נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	אַ בעל-שם'סקע הנהגה
	על איכות לא מתפשרים
	המשכת המקיף בפנימיות – על ידי השבת
	ההוספה בשמחה, תזרז את הגאולה
	'כי יצפנני בסוכה'
	חג-הסוכות
	ביאור מנהגי סוכות
	עת לדעת
	זמן שמחתינו - תש"נ
	הלכות ומנהגי חב"ד
	הלכות ומנהגי חב"ד

הנהגות ייחודיות בחג הסוכות, העוברות במסורת עדת חסידי חב"ד מדור לדור, זכינו ונתבארו בידי רבינו • מדוע אין מקשטים את הסוכה? מדוע מרבים בסכך? מה הטעם שנוטלים לולב בסוכה דווקא, ומה סוד ריבוי ההדסים בכמות העודפת על המתחייב בהלכה • הביאורים נערכו בידי מערכת התקשרות

אין מנהגנו בנויי סוכה

 (ספר המנהגים)

מקור הדברים הוא בשיחת סוכות תש"ד (ספר השיחות תש"ד עמוד 12), כדלהלן:

שאלה: האם נהגו בליובאוויטש לעשות נוי סוכה.

וענה כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ): בליובאוויטש לא נהגו לעשות נוי סוכה, לא תחת הסכך ולא על דפנות הסוכה.

פעם הביא החסיד ר' זלק'ע פערסיץ ממוסקבה אשכול ענבים מלאכותי כדי לתלותו בסוכה, ולא תלוהו. אצל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק (מוהרש"ב) היה הנוי סוכה – היושב בסוכה. עד כאן.

מעניין לציין שבספר ימי מלך (עמוד 1044) מסופר ששואל השאלה היה 'הרמ"ש', הוא הרבי נשיא דורנו, שהתעניין בטעמו של המנהג, אך הרבי הקודם סתם ולא פירש.

בחג הסוכות בשנת תש"ל ביאר הרבי את מנהג חב"ד בנוגע לשינה בסוכה, ובהמשך לשיחה זו ביאר בחג שמחת תורה את המנהג לא לקשט את הסוכה. להלן עיקר הדברים.

מובא בגמרא (שבת קלג, ב) על הצורך להדר בנוי כל המצוות: "זה א-לי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה... ציצית נאה, ספר תורה נאה כו'".

בנוסף לכך הרמב"ם כותב (הלכות איסורי מזבח) בנוגע ל"תשעה מינין בשמן": "...שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו...  וכן הוא אומר כל חלב לה'".  וכן נפסק להלכה (שו"ע הלכות צדקה יו"ד סו"ס רמח).

על פי האמור יש להבין מדוע מנהג חב"ד להימנע מלקשט וליפות את הסוכה, לכאורה ישנו חיוב ליפות ולהתנאות במצוות?

הביאור: דין 'התנאה לפניו במצוות' הוא שהמצווה עצמה צריכה להיות יפה, לדוגמא, כשלוקחים קלף או דיו לכתיבת סת"ם יש לבחור במוצר נאה ובכך מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה באופן הנאה ביותר, אך נוי הסוכה אינו מצווה, אלא תוספת על המצווה עצמה שהיא הסוכה. וזאת אי אפשר ללמוד מדין "כל חלב לה'" ולא מ"זה א-לי ואנוהו" ששם מדובר בנוי ויופי המצווה עצמה.

מהו אכן הטעם להימנע מלהסתייע בחפצים שאינם חלק מהמצווה?

אלא שהסוכה עצמה, הדפנות והסכך הם מצוות ה' ויש בה קדושה (בסכך יש קדושת התורה ובדפנות מדרבנן), וכנאמר בגמרא (סוכה ט, א) "כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה", שקדושת הסוכה בדוגמת קדושת קורבן חגיגה בזמן שביהמ"ק היה קיים!  

לאור כל זה, איך יעלה על הדעת לייפות את הסוכה באביזרים גשמיים של דברי רשות כמו בגד או פרי יפה. איזו תפיסת מקום יש לעניינים אלו לגבי הסוכה עצמה?

