נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת נח | לצאת ולכבוש
	משימה לכל אחד
	מעלתם של שישה ושבעה בחשוון
	טהרת העולם תלויה ביחיד
	"קץ הימין" לשיטות השונות של הרמב"ן וה'חתם סופר'
	פרשת נח
	אהבת אחרון שבישראל
	עת לדעת
	תש"נ
	הלכות ומנהגי חב"ד

כשהדפיסו ספרים עם 'הסכמה' בלבד * ה'חתם סופר' חלק על הרמב"ן בנושא ה"קץ", ולימים חלקו על קיציו שלו – לאור דברי הרבי שניהם צדקו * ממנהיג ישראל נדרש ללמד זכות וסניגוריה על בני ישראל * בשיחה עם ה'פני מנחם' אמר הרבי: אסור להשתמש בסגולות המופיעות בש"ס – המקורות לכך * מעלת שפת ה'אידיש' * ההרגל למידת מלכות – ביטול * נקמתו של תלמיד-חכם כנחש * חברת עונג שמחת שבת ויום-טוב * עזרא (ונחמיה) * כשהרבי תבע מגבירים תומכי תורה להוסיף בעצמם בלימוד התורה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הדפסת ספרים עם "הסכמה" בלבד

בש"פ בראשית תשל"א (נדפס ב'תורת מנחם' כרך סב עמ' 217) אמר הרבי בין השאר:

פעם היתה תקנה שאסור להדפיס ספר ללא הסכמה, אבל עכשיו חיים בתקופה של דמוקרטיה...

לפני-כן כתב הרבי באותו נושא ב'אגרות-קודש' כרך ט' עמ' לד (מכ' י"ג אייר תשי"ד):

תקנה היתה מלפנים שלא ידפיסו ספרים - יהי' מי שיהי' המחבר - מבלי הסכמות, והטעם פשוט, כי כל בן אדם עלול לטעות, ועל כל פשעים ושגיאות תכסה אהבת עצמו והאמונה בשכל עצמו. ואפילו גדולי ישראל וחד בדרא אמיתיים (סנהדרין ז עמוד ב') היו מתייעצים ושואלים חוות-דעת אחרים קודם שיפסקו פסק דין.

ובדורנו עלוב זה, אין צורך כבר בהסכמות וכל... משער השערות... והמדפיס מדפיס... שאין אחר מעשה דפוס ולא כלום.

למה כיוון הרבי בדבריו?

ובכן, ״מאז יצא לאור [= התחדשה] מלאכת הדפוס נהגו הגבורים מעולם אנשי השם, רבני קשישאי להחזיק ביד עושי מלאכת הקודש, מדפיסי ספרים קדושים״, כלשון הגאון רבי מרדכי בנעט בהסכמתו לספר ׳שאגת אריה׳ (ברין תקנ״ז).

ליתר פירוט - כוונת הרבי הייתה לתקנות קדושות כמו זו שנתקבלה בפיארדה (איטלי') בשנת שי״ד כשראשון החותמים עליה הוא מהר״ם מפאדובה: ״שלא יוכלו בעלי הדפוס להדפיס שום ספר, שלא נדפס מעולם, כי אם ברשות ובהסכמת שלושה רבנים סמוכים משלשה רבנים, ועם הסכמת ראשי אחת הקהלות הקדושות הסמוכות אל מקום הדפוס, ויהיה רשום בהקדמת הספר שמות הרבנים וראשי הקהילה״.

[עד כדי כך שקונה ספר שלא באו בו הסכמות כנ״ל יהיה נקנס בסכום של עשרים וחמשה סקוד״י, סכום שיינתן לקופת הצדקה בעיר בה הומרה התקנה הנ״ל!]

בתקופה מאוחרת יותר בשנת שנ״ד נקבע ע״י ׳ועד ארבע ארצות׳: "ספרים לא ידפיס שום מדפיס בלי רשות רבנים ואלופים, כפי תקנות ארצות שנתקנו בשנת דש״ן לפ״ק, ועל פיהם יקום דבר. ואם יעבור המדפיס, אזי יבטלו הם את מלאכת הדפוס ויחרימו את המדפיס וכל המתעסקים במלאכה״.

