ידוע מענה מלך המשיח לבעל שם-טוב על שאלתו "אימתי קאתי מר? - כשיפוצו מעיינותיך חוצה".
ויש להעמיק ולהבין את בחירת הלשון "מעיין" אודות פנימיות התורה.
עניין עיקרי בדיני מעיין הוא, שכל זמן שהמים נמצאים בתוך המעיין, מחוברים עמו, הם נקראים "מים חיים" (מקוואות פ"ה. רמב"ם הל' מקוואות פ"ט ה"ח). ויש להוסיף ולומר שלא עוד שהם אינם מציאות בפני עצמם, אלא הם מציאות המעיין עצמו.
ובזה יובן גם טעם הדין שמעיין מטהר בכל שהוא (שם), כי מי המעיין אינם מציאות בפני עצמם שנוכל לחלק בינם ובין מי המעיין שנמצאים במקור המעיין, אלא כל נקודה, כל טיפה, היא מציאות אחת עם כל הנקודות והטיפות הנקראת בשם "מעיין".
על פי זה ניתן לבאר דין ברמב"ם, בו מצאנו לכאורה סתירה: אדם שהשתחווה לבהמת חברו לא אסרה, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (רמב"ם הל' ע"ז ח, א), אך בנוגע למשתחווה למזבח לעבודה זרה פוסק הרמב"ם (איסורי מזבח ח, א) שהוא נאסר משום מאיסותא. ולמרות שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, בכל זאת הדבר נמאס ונאסר, על דרך "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א, ח).
הלכה לאחר מכן פוסק: "המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך", בשונה ממעין שאינו שלו לא נפסלו המים לניסוך.
ויש להבין ההבדל בין משתחוה לבהמה שאינה שלו שאסורה למזבח למשתחוה למעיין שאינו שלו שמימיו מותרים למזבח – לכאורה, גם על המים חל ענין של מיאוס ומשום כך אין להעלותם על המזבח?
בין מעיין לבהמה
על פי האמור לעיל מובן החילוק בין ב' הדינים:
במשתחווה לבהמה – אי אפשר לקחת מציאות של בהמה ולהקריבה על גבי המזבח, לפי שנעשית דבר המאוס. אבל במשתחווה למעין – כשלוקחים מים מן המעיין אין זו אותה מציאות של מים שהיו במעיין קודם, מאחר שבהיותם במעיין הם מציאות המעיין, וברגע שיצאו מהמעיין על מנת לנסכם על המזבח נעשו מציאות חדשה, שכן הם יצאו ממקור המעיין.
אך משתחווה למעיין הנובע בארצו שנאסר לא מפני מאיסותא, אלא איסור גמור – אז לא פקע האיסור על ידי שמוציאים את המים מהמעיין, דלא גרע מגידולים של דבר האסור שגם הם אסורים לפי שבאים מן האיסור.
על פי סברה זו יש לבאר קס"ד בנוגע למעיין.
מי מעיין שנפסקו ממקום חיבורן ושוב אינם זוחלין אלא נקווים ועומדים – פשיטא לכל הדעות שמטהרים באשבורן. אבל כאשר המים נמצאים בתוך המעיין – יש קס"ד בתוספות שמטהרים דווקא בזוחלין ולא באשבורן.
לכאורה, זה אינו מובן כלל: אם כאשר נפסקו המים ממקום חיבורם מטהרים באשבורן איך יתכן שבהיום במקום חיבורן, שאז ניתוסף בהם ענין נעלה, יפסלו מלטהר באשבורן, ולא יטהרו אלא בזוחלין?!
והביאור: בהיות המעיין כמו שהוא, כל העניינים שבו הם חלק ממציאות בפני-עצמה, שנקראת 'מעיין', ולכן חל עליהם כל הגדרים של מעיין, שאחד מהם הוא שמטהר בזוחלין. משא"כ לאחר שנתלשו ממקום חיבורם, יש להם דין של מים חיים שנתלשו, ואז חלחים עליהם גדים אחרים שאינם במעיין.
ויש לומר שזהו החילוק בין נגלה לפנימיות התורה:
בתורת הנגלה – עיקר הכוונה הוא "לאפשא לה" (זהר ח"א י"ב, ב), להוסיף ולהרבות בתורה, היינוף, על ידי הלימוד באופן של שקלא וטריא המיוסד על כללי התורה, שהרי הוא מחדש בתורה, כפי יכולת השגת שורש נשמתו.
