, המונעת מההשגה האלוקית להשפיע על האדם בפועל. ואילו על ה'חמור' דקדושה נאמר ״ויט שכמו לסבול״, ביטוי ליגיעה בתורה, הן יגיעה בלימוד לעצמו הן יגיעה בלימוד ברבים.

(ספר המאמרים תרפ״ט)

שכר הזיכוך

״יששכר״ – יש שכר רב; ״חמור״ – חומריות העולם והגוף. ההתעסקות בבירור וזיכוך החומר גורמת ומביאה לאדם שכר רב.

(הבעל שם טוב)

סמל ההכנעה

'חמור' ראשי תיבות חכם מופלג ורב רבנן. החמור, שמוכן תמיד לשאת משא כבד ואינו מתנגד כלל, מסמל את שיא השפלות וההכנעה. כשאדם קונה בנפשו מידת ענווה וביטול זו, הוא זוכה להצלחה מופלגת בלימוד התורה. כמאמר ״ונפשי כעפר לכול תהיה (ואז) פתח לבי בתורתך״.

(לקוטי לוי יצחק)

שומרי התחומים

״רובץ בין המשפתיים – בין התחומין״ (רש״י). יששכר הוא סמל הסנהדרין, ממניחי היסוד של התורה שבעל-פה, שעשו משמרת לתורה שבכתב. וזהו ״בין המשפתיים – בין התחומין״. הם שומרים שלא יעברו את תחום התורה שבכתב.

(רבי יהושע טרונק מקוטנה)

לסבול למען הרווח

״וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול״ (בראשית מט, טו). רש״י מפרש: ״ויט שכמו לסבול – עול תורה״. כדאי לסבול את עול התורה בעולם הזה כדי למצוא מנוחה ונעימות בעולם שכולו טוב. הסוחר החכם אינו מדקדק בתנאי הנוחות בהימצאו בדרך. להפך, הוא משתדל לקמץ בהוצאותיו כדי לקנות יותר סחורה, שתאפשר לו להרוויח יותר בשובו לביתו.

(חפץ חיים)

סבלנות מביאה מנוחה

אדם הרוצה בחיי מנוחה ושלווה, עליו לנהוג בסבלנות רבה – לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים; לראות מעשים שנעשים ולשתוק.

(רבי בונם מפרשיסחה)

סכנת הבעיטה

״וירא מנוחה כי טוב״ – יששכר ראה שמנוחה היא אמנם דבר טוב, אך ראה גם את הסכנה שבה, העלולה להביא לידי ״וישמן ישורון ויבעט״ חלילה. ״ויט שכמו לסבול״ – כתרופה לסכנה זו קיבל עליו ״עול תורה״, החלטה חד-משמעית לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו. עול זה הוא התרופה לסכנה שבמנוחה.

(לקוטי דיבורים)

  אמרת השבוע

עקימת האף

כשהדפיס ה'חפץ חיים' את ספרו 'חפץ חיים' על הלכות שמירת הלשון, שלח את הספר בידי שליח לאחד מגדולי ישראל. אותו גדול עיין בספר ואמר בחיוך לשליח: "למה חיבר ספר על שמירת הלשון דווקא, ולא חיבר גם על שמירת החוטם?".

השליח קיבל את האמירה כהלצה, וכשחזר אל ה'חפץ חיים' חזר על דבריו כמילתא דבדיחותא.

אמר ה'חפץ חיים' לשליח: "הצדק איתו. אף בחוטם יש להיזהר מאוד. לפעמים אפשר לחטוא הרבה גם בעקימת האף בלבד. אדם עלול לגרום צער לזולת, הפסד ממון, פגיעה בשידוך וגרוע מזה רק בעקימת האף. על כך נאמר 'כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ' – בעקימת האף אפשר להרוג אדם".

  פתגם חסידי

להמית את האנוכיות

"יעקב אמר 'הנה אנכי מת והיה אלוקים עמכם' – רק כאשר תבוטל הגאווה ותמות האנוכיות, 'אנכי מת', כי אז 'והיה אלוקים עמכם' – תשרה עליכם השכינה" (רבי יעקב-יוסף מפולנאה)

  מעשה שהיה

גורל מחוכם

חייו של הרמב"ם היו תלויים בתוצאותיה של הגרלה. הפתק שיוציא במו ידיו מהתיבה יחרוץ את דינו – לחיים או למוות חלילה.