תורת החסידות תובעת שיהודי יפעל בעצמו שיופיו של דבר גשמי יהיה בעיניו באין ערוך לגבי קדושת הקורבן, כך שלא יהיה שייך שעל ידי זה יתווסף אצלו בעניין הסוכה.

אמנם הדין הוא שנוי סוכה בטל אל הסוכה, ולכן מותר לשבת תחת הנוי כמו תחת הסכך (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתרכ"ז, ו ואילך), ואסור להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, ואם כן, עניין הסוכה נמשך גם על ה'נוי סוכה'. אלא שכיוון שכוונתו להקצות את נוי הסוכה לצורך מצווה, לייפות את הסוכה, אסור להסתפק ממנו, וכיוון שאסור לקחתו ממילא מתבטל לגבי הסוכה ונעשה חלק ממנה.

ואף שהנוי בטל אל הסוכה, הרי בכל זאת הוא דבר צדדי שהתווסף אל הסוכה, וכיון שהסוכה מצד עצמה יש בה קדושה, הרי מצד רגש האדם צריך להיות מושלל עניין של תוספת יופי על ידי דבר חיצוני.

אך לפי ביאור זה אינו מובן: הרי מסופר בגמרא (סוכה י, א) אודות תנאים ואמוראים שהיה בסוכתם נוי סוכה?!

ויש לומר, שישנו חילוק בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים. אצל התנאים והאמוראים התבטל מציאות הנוי לא רק מצד ההלכה, אלא גם מצד הרגש שלהם. בליבם לא הורגש שהסוכה נעשתה יפה יותר בגלל הבגד או הפרי שתלו בה. בהרגשתם, לבגד או הפרי אין תפיסת מקום מצד עצמם, אלא הם התבטלו לגמרי אל הסוכה, ונעשו חלק מהסוכה, וכך יצא שאצלם היה זה 'נוי סוכה', נוי שהוא חלק מהמצווה גופא ולא תוספת נוי גשמי

על ידי דבר שמחוץ למצוות הסוכה.

הנהגה זו מתאימה רק למי שבטוח בעצמו שיוכל לבטל את הנוי לגמרי, אבל מי שאצלו היופי תופס מקום מצד עצמו ובעזרת הנוי נעשית הסוכה מחזה נאה יותר בעיניו – אין לו לעשות 'נוי סוכה'.

ולהעיר מלשון חז"ל בנוגע למעות הקדש: "ימסרם לציבור יפה יפה", שישנו מצב שימסרם לציבור "יפה", אבל לא "יפה יפה", ועד"ז בנוגע לנוי הסוכה, שאע"פ שגם אם אינו מבטלו בפירוש הוא בטל לסוכה מצד הדין, אבל ביטול זה הוא רק "יפה" אבל לא "יפה יפה", כיון שאצלו מקבלת הסוכה מראה נאה יותר שמוסיף עליה נוי. במשך ימי החג יחול אמנם על הנוי שם מצווה, אבל לאחר החג יקח את הבגד או הפרי ויתלה אותו בביתו הפרטי כדי להוסיף יופי, ומזה מוכח שאפילו בזמן שהיה תלוי בסוכה לא היה חלק ממנה והנוי לא היה בטל אל הסוכה "יפה יפה".

עפ"ז אתי שפיר, שעל פי דין השולחן ערוך יש מקור לנוי סוכה, אבל כיוון ש"לאו כל מוחא סביל דא" לבטלו "יפה יפה" אין צורך לעשות נוי סוכה.

(משיחת יום שמחת תורה תש"ל – תורת מנחם חלק נח עמוד 186 ואילך)

מרבים בסכך

(ספר המנהגים עמ' 65)

הרבי הרחיב על כך בשיחת ליל ד' דחג הסכות תש"נ (תו"מ תש"ן, עמ' 164. בלתי מוגה): "ידוע מנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ומנהג אביו הרבי נ"ע (שהיה בנו יחידו) – שהיו מרבים בסכך, והדגישו הדבר גם באמירה בדיבור – על דרך שמצינו בעשיית הבשמים לקטורת "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים" – שהיו אומרים שיוסיפו עוד סכך ועוד סכך, מבלי לדאוג לכך שצריך שיהיו הכוכבים נראים מתוכה.