על חשיבות תקנות אלו מתבטא ה׳חתם סופר׳ (שו״ת חת״ס חושן משפט סימן מא) בויכוחו עם ר״מ בנעט: ״ותמהתי מאד בראותי, שמרצונו יתבטל מנהג נטילת ההסכמה... כי מיום שזלזלו בנטילת ההסכמה רבו ספרי מירוס (הומרוס – כינוי לספרים חיצוניים) בישראל... אבל ברוך ה׳ כי עדיין יש ויש יראי ה׳, שאינם לוקחים ספר חדש אם לא יראו הסכמה מרב בדוק ביראת ה׳... הגזירה היא קדמונית מכל הגאונים על כל באי העולם...״.

ועוד הוסיף החתם-סופר (שו״ת חת״ס חו״מ סימן עט): ״הסכמה קרוב למאתיים שנים... ואף ע״פ שלא נמנו עליה חכמי ישראל בצירוף ובמנין א׳ [אחד], מ״מ [מכל מקום] המנהג שנהגו הכל מכמה מאות שנים... שנת שס״ב ובאו עה״ח [על החתום] כמה גאונים ובתוכם... אין פוצה פה ומצפצף, הוה כהסכימו כולם [=נחשב כאילו הסכימו כולם], ומדפיסים כ[ו]לם ניחא לנו בהאי תקנתא״.

כלומר: החתם סופר סבור שהתקנה היא לטובת הסדר הטוב וטובת המדפיסים כולם הן הכלכלית, אבל גם מצד הפיקוח על התוכן (ראה לעיל ע״ד ספרי מירוס!).

אמנם במקום נוסף ( ׳ליקוטי שו״ת חת״ס׳ ח״ו סימן ס״א) מתבטא החת״ס ממש ברוח דברי הרבי, שאי חקיקת התקנות בצורה הכי חזקה גרמה להתרופפות בשמירה על-כך:

״ואי היה כלל מונח וגדר גדור ותקנה קבועה וחרם לבלתי קנות שום ספר שאין עליו הסכמה מגאוני הזמן, וכן ראוי.. אבל מכיון שיד השרים והסגנים היה תחילה להדפיס ספרים הקדושים בלי הסכמה, על-כן אין כח למחות ונתקלקלה השורה בעוונותינו-הרבים.. ה׳ יעזור ויושיע במהרה לגול מעל עמו מסך הסכלות ואז יראה עינינו וישמח לבנו״.

[וראה בכל הנ״ל בספר זכויות היוצרים במקורות היהודיים (ר״נ רקובר, ירושלים ת״ו תנש״א) פרקים שני-שלישי. וש״נ.].

ביאור הנהגת הרמב״ן והחתם-סופר

באותה תשובה (לקוטי שו״ת ח״ו סימן סא) האריך החתם סופר לחלוק על דברי הרמב״ן: ״ואסיים בדבר טוב בעקבות משיחא אעורר על דברי רמב״ן בפרשת בראשית על פסוק [ב׳ ג׳] אשר ברא אלוקים לעשות, שם האריך לגלות קץ הכמוס ומרוב חשקו ותאותו לביאת משיח קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו ז״ל וטעה טעות גדול במח״כ [במחילת-כבודו] הרמה״...

לימים באו עוד וחלקו על החת״ס וקיציו באותו מטבע לשון שהשתמש הוא על הרמב״ן ״קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו״ ( כמבואר בכמה ספרים).

אבל לאור הביאור-קביעה של הרבי (׳לקוטי שיחות׳ כרך כט עמ׳ 15 ואילך) אלו (הרמב״ן) ואלו (החת״ס) דברי אלוקים חיים, שהרי ביאר הרבי כך: ״צדיקים וגדולי ישראל שלהם עינים מאירות רואים בגלות גופא.. ענין הגאולה שבזה.. גילו זמן השלימות – זמן הקץ... כדי שעבודת [התורה ומצוות] של בני-ישראל תהיה בהתאם לזה ויתווסף בעבודתם בפועל, ואין זה בכלל ״חישוב קיצין״ אלא זו חובתם לגלות זאת כדי לפעול אצל בני ישראל תוספת בעבודתם", עיין שם.

ונמצא שהרמב״ן בזמנו והחת״ס בזמנו כל אחד פעל פעולתו, בהתאם לצורך אז, וכתב את ה״קץ״ שאכן התאים לזמנו, כדי לזרז את היהודים לעשות המוטל עליהם.

