"שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". (קיט, קסב)
בנוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אומרים בכל יום-טוב: "ותתן לנו... מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון".
מה ההבדל בין שמחה לששון?
החילוק ביניהם בפשטות הוא, ששמחה היא גלויה וששון הוא שמחה שאינה בגילוי אלא נותרת בלב.
אם כך, מדוע לאחר שמוזכרת השמחה בנוסח התפילה, מוסיפים אחריה גם ששון? והרי השמחה נעלית מהששון, שכן היא באה בגלוי! לכן בהכרח לומר שיש מעלה ב'ששון' לגבי 'שמחה'.
ויובן בהקדים דברי הגמרא (מגילה טז ב) שמפרשת את הפסוק "ליהודים היתה... שמחה וששון" – "שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך. ששון זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך".
יום טוב ומילה הם עניינים שונים לגמרי, שהרי מצוות מילה שייכת לזכרים בלבד, ויום-טוב – לכולם.
איזו שמחה נעלית יותר?
ויש להבין:
לפי המוסבר לעיל, שפעולת ה'שמחה' וה'ששון' זהה, וכל החילוק ביניהם הוא אופן השמחה (אם היא באה בגלוי או בהעלם) – כיצד זה מתאים עם דברי הגמרא ש"שמחה זה יו"ט... ששון זו מילה", שהם שני דברים שונים לגמרי?!
הביאור: שמחה וששון אינם ביטוי של עניין אחד, שהחילוק הוא רק באופן השמחה, בהעלם או בגילוי, כי אם החילוק ביניהם הוא בעצם המהות:
'שמחה' קשורה עם עניינים חיצוניים, ו'ששון' קשור עם עניינים פנימיים, וכתוצאה מזה – השמחה היא בגלוי, כי עניין חיצוני כמו שמחה בא בגלוי, וששון שהוא עניין פנימי בא בהעלם.
ועניין זה הוא בהתאם לתוכן החילוק שבין יו"ט למילה:
יום-טוב – קשור עם עניינים חיצוניים וגלויים, שכן, עניינו של יום טוב הוא – "ושמחת בחגך", כמאמר חז"ל (פסחים קט, א) "אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", כלומר, שמחה גשמית;
'ששון' – קשור עם עניינים פנימיים ונעלמים, שזהו עניין המילה "שש אנכי על אמרתך", שמחה על קיום מצוותו של הקב"ה, כלומר, שמחה רוחנית.
ובהתאם לכך עומד החילוק בין 'שמחה' ל'ששון': השמחה נובעת מעניינים חיצוניים וגלויים, שלכן, גם השמחה היא בחיצוניות ובגלוי, ו'ששון' – מעניינים פנימיים ונעלמים, שלכן, גם השמחה היא בפנימיות ובהעלם.
שמחה עצמית
ויש להביא ראיה לדבר:
איתא בגמרא (מנחות מג, ב): "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו".
לכאורה, מכיוון שהצטער תחילה, הרי כשנזכר במילה היה צריך להיות בשמחה תמורת הצער, ומדוע אמר "שש אנכי על אמרתך" ולא "שמח אנכי על אמרתך", ש'ששון' היא שמחה נעלמת ולא גלויה?
[בשלמא בעת קיום המצווה ישנו צער לתינוק ולכן מתאים לומר את הלשון 'ששון' ולא 'שמחה', אבל מכיוון שמצוות מילה היא "פעולה נמשכת" (צפנת פענח על הרמב"ם הלכות מילה, וראה לקו"ש ח"ג ע' 759 ואילך) אין כל סיבה שלא תהיה שמחה גלויה, ובפרט אצל דוד המלך שבוודאי הכיר והרגיש במעלת המצוות, והכרה זו הייתה צריכה לעורר בו שמחה גדולה, ומדוע אמר "שש אנכי" ולא "שמח אנכי"?]
והביאור: שמחה זו של המילה היא שמחה עצמית פנימית, מאחר ועניין המילה הוא פנימי ורוחני, ולכן היא באה בהעלם ולא בגילוי. משום כך מתאים הלשון "שש אנכי" 'ששון' דווקא.
נמצא, שבכל אופן יש מעלה שאין בזולתו: מצד עצם ומהות השמחה הרי ש'ששון' הוא למעלה מ'שמחה' מכיוון ששמחה פנימית נעלית יותר משמחה חיצונית; אבל בנוגע לרגש האדם 'שמחה' היא למעלה מ'ששון', מכיוון שהיא באה בגילוי.
(מעובד משיחת יום ב' דחג השבועות – תורת מנחם תשמ"ה ח"ד ע' 2184) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:28