[ובוודאי מצאו עצה שיוכלו גם לראות הכוכבים, ובפשטות – על ידי זה שלוקחים 'מקל' ותוחבים אותו בעובי הסכך, וככל שירבה הסכך יעשה בו נקב קטן על כל פנים שדרכו יוכל לראות הכוכבים]".

בהמשך השיחה ביאר הרבי את משמעות המנהג בעבודה, להלן תמצית הדברים:

סכך הסוכה מורה על עננים – "ענני הכבוד" שהגנו על בני ישראל במדבר. עננים נוצרים כתוצאה מכך ש"אד יעלה מן הארץ", ואז הענן חוזר ומשפיע מטר על הארץ – "והשקה את כל פני האדמה".

ובעבודת האדם:

"אד יעלה מן הארץ" זוהי עבודת התשובה הנמשכת במהלך חודש אלול ובתחילת חודש תשרי, שתוכנה הוא "יעלה מן הארץ" – עלייה מן החומריות והארציות, בירור חלקו בעולם הזה התחתון.

עבודת התשובה פועלת "והשקה את כל פני האדמה" – גילוי והמשכה בכל סדר השתלשלות. וזהו תוכנו של סכך הסוכה – גילוי והמשכה הנפעל על ידי עבודת התשובה.

לפי זה, ריבוי והוספה בסכך מורה על כך שעבודת התשובה נעשתה כדבעי והגילוי וההמשכה שנפעלו על ידה הינם שלימים בתכלית השלימות.

אין ישנים בסוכה

הרבי הריי"צ סיפר כי אדמו"ר האמצעי התבטא על הישנים בסוכה: "לישון תחת מקיף?! מילא ללמוד תחת המקיף הרי זה דחק ונכנס, אבל לישון תחת המקיף?!"

 שני נוסחאות והשניה מובאת בלקו"ש ויותר מוכרת: "כיצד אפשר לישון במקיפים דבינה" (ספר השיחות תרצ"ט עמ' 295).

אדמו"ר מוהריי"צ לא היה ישן בסוכה. פעם התבטא על כך הרבי: "כל ההולכים בעקבותיו צריכים לנהוג בכך כמותו" (המלך במסיבו, א, עמוד סג).

אף על פי שנפסק להלכה כי חובה לישון בסוכה, ביאר הרבי (לקו"ש חלק כט עמוד 211 ואילך), כי מנהגנו תואם את פסק ההלכה, שהרי הלכה היא (שו"ע אדה"ז סתרל"ט ד,ח): "כל טירחא יתירה שאין האדם מצטער ומנע את עצמו מטריחא זו כדי לישב בביתו בקביעות אין מחוייב לטרוח כדי לישב בסוכתו בקביעות... אם היה לו טירחא כזו לישן בביתו לא היה ישן בביתו – אין צריך לישון בסוכה, שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה", ומכיוון שלא ייתכן לישון תחת המקיף, אזי, על פי הלכה, אין חובה לישון בסוכה.

גם חסידים שאינם חשים באור המקיף והוא אינו מונע מהם שינה נהגו שלא לישון בסוכה. הרבי מבאר (שם) כי גם מנהגם מיוסד על ההלכה ש"המצטער מן הסוכה פטור מן הסוכה", שכן כיון שחסידים אלו מקושרים לרבותיהם והולכים בדרכם, הנה אם ישנו ממנהג רבותיהם ויישנו בסוכה יבואו לידי צער, ושוב חל עליהם הדין "המצטער פטור מן הסוכה".

במכתב משנת תשט"ו מבאר הרבי באופן אחר – השינה בסוכה עלולה לגרום להפחתת כבודה, דבר שיגרום צער רב ליהודי חסידי. וכיון שמצטער – הרי הוא פטור מן הסוכה.

בלשון הרבי (תרגום מאנגלית): "הרב... מסר לי שאלתך: מדוע חסידי חב"ד אינם נוהגים... לישון בסוכה? שאלתך טעונה תשובה ארוכה יותר ממה שמכתב זה מאפשר, אבל תקוותי שהנקודות להלן תספקנה...