האירוע התרחש בימים שהרמב"ם התגורר במצרים. בתחילה עסק בלימוד התורה בלבד ובכתיבת ספריו הגדולים – פירוש המשנה והחיבור ההלכתי הגדול 'משנה תורה', 'היד החזקה'. הרמב"ם היה יכול להתמסר לתורה, בהיותו שותף בעסקי אחיו, שהיה סוחר ובעל ספינה, וניהל את העסקים המשותפים, וכך היה הרמב"ם יכול לעסוק בתורה בלי טרדות.

ואולם יום אחד אירע אסון כבד – אחיו הסוחר טבע בים באזור הודו, במהלך אחת מנסיעות העסקים שלו. הכאב על פטירת אחיו שבר את ליבו של הרמב"ם, והוא נפל למשכב וחלה זמן רב, עד שהצליח להתאושש  ולחזור לאיתנו.

אחרי פטירת אחיו נשאר הרמב"ם בלי מקור פרנסה, והוא נאלץ לצמצם את שעות לימודו ולחפש לו מקור מחיה.

לרמב"ם היה ידע רחב ברפואה. את ידיעותיו שאב מהתורה ומקריאת כתבי הרפואה שהיו קיימים באותם ימים. הוא החל לשמש רופא ולטפל בחולים. עד מהרה יצא שמו כאחד מגדולי הרופאים בקהיר, עד שנקרא לשמש רופאו של הווזיר אל-פאדיל, המשנה למלך מצרים, ולאחר מכן נעשה רופאו האישי של המלך, צלאח א-דין.

לצד עבודתו בקרב אצולת השלטון הוסיף הרמב"ם לשרת את פשוטי העם במסירות ובנאמנות יומם ולילה, כפי שהוא עצמו מתאר באיגרת את עבודתו המפרכת, שנמשכת כל היום ולעיתים גם חלק מהלילה.

המעמד הבכיר שזכה לו הרמב"ם בארמון המלוכה היה לצנינים בעיני אחד השרים. זה קינא בהצלחתו והעליל עלילת שקר ועל-פיה הרמב"ם זומם להרוג את המלך. כשהציג את העלילה לפני המלך והשרים זכה להנהוני הסכמה מצד חבריו, שאותם הכניס קודם לכן בסוד העניינים, בשאיפה לחסל את הרופא היהודי המצליח.

למשמע הדברים זעם המלך מאוד, והורה להביא לפניו את הרמב"ם ולהעמידו למשפט. אבל אז החלו להתעורר בלב המלך התלבטויות קשות. שנים רבות שירת אותו הרמב"ם במסירות ובאמונה, וגם הציל את חייו לא פעם כאשר חלה. הוא התקשה להאמין שהיהודי האציל והנבון זמם מזימה שפלה כל-כך, אך מנגד עמדה עדותו של השר.

במוחו של המלך עלה רעיון – למסור את ההחלטה לשמיים על-ידי הטלת גורל. ביום המחרת יוכנסו לתיבה אחת שני פתקים. על האחד תיכתב המילה 'חיים' ועל השני המילה 'מוות'. הרמב"ם יתבקש להוציא מתוך התיבה פתק אחד, וכך יחרוץ בעצמו את גזר הדין. אם יעלה בידו הפתק 'חיים' – יחיה, ואם יעלה הפתק שבו כתוב 'מוות' – יוצא להורג.

משימת הכנת הגורל הוטלה על שַמש בית המשפט. השר, שהעליל את העלילה, ידע כי השמש אף הוא שונא יהודים, ורקם עימו מזימה זדונית: הוא הורה לו לכתוב על שני הפתקים את המילה 'מוות', וכך יובטח מותו של הרמב"ם: כל פתק שיוציא יישא את המילה 'מוות'.

מזימתם של שונאי הרמב"ם נראתה מושלמת, והם המתינו בקוצר רוח לשעה הגורלית.

למחרת התייצב הרמב"ם בבית המשפט לפני המלך והשרים, והמלך הודיע לו כי גורלו ייחרץ בידי שמיים על-ידי הפתק שיעלה בגורלו.

שאל הרמב"ם את המלך: "אם יעלה בידי הפתק 'חיים', הרי שאני חף מפשע והעלילו עליי עלילת כזב. במקרה כזה מה יהיה דינם של המעלילים עליי?".

השיב המלך: "אם כך יהיה, אוציא אותם להורג תיכף ומייד".