בפנימיות התורה: העיקר הוא חזרת ושמירת דברי הר, ולא לחדש חידושים אלא שבדברי הרב גופא צריכה להיות שקו"ט כדי להבינם על בוריים ולעומקם.
נמצא שפנימיות התורה היא בדוגמת המעיין, שכאשר המים נמאים בתוך המעיין אינם מציאות בפני עצמם כי אם המעיין עצמו, ומטהר בכל שהו, היינו, שאינו צריך להוסיץ ולחדש דבר, כי אם, ליקח את ה"כל שהוא" לעמקו ולמיתתו, על ידי היגיעה בו.
תורת הנגלה היא בדוגמת מעיין שהפסיקוהו ממקום חיבורו שהרי נגלה דתורה נתלבשה בענייני עולם הזה, ועד לטענות של שקר. וכאן צריך להיות שיעור דווקא, (לא רק כל שהוא) שנוגע ההוספה והריבוי בכמות, עד כמה שאפשר לנשמתו להשיג.
וזהו הדיוק במאמר "יפוצו מעיינותיך חוצה": כיון שפנימיות התורה היא בדוגמת מעיין שהמים שבו אינם מציאות בפני עצמם, ודוגמתו באדם הלומד שעומד בביטולו – אין לו לחשוש מהיציאה בחוץ, שבודאי לא תזיק לו, כיון שבכל מקום בואו ממלא את שליחותו להביא את דבר ה' ותורתו בכל מקום ולהאיר את מי שנמצא ב'חוצה', מחוץ למחנה ישראל רח"ל.
מבחן הטהרה
שני דינים נוספים במעיין: שלא רק המים צריכים להיות מחוברים למעיין, אלא לפי הקס"ד של התוספות (ד"ה שמא בכורות נה, ב) צריכים המים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה, מה-שאין-כן אם נפסק המעיין, גם במקום שהוא מחוץ למקום הטבילה אין לו דין של מעיין גם במקום הטבילה.
דין נוסף: האדם שטובל במקווה או במעיין נטהר רק בעלייתו מהמקווה.
העניין בזה בעבודת האדם בנוגע ל"מי הדעת הטהור", ובפרט בנוגע לפנימיות התורה שנקראת בשם מעיין:
כדי לבחון את האדם עצמו אם אכן טבל ונטהר יש לבחון את מצבו בצאת מהמקווה או המעיין, בצאתו מעסק התורה לעבוד את עבודתו במילוי שליחותו של הקב"ה בעולם. כאשר רואים שגם אז הוא חדור בפנימיות התורה ורזין דאורייתא – סימן שאכן טבל ונטהר.
ותנאי נוסף: שלא יהיה כלי שמעכב את התפשטות ה'מים חיים' ממנו והלאה, אלא המים שמחוברים למקורם ילכו ויתפשטו גם במקום החוצה.
אז ביכולתם של המים לתקן ולטהר כל מי שב'חוצה', גם מי שנטמא בטומאת מת, ועל ידי המים חיים נעשה הטמא טהור ויכול לבוא אל הקודש פנימה "לעמוד לפני ה' לשרתו" (עקב י, ח).
מעלת אדמו"ר הזקן
על פי האמור לעיל יש לבאר מעלה מיוחדת שמצאנו אצל אדמו"ר הזקן לגבי קודמיו.
הרבי הרש"ב סיפר (סה"ש תורת שלום ע' 169. נוסח אחר מהמובא בלקו"ד ח"ד תרסב) את פתגם הצמח-צדק אודות אדמו"ר הזקן, שאילו היה בזמן האמוראים היה אמורא, אילו היה בזמן התנאים היה תנא, (וסיים:) ועוד יותר מזה, ופירש הרבי נ"ע שהכוונה לדורות הנביאים.
ישנם השואלים: כיצד יתכן לומר תואר כזה בדורותינו אלו?
ואכן, מצאנו שכעין זה אמרו על רבי יהודה החסיד, אלא שזה הובא ב'ספר מעשיות', שלא ידוע עד כמה מחברו היה בר-סמכא. אך יתירה מזה מצינו בדברי רז"ל במדרש רבה (ב"ר פנ"ו, ז): "אין דור שאין בו כאברהם... כמשה".
