היא נולדה בתוך הגיהינום, תינוקת יהודייה בתוך הגטו בפולין. אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה. סיכויי ההישרדות של הפעוטה בגטו היו קלושים. התושבים סבלו מרעב וממחלות מידבקות, לצד מכות רצח מהקלגסים האכזריים. אך התינוקת הקטנה, שרה שמה, גדלה והתפתחה, והוריה, שזו להם ילדתם הראשונה, עשו מאמצים כבירים להעניק לה את צרכיה.
כשמלאו לשרה שלושה חודשים החלו הנאצים בחיסול הגטו. הוריה של שרה ידעו את אשר צופן להם העתיד, וטוו תכנית להצלת חייה של בתם.
בבית הוריה של האם הועסקה בעבר צעירה נוצרייה, שהייתה מסורה למשפחה וניכרה בטוב ליבה. בדרך-לא-דרך הצליחה האם לחמוק אל מחוץ לגטו ולהגיע לביתה של העוזרת. עוד בטרם פצתה את פיה חיבקה אותה הצעירה בחום ונשבעה כי תמלא את כל מבוקשה.
מרוב התרגשות לא הצליחה אימהּ של שרה להוציא הגה. ביד רועדת התירה את קשרי החבילה שהביאה עימה, ולעיניה של הצעירה הנוצרייה התגלתה תינוקת קטנה.
היא הנהנה בהבנה. "אעשה הכול בעבור בתך", אמרה בהתרגשות. רגעי הפרידה של האם מבתה היו קצרים וקורעי לב. כל השתהות מיותרת סיכנה את שתיהן. האם נשקה לשרה בדמעות ולחשה לתוך אוזנה: "אל תשכחי את הורייך ואת עמך".
השתיים נפרדו. המלחמה הוסיפה להשתולל במלוא עוזה. הצעירה נאלצה לעזוב את ביתה ולנדוד עם התינוקת. היא התחזתה לאישה נשואה שבעלה במלחמה ולה בת קטנה. חיי הפעוטה עמדו שוב בסכנה, כאשר גם האם המאמצת נרדפה בידי הגרמנים וכמעט שוּלחה לעבודות כפייה. היא נאלצה להחליף כתובות מגורים ולהימלט, אך בכל התלאות שעברה שמרה על התינוקת מכל משמר והגנה עליה במסירות רבה.
שנות האימה חלפו סוף-סוף. מתוך מחנות המוות השתחררו אודים מוצלים מאש, וגילו לאסונם כי איבדו את היקרים להם מכול.
בין המעטים הללו היה גם משה, אביה של שרה. את רעייתו איבד, ורק הידיעה כי בתו היחידה נמצאת בידי העוזרת הנאמנה נתנה טעם לחייו. הוא פתח במאמצים נמרצים לאיתורה.
לאחר חיפושים רבים השיג שביב מידע שכיוון אותו לעבר בית מגוריה. בלב הולם מיהר אל הבית. ואכן, הוא מצא את בתו הפעוטה בריאה ושלמה. כשביקש ליטול אותה, התקשתה הצעירה להיפרד מהילדה, שאליה נקשרה כל-כך. משה הבין לנפשה והחליט לעשות את הפרידה בהדרגה. בכל יום בא לבקר את בתו ולחדש את הקשר ביניהם.
יום אחד המתינה האישה לביקורו של האב, אך זה בושש לבוא. לאחר שגם למחרת לא בא, החלה לדאוג. היא החלה לחקור אחר היהודי, עד שהתברר לה כי שנות הרעב והסבל בַמחנות נתנו בו את אותותיהן והוא נפל למשכב.
היא גילתה כי אבי הילדה אינו מטופל כלל, אלא שוהה בבית עזוב ומתייסר במכאוביו. האישה חששה שהילדה תישאר יתומה גם מאביה, והחליטה לפעול למענו.
היא מצאה את האיש בהכרה מעורפלת, כשבקושי ניכרים בו סימני חיים. רופא שהזעיקה קבע שהאיש חלה בטיפוס וזקוק לטיפול מיידי.
במשך שבועות סעדה אותו האישה, הביאה לו תרופות, דאגה למזונו, עד שהצליח להתגבר על המחלה ולשוב לאיתנו.
ואז אמרה לו הצעירה: "אחרי שנלחמתי כל-כך להצלת תינוקת יהודייה וראיתי את הסבל הנורא שעבר על העם היהודי, אני מרגישה חיבור עמוק לעם הזה. רצוני להתגייר ואשמח להיות לך לאישה ולגדל יחד את הילדה, שאליה נקשרתי בכל ליבי".
משה הביע הערכה גדולה להצעתה של האישה, אך אמר כי עליו לשאול רב. השניים נסעו עם התינוקת ללודז', שבה התרכזו ניצולים רבים ובהם רבנים. משה שטח את הסיפור לפני אחד הרבנים, וזה שוחח עם הצעירה ובירר את רצינות כוונותיה.
הוא הסביר לה את המחויבות הכבדה שתיפול עליה עם קבלתה את עול התורה ומצוותיה, והיא השיבה נחרצות כי דבר אינו מרתיע אותה וכי היא משתוקקת לרגע שבו תהיה יהודייה מן המניין.
האישה עברה את הליכי הגיור, התגיירה כדת וכדין, ולאחר מכן נישאה כדת משה וישראל למשה האלמן. דמעות רבות זלגו מעיני המשתתפים בחתונה, שהיו כולם ניצולי שואה.
משה ורעייתו הגיורת החלו בחייהם החדשים. הם גידלו את שרה באהבה ובמסירות, והעניקו לה חינוך של תורה ויראת שמיים. כעבור זמן עלו לארץ ישראל, ושרה למדה במוסדות חינוך דתיים, בלי שתדע דבר על אימהּ הביולוגית.
רק ביום חופתה התגלה לה הסוד הגדול. זו הייתה יוזמתה של האם המאמצת, שנאמנותה לאימהּ של שרה דחפה אותה לשכנע את האב לספר לשרה על אימהּ שנעקדה על קידוש השם. אלה היו רגעים מרגשים ונוגעים ללב. הכלה חיבקה בבכי את אימהּ המאמצת, ושפתיה רחשו: "אני מבקשת ממך שתוסיפי להיות אימי גם הלאה!".
(על-פי 'ההווה בצל העבר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