ניגש הרמב"ם בצעדים בוטחים אל התיבה, הוציא מתוכה פתק אחד, ולתדהמת כל הנוכחים הכניסו לפיו ובלע אותו.

ואז פנה הרמב"ם אל המלך ואמר בקול בוטח: "שני פתקים היו כאן. על האחד נכתבה המילה 'חיים' ועל השני 'מוות'. את הפתק שהוצאתי בלעתי, ועכשיו הבה נבדוק מה כתוב בפתק השני. אם נמצא כי נכתבה עליו המילה 'חיים', נדע כי עלה בגורלי הפתק שעליו נכתב 'מוות'. אך אם יתברר כי על הפתק שנותר בתיבה נכתב 'מוות', הרי שבלעתי את הפתק שעליו נכתב 'חיים' ויצאתי חף מפשע".

הורה המלך להוציא את הפתק השני והכול נוכחו לראות כי כתובה עליו המילה 'מוות'. ציווה המלך לזַכות את הרמב"ם ולהוציא להורג את השר המעליל.

לאחר המשפט קרא המלך לרמב"ם ושאלו מדוע בלע את הפתק שהוציא.

השיב הרמב"ם: "לאחר שהמלך הכריז כי אם יעלה בידי פתק ה'חיים' יוציא להורג את השר המעליל, הבטתי בפניו וראיתי כי הוא רגוע לגמרי והחיוך לא מש מעל שפתיו. תהיתי איך ייתכן שאין הוא חרד שההגרלה תגזור את דינו למוות, והבנתי שבוודאי רקח עם שמש בית המשפט מזימה לכתוב על שני הפתקים את המילה 'מוות'. לכן בלעתי את הפתק שהוצאתי כדי להפיל את שונאיי בבור שכרו לי".

המלך התפעל מפיקחותו של הרמב"ם. מייד הורה לחקור את שמש בית המשפט, וזה הודה בפשע. כל המעורבים במזימה נענשו בחומרה, ואילו הרמב"ם המשיך את עבודתו בחצר המלך כשהוא נהנה מאמונו המלא.

(לרגל כ' בטבת, יום ההילולא של הרמב"ם)

  לומדים גאולה

הכוח שמעל לגלות

קודם פטירתו בישר יוסף לאחיו על הגאולה הצפויה ממצרים, באומרו: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם". בכך נתן לבני ישראל את הסימן של הגאולה, וגם את הכוח שלא לשקוע בטומאת מצרים, ובסופו של דבר להיגאל ממנה.

למה הגאולה קשורה ביוסף דווקא? מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך ג, עמ'  832 ואילך) שהכוח הזה קשור עם דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף, שהייתה נעלית משל אחיו, ואפילו משל אביו, יעקב. אחֵי יוסף היו רועי צאן שהתרחקו מהמולת העולם, מכיוון שהעולם הגשמי הפריע לדבקותם בקב"ה. לעומתם, יוסף היה במצרים, מרכז ממלכת הטומאה, שימש בה משנה למלך, ואף-על-פי-כן עמד בצדקו, מכיוון שהעולם וכל טרדותיו לא הפריעו לו להיות דבק בקדושה בכל עת.

מדוע חטא?

דרגתו העליונה של יוסף מסבירה מאמר תמוה של חז"ל. לאחר שפתר את חלומו של שר המשקים, בהיותו בכלא, ביקש ממנו יוסף להזכירו לפני פרעה. חז"ל אומרים כי יוסף נענש על כך, ולכן הקב"ה השכיחו שנתיים מליבו של שר המשקים. חטאו היה שתלה את תקוותו בבשר ודם, במקום להשליך את יהבו על הקב"ה. נשאלת השאלה: איזה פגם היה בבקשו עזרה מבשר ודם, והלוא הקב"ה עצמו קבע בתורתו שהאדם צריך לפעול בדרך הטבע, ככתוב: "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"; ומכאן שהאדם נדרש לפעול ולא לשבת באפס מעשה ולצפות לנס?!

יתרה מזו, כך נהג גם יעקב אבינו: לקראת פגישתו עם עשיו חשש "פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים", ואמנם הוא התפלל לה', אך לצד התפילה נקט פעולות בדרך הטבע – התכונן למלחמה וגם שלח דורון לאחיו. מדוע אפוא נענש יוסף על שנקט גם הוא פעולה טבעית כדי להיחלץ מהכלא?