אם-כן, מהו החידוש בתואר שבפתגם הרבי הצ"צ? הלוא יתירה מזה מצאנו במדרש הנזכר.
ביאור העניין:
בחינת האבות ומשה שישנם בכל דור, היא באופן שהצדיקים עצמם נמצאים במדרגתם היותר נעלית, כאברהם, כמשה, ופועלים בעולם שבזכותם הוא קיים, אבל בייחס לאנשי הדור עצמו – להם אין הבנה והשגה בעניינם ובמדרגתם של הצדיקים.
ובסגנון האמור לעיל – הצדיקים שבכל דור מחוברים עם מקורם ולכן הם "כאברהם... כמשה", אבל זה לא היה באופן של יציאה וזחילה חוץ מהם, אלא שמהם והלאה נפסק העניין. והוא על-דרך מאמרי חז"ל (משנה סוף סוטה) על מספר דברים שהיו בעולם בזכות צדיקים, ומשמתו התבטל העניין בעולם ולא שב ("משמת רבי בטלה ענווה", ועוד).
בנוסף, גם צדיקים שנשארו מהם כמה הוראות, פסקי דינים ומנהגים כמו רבי יהודה החסיד, שכמה מהוראותיו התקבלו בתפוצות ישראל – הרי זה רק בנוגע לעשייה בפועל, אבל טעמי ההוראות, ובחינת הנבואה שלו נשארו בהעלם ולא באו לידי גילוי.
כלומר, כשמקיימים את ההוראות הללו יודעים שמקורם בדברי ר' יהודה החסיד, אבל קיומם הוא באופן של "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי" (תנחומא חוקת ג) ללא הבנה והשגה במוח שבראש – והרי הבנה והשגה הוא עיקר עניין התורה, כפסק הדין בנוגע ללימוד תורה שבעל-פה שאם אינו מבין מה שלומד אינו יוצא ידי חובת לימוד התורה, ואינו יכול לברך ברכת התורה.
וכאן מגיע חידושו של אדמו"ר הזקן. שבהוראותיו, ובתורת החסידות שלו הלביש את הבחינות הנעלות ביותר שלו והביא אותם בהשגה, כך שעל ידי לימוד תורת החסידות "לוקחים" את כל הבחינות הללו.
הגישה הראשונית ללימוד התורה צריכים להיות בגלל שהיא תורת ה', בבחינת 'נעשה ונשמע', אבל לאחר מכן, עוזרו הקב"ה ללמוד בהבנה והשגה, שיבין בשכלו את תורת ה'.
ובנוגע לפנימיות התורה, ואפילו בתורת החסידות, זכות ההצלחה ללמוד בהבנה והשגה ובאריכות ההסבר התחילה אצל אדמו"ר הזקן שתבע ודרש שתהיה הבנה והשגה גם בעניינים הנעלים ביותר בתורת החסידות, ובנוסף ציווה לחבר את הלימוד עם מעשה בפועל, שזהו ה'בכן' של הלימוד, שלכל לראש צריך להיות בהבנה והשגה.
וזהו יתרון המעלה במעיין, שה'מים חיים' זוחלים ויוצאים גם מחוץ למעיין – שגם ב"חוצה" יוכלו ללמוד ולהבין את העניינים של פנימיות התורה, בהבנה והשגה של השכל דנפש האלקית שיסביר גם לשכל האנושי של האדם הלומד, ועל ידי זה יתקשר ויתחבר האדם שהיה עד עתה ב"חוצה", עם המקור ד"דברי אלוקים חיים", שהוא הקב"ה, כמ"ש (ואתחנן ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים...".
וכך נמשכת החיות לא רק בלימוד החסידות, אלא גם בלימוד תורת הנגלה, ומשם נמשכת למחשבה דיבור ומעשה בכל היום, שרואים שמתהלך איש חי, שמקושר עם מקור החיות, הקב"ה, שהכניס עצמותו בתורה, ועל ידה מאירים את העולם באור התורה.
(משיחת י"ט כסלו תשט"ו, תורת מנחם כרך יג עמ' 132 ואילך) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:25