ממנהיג נדרש ללמד זכות על ישראל

בשיחות רבות נוספות לקראת חודש אלול (בעיקר משנת תשמ״ב ואילך) ובשיחות רבות נוספות (ראה גם התוועדות יום ב' דחג השבועות תשמ״ג סכ״ג ואילך - ׳התוועדויות תשמ״ג' כרך ג עמ׳ 1564 ואילך) - ובהרחבה בניסן תש״נ ובחורף תנש״א - הִרבה הרבי להאריך אודות שלילת דיבור שלא בשבחם של ישראל, לא להשמיע ״מוסר״ ולדבר סרה בבניו של מקום.

ו״נאים הדברים כשהן יוצאים מפי עושיהן״ - דברים המתאימים לרבי עפ״י מה שכתב הרדב״ז (שו״ת שני אלפים רצד): כבר ידעת שאין הקב״ה חפץ שילמדו על בניו קטיגוריא ולא דלטוריא אלא סנגוריא וזכות, ורוצה שהצדיק יתפלל על הדור כאשר עשה אברהם אבינו ע״ה... וכי לא למד זה ממשה רבו שהתפלל לפני כמה פעמים על עם ישראל ומסר נפשו עליהם... וילמד עליהם זכות כאשר עשה משה.

האיסור להשתמש בסגולות שבש״ס

בעת ביקור הגאון רבי פינחס מנחם אלתר (לימים בעל ״פני מנחם״) מגור (זצ״ל) בשנת תשמ״ג התבטא הרבי בין השאר (׳בצל החכמה׳ עמ׳ 187):

נאמר בספרים כי אסור להשתמש בסגולות המובאות בש״ס - והמקור לדברים אלו הוא (נוסף על המצויין שם): ליקוטים שבסוף ספר מהרי״ל הובא בהגהות רעק״א ליו״ד שלו, א. ובים-של-שלמה חולין ח, יב. שהוא חרם הקדמונים. – וראה גם שו״ת 'חוות יאיר' סימן רלד.

 ההרגל למידת מלכות - ביטול

בשבת-קודש פרשת בהעלותך תשכ״ז התבטא הרבי ('תורת מנחם' כרך נ׳ עמ׳ 80):

דוד המלך - אף שהי׳ מלך, והקפיד על כבוד מלכותו.. מכל-מקום, הי׳ אצלו ענין הביטול ״אם לא שויתי ודוממתי״... ״כי עני ואביון אני״...

וראה ב׳דרך מצוותיך׳ מצות מינוי מלך פ״ב שהי׳ דוד מרכבה לספירת המלכות (קח, ב ואילך). ויש לציין ל׳תומר דבורה׳ - להרמ״ק - פרק תשיעי: "היאך ירגיל האדם עצמו במדת המלכות... שלא יתגאה... ודוד התנהג במדה זו הרבה שאמר ״כי יחיד ועני אני"...".

מעלת שפת ה״אידיש״

בשיחת שבת-קודש פרשת יתרו תשמ״א (׳לקוטי שיחות׳ כרך כא עמ׳ 446 ואילך) באות ג׳ ביאר הרבי בנוגע לשפת אידיש, שמזה גופא שבמשך כמה-וכמה דורות דיברו רוב ישראל וגדולי ישראל האשכנזים בשפה זו עד שנקראת ״אידיש״ - מוכח שיש מעלה בשפה זו על שאר שפות, עיין שם.

ובשעתו ציינתי להעיר שמצינו על-דרך-זה בשו״ת ויאמר יעקב חלק יורה-דעה סימן נ״ד שכותב: ״אם הורגלנו מאז נתפזרנו בארצות, בלשוננו זה המדובר הוא ה״זארגאן״ עם היותו בלול מלשונות שונות...

בכל זאת חביבה היא אצלנו כלה״ק שנשתמשו בה אבותינו עליהם-השלום לעניין שלא לשנותו ולהמירו בלשון אחר״, עכ״ל.

וראה גם כן בלקוטי דיבורים ח״ג (תו, א) שמבאר המדרש שלא שינו שמם ולשונם כו׳ (שמו״ר פ״א), שהכוונה היא ש״מען רעדט אויף דער אידישער גלות-שפראך...״ [=מדברים בשפה היהודית-גלותית] עכל״ק.