אלא שפעולתו זו של יוסף נחשבה חטא דווקא מפני מדריגתו הרוחנית הגבוהה. אכן, בני-אדם רגילים, ואפילו צדיקים, זקוקים לעשיית 'כלי' בדרך הטבע, ולכן שלח יעקב דורון לעשיו ונערך למלחמה; אבל יוסף נדרש להסתפק בביטחון בה' ולא לשים את מבטחו בבשר ודם.

על דרגתו של יוסף נאמר הפסוק: "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם". האדם העומד במדריגה רוחנית זו צריך לשים את כל מבטחו בקב"ה, בלי להזדקק לעשיית 'כלי' בדרך הטבע. ומכיוון שיוסף לא נהג כמתחייב ממדריגתו הרוחנית ותלה את תקוותו בבשר ודם, נענש ונאלץ להמתין עוד שנתיים בבית האסורים.

כוח עליון

מדריגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף מסבירה מדוע הירידה למצרים קשורה דווקא בו, וכמוה גם היציאה ממנה. כדי לרדת מטה-מטה, ל"ערוות הארץ", זקוקים לכוח עליון ביותר, שייתן יכולת שלא להתרשם מהקשיים ומהניסיונות שלמטה. מטרת הירידה למצרים הייתה להוציא משם "רכוש גדול"; היינו, לברר את ניצוצות הקדושה הטמונים במצרים. אך כאן צריך להבטיח שהירידה למצרים תשיג את מטרתה, ולא תגרום חלילה לשקיעה בטומאת מצרים. כוח זה בא מיוסף הצדיק.

לכן יוסף דווקא הוא שהבטיח את בשורת הגאולה, כי כדי להיגאל מטומאת מצרים צריכים כוח שהוא למעלה מהעולם ולמעלה ממגבלות הטבע. כל עוד נתונים להשפעת הטבע, חל הכלל "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". לכן יוסף דווקא, שעומד למעלה ממגבלות הטבע, נתן לעם ישראל את הכוח לגאולה ממצרים. כוח זה מלווה את עם ישראל גם בגלות הנוכחית, ובזכותו נזכה להיגאל בקרוב ממש.

  חיים יהודיים

למי העולם נותן כסף?

לפני שלוש שנים הודיע הממשל האמריקאי על קיצוץ מיידי של 65 מיליון דולר מתקציב אונר"א – "סוכנות האו"ם לסעד ותעסוקה לפליטים פלסטינים". מאחורי ההודעה המפתיעה עמדה עבודה רבה של דוד בדין, העומד בראש 'מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון'. יותר משלושים שנה הוא עוקב אחרי בתי הספר של אונר"א, וחושף את ההסתה הבלתי-פוסקת שלהם נגד יהודים ונגד ישראל, במימון כספי המיסים של מדינות העולם. תחקיר מקיף של המכון, שהונח על שולחנו של נשיא ארה"ב, הביא להחלטה לסגור את הברז לארגון.

הוא נולד לפני שבעים שנה במישיגן בארה"ב וגדל בפילדלפיה. לפני חמישים שנה עלה לארץ, ומאז הוא כאן, לוחם.

חינוך ממוקד הסתה

עבודתו של בדין וצוותו משלבת בילוש, מעקב ומחקר. את הממצאים הם מגישים בספרים, בסרטונים ובמצגות, בשלל שפות. "אנחנו מתרגמים את ספרי הלימוד בבתי הספר של אונר"א", אומר בדין. "הממצאים מזעזעים. היהודים מכוּנים 'עוזרי השטן'. המילים המפורשות השמדת והכחדת עם ישראל – נאמרות ונכתבות שם דרך שגרה. יש לנו צילומים מתוך בתי הספר, משיעורים ומהרצאות".

צוות דובר ערבית מתרגם בעבורו את החומרים המוגשים לילדים הערבים. "מערכת החינוך הפלסטינית ממוקדת מטרה בהשמדת ישראל ובהחדרת שנאה יוקדת לעם היהודי", אומר בדין. "אם לא נצליח לשנות את מערכת החינוך עצמה, לפחות שמדינות העולם יפסיקו את התרומות האדירות שהן מזרימות לארגון".

החשיפה בפרלמנט הקנדי

בשנים האחרונות הוא יכול לרשום שורת הצלחות. "חשפנו לפני הפרלמנט בקנדה איך ילדים בעזה עוברים הכשרה עם נשק בתוך בתי הספר. העדויות האלה לא הותירו את הקנדים אדישים, ומשני צידי המתרס הפוליטי שם הצביעו בעד הפסקת התקציב מייד", הוא מספר.