כדי לשמור על קדושת הסוכה, וכדי לעורר ולהגביר יחס של קדושה לסוכה, השינה בסוכה אינה נהוגה אצלנו. היסוד לזה הוא בשניים: א) קיים כלל שהמצטער פטור מן הסוכה. ב) בשעת השינה אין אדם שולט בעצמו. יתירה מזו, עצם לבישת ופשיטת בגדים וכיוצא בזה יוצר בהכרח יחס של חולין למקום שמשמש כחדר שינה. הפחתה ביחס ברמת היחס לסוכה, מכפי שהיה צריך להיות היחס ההולם את מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, שבהן הוא קידש כל יהודי, בוודאי תורגש על ידי חסיד חב"ד עד עומק נשמתו כתוצאה מידיעותיו בתורת החסידות וחינוכו החסידי, ותגרום לו צער רוחני עמוק" (נדפס ב"מכתבים מאת האדמו"ר מליובאוויטש" חלק א עמוד 153).

הרבי מבהיר (בליקוטי שיחות שם) כי גם כאשר אין ישנים בסוכה מיושמת ההלכה, שכן, חובת השינה בסוכה אינה חובה לכשעצמה, אלא היא נגזרת מהחובה הכללית לקבוע את דירתו בסוכה "שיהא אוכל ישן ומטייל בסוכה". הפעולה העיקרית היוצרת קביעות היא אכילה. כך מפורש בדברי הראשונים: "עיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה". זו הסיבה לכך שהברכה "לישב בסוכה" נאמרת דווקא על אכילה, מפני שדווקא על ידה נעשית הישיבה בסוכה. נמצא, כי על אף אי השינה בסוכה, מיושמת היטב הוראת התורה שבימי החג יהיו המגורים קבועים בסוכה.

הוכחה לדבר יש להביא ממאמר הגמרא (סוכה נג, א): "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה... לא טעמנו טעם שינה דהוו מנמני אכתפי דהדדי". מכך שמלכתחילה נקבעה שמחת בית השואבה בצורה כזו הגורמת לנמנום מחוץ לסוכה מוכח שהישיבה בסוכה נעשית בשלימות גם כאשר השינה נעשית מחוץ לסוכה. 

יש לציין כי במכתב הנ"ל מסיים הרבי: "אמנם, אם יהודי מרגיש בביטחון גמור שהשינה בסוכה לא תפגע במאומה ביחסו לקדושת הסוכה, ושעל כן הוא פנוי מכל צער נפשי שהיה יכול להיגרם על ידי זה, הרי הוא מחויב לישון בסוכה, כפי שמחייב הכלל של תשבו כעין תדורו – לדור בסוכה במלוא מובן המילה".

מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר

(לשון רבנו הזקן בסידורו)

מצות הישיבה בסוכה ומצות נטילת לולב הן שתי מצוות נפרדות, אולם לדברי רבנו הזקן יש לקיים את נטילת הלולב בסוכה דווקא.

עניין זה מופיע בכתבי האריז"ל (פע"ח שער הלולב. שער כט, ג. ועוד), ויש להביא לדבר מקור על פי נגלה, בפרט שמלשונו של רבנו הזקן "מצוה מן המובחר" משמע שהדבר קשור גם לעצם גדרה של המצווה כפשוטה.

אנו חוגגים שני חגים בעלי שבעה ימים - חג המצות וחג הסוכות, אולם הם שונים. בחג הפסח שמו של החג לא קשור לכל שבעת הימים, אלא נאמר בתורה "ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'", ואחר כך מצויין שיש לאכול מצות שבעה ימים, ואילו בחג הסוכות נאמר "חג-הסוכות שבעת ימים לה'".

הבדל זה נובע מכך שלחג הפסח מהות בפני עצמה שאינה מתבטאת כולה בהיותו חג המצות שכן הוא יום יציאת בני ישראל ממצרים ולכן נקבע ליום טוב, זיכרון לדורות, והיותו חג וזמן מיוחד מהווה את הגורם למצוות החלות בו, כולל מצות אכילת מצה.

ואילו מצוות הישיבה בחג הסוכות מבטאת את מהותו העיקרית של החג – לשבת בסוכה כל שבעת הימים הללו, ומצווה זו מקיפה ומסובבת את האדם כולו בכל פעולותיו במשך שבעת ימי החג – "תשבו כעין תדורו", שהוא "דר בסוכה כל ז' הימים בין ביום ובין בלילה". לכן מדגישה התורה שכל שבעת הימים הם "חג הסוכות".