 (הערות התמימים ואנ״ש כפר חב״ד גליון כט [י״א ניסן תשמ״א] עמ׳ ה)

נקמתו של תלמיד חכם כ״נחש״

לביאורו המיוחד של הרבי במחז״ל (יומא כב, ע״ב ואילך) ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש - שהוא עושה זאת מפני ציווי ה׳ ללא כל הנאה (וראה ׳התקשרות׳ גליון א׳ מג עמ׳ 9 ג׳ מקורות לפירוש זה), יש להוסיף ולציין כמקור:

א) ראה גם אמתחת בנימין (מינקוויץ תקנ״ו, לב, א) בשם הריב״ש (נעתק ב׳כרם חב״ד׳ (מונדשיין) גליון 4 עמ׳ 146).

ב) ספר ׳ישמח משה׳ פ׳ תצא: כך הת״ח הנוקם ונוטר, יראה שלא יהנה מזה כלל וכלל.. רק שיהיה כולו כליל לה׳ להרבות כבודו וכבוד תורה הק׳.

חברת שמחת עונג שבת ויום-טוב

עסקנו בעבר (בסידרת "גאון בחסד") במדור זה בעריכת מגבית מיוחדת לצורכי החגים - עפ"י הוראת הרבי ביום שני של ראש השנה תשל"ח ('לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 369 ואילך) וראה גם גליונות א'קצ עמ' 10-11. א'רפב עמ' סו.

וראוי להוסיף עוד כמה פרטים בנושא:

א) ב'פרי עץ חיים' שער תפילת ר"ה פ"ז נאמר: "וגם נכון.. להאכיל עניים על שלחנו".

 - אבל בוודאי ישנם כאלה המתביישים [בדומה למה שנאמר בלקו"ש כרך ז' שיחת חג-הפסח עמ' 48] להתארח על שולחנם של אחרים, ולהם יש לדאוג (מבעוד מועד) לצרכי החגים (ושל תשרי המרובה במועדות במיוחד). בדיוק כפי שזה ב"קימחא דפיסחא".

ודבר זה מתורץ בדברי הרבי שם (הערה 22): "המדובר כאן והפליאה הוא על שאין מנהג קבוע ומגבית ובפרסום בנוגע לחג-הסוכות וגם לראש-השנה, ומשך זמן לפניהם וכו'".

ב) לכללות המדובר בשיחה - ראה בהקדמתו של הגאון רבי חיים פלאג'י לספרו 'מועד כל חי' המעיד: ".. ואנכי הגבר ראתה עיני כמה בתים מעשירי עם מלאים כל טוב, .. והם מתקוטטים.. בדברי הבלים שאין בהם ממשות, ובפרט בבוא עליהם מועדים וימים טובים וכו', ודקדקתי אחריהם, וראיתי שהסיבה היא שאינם פותחים את ידיהם לחלק לעניים בחגים ובמועדים כפי עושרם, ועל כן באה להם.. וכדברי רבותינו ורש"י, אם אתה משמח ארבעה שלי, אני משמח ארבעה שלך..".

- אלא שהוא מתייחס להנותנים, והרבי מדגיש בעיקר את צורך המקבלים הזקוקים להעזר!

עזרא (ונחמי')

ג) בהערה 13 בשיחה כתב הרבי:

פסוק הוא בנחמי"... בבית יוסף ובשולחן-ערוך אדמו"ר-הזקן... פרש"י ביצה... כותב "וכן כתוב (בספר) עזרא" - על-פי מאמר חז"ל (סנהדרין צג, סוף עמוד ב) לא נקרא ספרו (של נחמיה) על שמו. ולהעיר גם מבבא בתרא יד, ב...

 וראה מ"ש בגליון א'רד עמ' 12-11 .

ויש לומר שמקורו גם בדברי הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה א:

"וכן מפורש ע"י עזרא: "ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ, ואת בנותיהם לא נקח לבנינו"" [הרמב"ם נקט בלשון המשנה (שקלים פרק א משנה ה')"וכן הוא מפורש ע"י עזרא" לענין בנין ביהמ"ק ע"י גויים]  בעוד שהוא פסוק בנחמי' י, לא.

ואכן כבר ציינו האחרונים שהרמב"ם (הל' ס"ת פרק שביעי הלכה טו) לא הזכיר ספר נחמי'!