לדבריו, המדינות התורמות הבולטות לאונר"א הן שוודיה, גרמניה, בריטניה, איחוד האמירויות וסעודייה. "אנחנו באמצע תהליך מולן, בתקווה שהתרומות מצידן ייפסקו לחלוטין", מביע בדין את תקוותו.

הממשלות לא טיפלו

תהליכי השלום עם המדינות המוסלמיות נוטעים בבדין תקווה מחודשת. "אונר"א מינה את איחוד האמירויות לרכז את התרומות מ-67 מדינות. ישראל צריכה לדרוש מהשלטונות באמירויות להפסיק את הסיוע לחינוך שכולו טרור", הוא אומר. צוותו עוסק כרגע בליטושים אחרונים של סרט, שבכוונתם להקרין בפרלמנט הגרמני. "גרמניה מובילה בתרומות לאונר"א וזה חייב להיפסק. אסור להם להוסיף לפגוע בעם היהודי", אומר בדין בטון נחרץ.

ומדוע הממשלה אינה עושה את העבודה הזאת? "לצערי, ממשלות ישראל לא טיפלו בבעיה בראייה אסטרטגית רחבה", משיב בדין. "מי שמחנך יום-יום להשמדתנו, אסור שיהיו לנו שום עסקים איתו. מניסיוני, ככל שנעמוד על שלנו, כך יכבדו אותנו".


"ככל שנעמוד על שלנו – יכבדו אותנו". בדין

  פינת ההלכה ומנהג

בשורות טובות

שאלה: האם יש מקור למנהג להימנע מלהודיע בשורות שאינן טובות?

תשובה: בספר משלי (י,יח) נאמר: "ומוציא דיבה הוא כסיל". ומזה למדו בגמרא שלא לבשר (במפורש) על פטירתו של אדם. בשולחן ערוך נפסק שאין חובה לומר זאת לאדם, אפילו על פטירת אביו ואימו. מהמעשים המובאים בגמרא (וממקורות דומים במדרש רבה) ברור שאפשר לומר זאת ברמז, וכן פסק הרמ"א.

אבל כשיש לנפטר בנים, נהגו להודיע זאת כדי שיתפללו ויאמרו קדיש לזכרו. בשו"ת חוות יאיר כתב שיש להודיע גם לבנות, שיתאבלו על האב או האם.

יש פוסקים שכתבו שלא להודיע כלל בחול המועד, ואפילו בפורים – משום מניעת השמחה. אך אם על-ידי ההודעה יוכלו לטפל בקבורה, בהספד, או אם על-ידי הודעת המצב המידרדר יוכלו הצאצאים להיות עם החולה בזמן פטירתו – מצווה להודיע גם בזמנים אלה.

בימינו, שאי-אפשר להסתיר ידיעות כאלה מרוב הקרובים והידידים (ומהציבור), וגם קשה מאוד להודיע זאת ברמז – יש להודיע במפורש, לכבוד ולתועלת הנפטר, משפחתו וידידיו. ואולם אנשים המתגוררים במדינה רחוקה או המאושפזים במוסד, שמהם ניתן להסתיר זאת, יש להודיעם רק אחרי סיום ה'שלושים' לקבורה, שאז מתאבלים זמן קצר בלבד. במקרים מיוחדים יש להימנע לגמרי מלספר.

מקורות: פסחים ג, סע"ב. ב"י סו"ס שלט ו-תב. ד"מ, שו"ע, רמ"א ונו"כ סו"ס תב. נשמת אברהם שם. שו"ת חות יאיר סי' רא. נטעי גבריאל הל' אבלות ח"א פרק קכח.

  מושג ברגע

בן פורת יוסף

"איזה ילד מתוק יש לך", אומרת אישה לחברתה בגן המשחקים.

"בן פורת יוסף!", ממהרת אם הילד לומר, סגולה נגד עין הרע.

ביטוי זה שגור על לשונם של בני עדות המזרח, ואילו האשכנזים יאמרו 'בלי עין הרע'.

הביטוי הזה מופיע בברכת יעקב ליוסף: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן". בגמרא נאמר שמי שחושש מעין הרע יאמר: "אני מזרעו של יוסף שלא שולטת בו עין הרע, שנאמר 'בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין'; אל תקרא 'עלי עין', אלא עולי עין", דהיינו מעל פגיעתה של עין הרע.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)