לפי זה נבין מדוע "מצוה מן המובחר" ליטול את הלולב דווקא בסוכה. הואיל ומצוות הסוכה היא המגדירה את מהותו של החג, נמצא שגם מצוות נטילת ארבעת המינים נובעת מהסוכה. הסוכה היא העושה את הימים הללו ימי חג, ואז יכולה להתקיים מצוות ארבעת המינים.

כשאנו מברכים על הלולב בסוכה, מוסיפה אפוא הסוכה שלימות במצוות הלולב, שכן היא הבסיס והמקור לעצם הגדרתו של החג. אין זה רק מפני שראוי לאדם לעשות את כל פעולותיו בסוכה (מצד המצווה לעשות בסוכה את מה שהאדם עושה בביתו), אלא הסוכה מוסיפה שלמות מיוחדת במצוות הלולב ("מצוה מן המובחר"), כי היא מקור מהותו של החג.

[על פי רעיון זה מובן גם מנהג חב"ד שמהדרין לאגוד את הלולב בסוכה דווקא.]

(ליקוטי שיחות חלק כ"ב עמוד 122)

שמעתי הוראות לאנשים שונים לקחת ארבעה, שנים עשר שלושה עשר, או עשרים ושישה הדסים. אבל לא שמעתי – לקחת תשעה, סח או סט הדסים

(ספר המנהגים עמ' 65)

בליל א' של חג הסוכות תשכ"ט שאל הרש"ג אודות פשר מספר ההדסים (המלך במסיבו, א עמ' רנ):

"רש"ג: מהו טעם החשבון בהוספות ההדסים – שהרבי שליט"א כותב "שמעתי הוראות לאנשים שונים לקחת ארבע, שנים עשר, שלושה עשר, או עשרים ושישה הדסים"?

הרבי שליט"א: שנים עשר – כנגד י"ב גבולי אלכסון. שלושה עשר – כנגד י"ג מדות הרחמים. כ"ו – כנגד שם הוי'. ארבע – כדי שתהיה הוספה על הרגיל".

יש לציין כי בשנת תשנ"ב התבטא הרבי, להוסיף שלושה הדסים גם לסטים עבור 'מבצעים' עם יהודים נוספים (תו"מ תשנ"ב ח"א עמ' 76. בלתי מוגה):

"באותם מקומות שאין ליהודי המקום ארבע מינים משלהם, יתנו להם ארבע מינים כדי שיוכלו לקיים המצווה גם בשאר המצווה גם בשאר ימי החג, ומה טוב שיתנו להם מספר נוסף של הדסים, כמנהג חב"ד שמוסיפים במספר ההדסים, ולכל הפחות הוספה של שלושה הדסים, כנגד ההדסים שמעיקר הדין".

אי הזמנת אושפיזין

בכמה קהילות נהוג לומר בדיבור נוסח הזמנה לאושפיזין. לא כן מנהג חב"ד.

בליל שני של חג הסוכות תשל"א נשאל הרבי מדוע איננו נוהגים בכך, והשיב (המלך במסיבו, ב עמוד קצה): "אדרבה, קשה להיפך – על אלה שנוהגים כן להזמין בדיבור: לכאורה, לשם מה יש צורך להזמין האושפיזין בדיבור, הרי דיבור עניינו לזולת, וכאן מדובר בזולת שמועילה כלפיו גם מחשבה לבד. ומאידך, אם יזמין בדיבור ולא יכוון כדבעי – לא יועיל הדיבור ואין זה הזמנה".

בהמשך הדברים הוסיף הרבי וציין, שבכלל, העובדה שתפילה צריכה להיעשות דווקא בדיבור ולא די לה במחשבה, זהו עניין הטעון הסבר.

כמה פעמים התבטא הרבי שאנו אין נוהגים כך "מאיזה טעם שיהיה" (תורת מנחם תשמ"ה ח"א עמ' 241. תורת מנחם תשמ"ח ח"א עמ' 223).

עם זאת, ציין הרבי שעל אף שאין מזמינים אותם בדיבור, לומדים ומדברים אודותם (תורת מנחם, שם).