תביעה מגבירים להוסיף בעצמם בלימוד התורה

רגיל היה הרבי לתבוע מגבירים ותומכי מוסדות תורה שבעצמם יוסיפו בלימוד התורה.

כך למשל באחת הפעמים כתב לרי"י גוטניק הי"ו:

 בודאי יש לו קב[יעות] ע[תים] בנגלה ובחסידות.

וכיוצא-בזה לר' ישכר דוב (בערל) וייס ז"ל - ראה 'התקשרות' בעבר.

וראה גם בספר 'עצת הרבי תנחני' עמ' 11. 79.

לכאורה ניתן היה לבאר זאת בפשטות כדי שיהיה להם מעלת ת"ח בעצמם - כמבואר במסכת ברכות לד, ב: אבל תלמידי חכמים עצמם כו'.

וראה גם רש"י עה"פ ברכה לג, ט. יששכר וזבולון, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה.

וכן איתא גם ברש"י עה"פ במדבר ג, לח שיששכר וזבולון היו שכניו של משה וטוב לצדיק טוב לשכנו ונעשו גדולים בתורה.

אמנם באמת אין לדחוק בקביעה זו, כי הרבי דיבר כמה פעמים (ראה 'תורת מנחם' כרך יד עמ' 118) בעניין נשמות התועות שישנה החלוקה הכללית בין מארי תורה ומארי עובדין טבין, וציין שגם מארי עובדין טבין נדרשים לעסוק גם בתורה באופן 'רציני'.

הרבי בעמדת המהר"ל מפראג

דף חדש - בכפרת מקצת עוונות נתבאר בהדרן על מסכת יומא ('לקוטי שיחות' כרך יז ע' 177 ואילך) שם קובע הרבי על פי דברי רבי עקיבא בסיום המסכת "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" שרמז יש כאן, כשם שמקוה מטהר גם את אלו שלאחרי הטבילה במקוה נשארים הם בטומאה, טהרה ממקצת טומאה, כך היא טהרתן של ישראל ע"י הקב"ה:

יכול יהודי לעשות (בינתיים) תשובה רק על חלק מעוונותיו והקב"ה מקבל את התשובה במקצת שעשה ומיד מכפר עליו "הקב"ה מטהר את ישראל".

לקביעתו זו של הרבי יש להצביע על מקור מפורש בדברי המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב התשובה פרק וא"ו) הכותב:

"ממדת טובו שאם עשה תשובה על מקצת חטאיו אף שלא עשה תשובה על כל חטאיו.. והי' ראוי כי מאחר שלא שב על הכל לא ינקה לו לכך אמר ונקה".

אלא שהרבי בעצמו בשיחה מעיר בהערה על-כך מדברי רבינו הזקן באגרת התשובה פרק א': "שיגמור בלבו כו' ולא יעבור עוד כו' הן במצות עשה הן במצות לא תעשה".

ואכן מצינו ב'ערוך לנר' (ראש השנה ט, א) שפירש את הדמיון למקוה בצורה הפוכה מרבינו (וממסקנת המהר"ל) שדימה טהרת הקב"ה ע"י תשובה למקוה כמו שבמקוה צריך לטבול את כל חלקי הגוף כמו-כן בל יאמר אדם היום אעשה תשובה על חטא זה ומחר על חטא אחר אלא צריכה להיות התשובה על כל העבירות יחד [והיינו בדומה למ"ש באגרת-התשובה שם].

[וברוח הדברים איתא גם ב'חובת הלבבות' המובא בלקו"ש חכ"ח עמ' 146 הערה 59. ואין כאן מקומו.]

אלא שמסקנת הרבי מבוססת ומבוארת היטב בהשיחה: מפני שהקב"ה מטהר את ישראל: מכיון שגם הטהרה במקוה אינה באה בכוח עבודתו של ישראל, אלא מצד הקב"ה - היינו מצד ההתקשרות העצמית של ישראל עם הקב"ה, לכן אין בזה שום הגבלות, שזה נמשך בכל הזמנים ובכל סוגי המצבים, עד גם למי שגם לאחרי הטהרה יש עליו עדיין טומאות אחרות, הנה גם לגביו הנה הקב"ה מטהר את ישראל.

[ויתכן שזו גם כוונת המהר"ל שכתב "וזה גם כן ממדת טובו"].