חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 כ"א באב התשפ"ב, 18/8/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

יום חנוכת המקדש
דבר מלכות

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת האזינו | הקרוב והרחוק
המענה האמיתי
יום חנוכת המקדש
עבודת יום-הכיפורים – בבית-המקדש
ערים שלמות, קריות ומוסדות נמסרו לרבי באמצעות 'מפתח'
יום-הכיפורים
היום הקדוש במחיצת רבותינו
"לכתחילה אריבער"
עת לדעת
"אמת, מה נהדר"
הלכות ומנהגי חב"ד
הלכות ומנהגי חב"ד

בשמיני בתשרי החלה חנוכת בית המקדש הראשון * גם בזמן הזה ישנם כל ענייני המקדש בשלימות – בנוגע למקדש הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל * כאשר חל יום שמיני בתשרי בשבת נעשים כל ענייני חנוכת המקדש באופן של תענוג * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הקביעות של שבת שובה בעשרה ימים הראשונים של חודש תשרי (עשרת ימי תשובה) יכולה להיות בכמה אופנים, ובשנה זו חל שבת שובה בשמיני בתשרי – בסמיכות לתשיעי בתשרי, הקשור ביותר עם יום הכיפורים, כמובן ממאמר רז"ל "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

ומובן, שבעניין זה ישנה הוראה מיוחדת בעבודת האדם לקונו – שהרי כל ענייני העולם הם "בשביל ישראל", ומאחר ש"אני נבראתי לשמש את קוני", מובן שכל עניין צריך להיות מנוצל לעבודת ה', וכתורת הבעל שם טוב הידועה שבכל דבר שיהודי רואה או שומע ישנה הוראה בעבודתו לקונו, כדלקמן.

ב. כאשר מעיינים בדברי ימי ישראל כדי לדעת מהו העניין המיוחד שאירע בשמיני בתשרי – אין צורך בחיפוש, כי מפורש בתנ"ך1 שכאשר סיים שלמה המלך את בניין בית המקדש חגגו כל ישראל "שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", "חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג (סוכות) שבעת ימים", ומאחר שארבע עשר ימים אלו היו רצופים, נמצא שחנוכת המקדש והמזבח (בשבעת הימים הראשונים) החלה בשמיני בתשרי וזהו עניינו המיוחד של שמיני בתשרי – התחלת חנוכת בית המקדש הראשון.

מובן בפשטות גודל העילוי והשמחה המיוחדת הקשורה עם חנוכת בית המקדש, ועד שאמרו חז"ל2 ש"אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים", "לפי ששבעה ימים שלפני סוכות (החל מח' תשרי) עשו שמחה ומשתה"3, זאת אומרת: היות שיום הכיפורים של השנה ההיא היה באמצע חנוכת בית המקדש (ביום השלישי של חנוכת בית המקדש), מפני גודל השמחה של חנוכת בית המקדש אכלו ושתו ביום הכיפורים באופן של "שמחה ומשתה".

וכאשר "היו דואגים כו'" שמא היה זה עניין בלתי רצוי – יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מוזמנים לחיי העולם הבא", היינו, לא זו בלבד שלא היה שום חיסרון בזה שאכלו ושתו ביום הכיפורים (כי כל ענייני יום הכיפורים נפעלו בשנה ההיא באופן של "שמחה ומשתה"), אלא אדרבה: ה"שמחה ומשתה" של יום הכיפורים פעל אצלם עילוי גדול ביותר, עד ש"יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מוזמנים לחיי העולם הבא".

ואם הדברים אמורים לכל הימים של חנוכת בית המקדש, שבכולם ישנו עניין של "שמחה ומשתה" (עד שאכלו ושתו ביום הכיפורים) – הרי על אחת כמה וכמה שכן הוא ביום הראשון של חנוכת בית המקדש, כמבואר בחסידות העילוי המיוחד ביום הראשון (וביום האחרון) של חנוכת המשכן ובית המקדש, וכן בנוגע ליום הראשון (והיום האחרון) של קורבנות הנשיאים (שביום הראשון התנדבו כל הנשיאים, וביום האחרון ישנו ה'סך הכל' של כל קורבנות הנשיאים), ומובן גם בפשטות – על פי מאמר רז"ל "כל ההתחלות קשות", וכן, כאשר פועלים את התחלת החינוך של בית המקדש (ביום הראשון), מבלי הבט על הקושי שבדבר – ישנו בזה עילוי מיוחד, על דרך העניין ד"לפום צערא אגרא".

ועל פי האמור לעיל מובן גודל העילוי של שמיני בתשרי – התחלת חנוכת בית המקדש הראשון. ועניין זה חוזר ונשנה מידי שנה בשנה, על פי מה שנאמר "והימים האלה נזכרים ונעשים", היינו, שעל ידי זיכרון הדברים הרי הם "נעשים" מחדש (בדוגמת הפעם הראשונה).

ג. לכאורה יכולים לשאול: מה שייך עתה כללות העניין של חנוכת בית המקדש – הרי עתה אין בית המקדש קיים, ובפרט כאשר נמצאים בחוץ לארץ וצריכים להיזכר אודות בית המקדש?!

והתשובה לדבר – בהתאם למה שנאמר בהפטרה של שבת שובה – "ונשלמה פרים שפתינו", היינו, שבזמן הזה נפעל כללות העניין של הקרבת הקורבנות על ידי דיבור האדם בתפילה ובתורה.

ובהקדים:

אמירת ההפטרה שייכת לכל אחד ואחד מישראל – כמנהג ישראל שכל יחיד אומר את ההפטרה לעצמו בעת שמעביר את הסדרה "שניים מקרא ואחד תרגום" (אף על פי שמובא בשולחן ערוך4 שאין זה חיוב מן הדין).

זאת אומרת: לא זו בלבד שזה שקורא את ההפטרה לפני הציבור צריך לעבור על ההפטרה לעצמו קודם שיקראנה לפני הציבור, אלא כל יחיד קורא את ההפטרה לעצמו בעת אמירת "שנים מקרא ואחד תרגום".

ונוסף על אמירת ההפטרה על ידי כל יחיד בפני עצמו – ישנו חיוב לשמוע (ולא רק שמיעה סתם, אלא "דערהערן" (= הפנמה)) את ההפטרה בציבור, שאז מברכים לפניה ולאחריה, ומזה מובן שבעת אמירת ההפטרה בציבור מודגשים כל ענייני ההפטרה ביתר שאת וביתר עוז.

וכאמור לעיל – בהפטרה של שבת שובה אומרים את הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", שתוכנו – שבזמן הזה נפעל כללות העניין של הקרבת הפרים (קורבנות) על ידי דיבור האדם בתפילה ובתורה – "שפתינו".

ואף על פי שאומרים פסוק זה בתפילת כל יום חול – הרי מובן בפשטות שכאשר אומרים פסוק זה בהפטרה בברכות לפניה ואחריה, מודגש עניין זה ביתר זאת וביתר עוז.

ד. ביאור העניין של "נשלמה פרים שפתינו":

פסוק זה נאמר ב"תורת אמת", ולכן, בוודאי שעל ידי "שפתינו" נפעל העניין של הקרבת פרים באמיתיות.

והנה, הקרבת הפרים צריכה להיות בבית המקדש דווקא (כי אסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש), היינו, שהפר ובעליו צריכים להיות בתוך בית המקדש, ודווקא אז יכולים להקריב קרבן. ועל דרך זה מובן בנוגע לעניין "נשלמה פרים שפתינו", שזהו בדוגמת הקרבת הקורבנות בבית המקדש. זאת אומרת: אין הכוונה שהוא יודע וחושב אודות בית המקדש הנמצא למעלה, אלא הוא נמצא (ביחד עם הפר – "שפתינו") בבית המקדש בפועל.

הביאור בזה – על פי מאמר השל"ה5 על הפסוק "ושכנתי בתוכם" (שנאמר בנוגע למשכן, וכן בנוגע לבית המקדש – "מקדש דאיתקרי משכן") – "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", היינו, שכל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת משכן ומקדש לקדוש ברוך הוא, ולכן אומר על בני ישראל "ושכנתי בתוכם".

זאת אומרת: אף על פי ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" – נעשה כל אחד ואחד מישראל משכן ומקדש שבו משרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו, וטעם הדבר – לפי שנשמתו של כל אחד ואחד מישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש", והעצם – כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו.

ובפרט על פי דיוק הלשון "בתוכו לא נאמר כו'", דלכאורה, היה מספיק לומר "ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", ולשם מה צריכים להדגיש "בתוכו לא נאמר" – אלא הדיוק בזה הוא, שלא ייתכן העניין ד"ושכנתי בתוכו" (במשכן ומקדש הגשמי), "בתוכו לא נאמר", אלא רק כאשר ישנו עניין "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד", זאת אומרת, שהשראת השכינה במשכן ומקדש כפשוטו היא כתוצאה מהשראת השכינה בתוך כל אחד ואחד 

ה. [...] על פי האמור לעיל מובן שגם בזמן הזה ישנם כל ענייני בית המקדש בשלימות – בנוגע למשכן ומקדש הפרטי של כל אחד ואחד מישראל.

ובפרט כאשר נמצאים בשבת שובה, שאז אומרים בהפטרה "ונשלמה פרים שפתינו", והקרבת הפרים (גם על ידי "שפתינו") היא בבית המקדש דווקא (כנ"ל), ולכן בשבת שובה מודגש עניין זה ביתר שאת וביתר עוז.

ולכן, בעומדנו בשבת שובה שחל בשמיני בתשרי, שאז החלה חנוכת בית המקדש הראשון – נפעל מחדש כללות העניין של חנוכת בית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד מישראל, כי "הימים האלה נזכרים ונעשים".

וכללות העניין של חנוכת בית המקדש בעבדות האדם – קשור עם עניין החינוך "חנוך לנער גו'", כמבואר בכמה דרושי חסידות שכללות עניין החינוך קשור עם חנוכת המשכן (ימי המילואים) וחנוכת בית המקדש, חנוכה וכו'.

ומובן שהחנוכה והחינוך של ח' תשרי נעשים באופן נעלה ביותר – שהרי מדובר אודות בית המקדש הראשון, שחינוכו היה בתכלית השלמות, באופן נעלה יותר מחנוכת בית המקדש השני. דהנה, אף על פי שעל בית שני נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון יותר מן הראשון"6 – אין זה שייך לעניין החינוך, כי חנוכת בית ראשון הייתה באופן נעלה יותר מחנוכת בית שני.

ועד שמצינו בגמרא7 שבזמן בית שני היו שינויים של עניות ועשירות כו', היינו, שלכתחילה היה מצב של עניות, ורק אחר כך "חזרו העשירו עשאום של זהב" [ומובן שעניות ועשירות גשמית היא כתוצאה מעניות ועשירות רוחנית], מה שאין כן בחנוכת בית ראשון היו כל העניינים בתכלית ההרחבה והעשירות.

ובנוגע לחנוכת בית המקדש בשמיני בתשרי של שנה זו – ישנו עילוי נוסף: שמיני בתשרי חל ביום השבת, ומאחר שכללות העבודה של יום השבת היא באופן של תענוג ("וקראת לשבת עונג"), מובן, שגם העניין של חנוכת המזבח נפעל מתוך תענוג, ובאופן של "לכתחילה אריבער".

(משיחת שבת פרשת האזינו, שבת שובה, ח' תשרי ה'תשמ"ג.

תורת מנחם חלק א עמ' 91 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_________________________________

1)    מלכים א ח, סה. דברי הימים ב ז, ט.

2)    מועד קטן ט, א.

3)    פירוש רש"י שם.

4)    אורח חיים סימן רפה סעיף י.

5)    סח, ב ואילך. ועוד.

6)    חגי ב, ט. וראה בבא בתרא ג, סוף ע"א.

7)    ראש השנה כד, ב.

סיכום:

בקביעות שנה זו חלה שבת 'שובה' בתאריך ח' תשרי.

בח' תשרי החלה שמחת חנוכת בית המקדש הראשון. השמחה ארכה ארבע עשר יום – מח' תשרי עד חג הסוכות ושבעת ימי חג הסוכות. השמחה הייתה כה גדולה עד שבאותה שנה לא צמו ביום הכיפורים.

עניין חנוכת המקדש חשוב ומשמעותי גם בזמן הגלות:

כתוב "ונשלמה פרים שפתינו", על ידי תפילה ולימוד בענייני הקורבנות פועלים הקרבת קורבנות. הקרבה קרבן חייבת להיעשות במקדש בנוכחות המקריב, מכך מובן, שגם ההקרבה שעל ידי תורה ותפילה נעשית בבית מקדש – בכל אחד מישראל ישנו מקדש ומשכן לה', כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".

נמצא, שהמקדש הפרטי של כל אחד מישראל קיים בשלימות גם בזמן הזה, וכל ענייני המקדש משמעותיים גם לזמננו.

בכל שנה בח' תשרי חוזר עניין חנוכת המקדש ונפעל מחדש במקדשו הפרטי של כל אחד ואחד. בעבודת האדם – זהו עניין החינוך.


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)