חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:46 זריחה: 5:48 י"א בתמוז התשפ"ד, 17/7/24
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הגאולה מתוך הקשיים
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת שופטים | תשובה מרצון
החובה לתקן
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך!"
הנבואה ש"לאלתר לגאולה"
הגאולה מתוך הקשיים
פרשת שופטים
המים החיים של פנימיות התורה
כל האומר דבר בשם אומרו
ליישר את העולם
עת לדעת
תשמ"ט
הלכות ומנהגי חב"ד

שני שיחות שנאמרו אחת בקיץ תשל"ד אחרי השברון שתקף את עם ישראל אחר מלחמת יום-הכיפורים והשני' אחרי פירסום התאריכים " תהי' שנת ביאת משיח" ו"תהי' שנת דברי משיח" והקשר שביניהם * למה חשוב ללמוד קדשים והעסק בעניני בית המקדש בזמן הזה? * חמש מעברים (ולא ארבע!) בימי "בין המצרים" * כשתשעה באב זועק: סעו ל"שליחות" והשפיעו על רבים מבני ישראל * ה"קושי'" מהווה דווקא הוכחה ל"שייכות" להעניין * מדוע עסקו הרמב"ם והרמב"ן ברפואה? * כשהרבי שלל מלכתחילה את תירוצו של היעב"ץ

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הגאולה מתוך הקשיים

שני שיחות של הרבי קשורות זה בזה – אחת שנדפסה בשנת תשל"ז ומשם ב'לקוטי שיחות' כרך י"ט עמ' 67 ואילך סיום מסכת מכות בביאור שיטת רבי עקיבא שהיה "משחק" בעוד שאר התנאים שהיו "בוכין" על פי שיטת ההלכה (משיחות קיץ תשל"ד) והשניה – שנדפסה בשנת תשמ"ה, ומשם ב'לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 9 ואילך (משיחות תשמ"ב ותשד"מ) בה דן הרבי איך הי' מותר להקב"ה להחריב את בית-המקדש היפך הציווי "לא תעשון כן וגו' " וכן ישנו ביאור בענין "מחשבי קיצין" והשייכות לשבת חזון.

תוכן הדברים:

רבי עקיבא רואה בהצלחתה של רומי ואפילו בחילול שם-שמים ושם-ישראל את הטוב שיצמח מזה. ואם החורבן התקיים בצורה הכי מלאה עד ששועל יוצא מבית קדשי-הקדשים הדבר מהווה הוכחה ניצחת, שהגאולה תהי' בתכלית העילוי.

חורבן בית המקדש הי' כדי לבנות את ביהמ"ק השלישי, נמצא שהחורבן הוא בעצם גדר של בנין, ולכן בסמיכות לחורבן ביהמ"ק כבר "נולד מושיען של ישראל", כי ה"חורבן" הוא חלק מהתוחלת "בנין".

[יושם לב:

קיץ תשל"ד הוא הזמן שעם ישראל בפרט בא"י הי' שבור מאד אחרי מלחמת יוהכ"פ, ואחרי התקפות של מחבלים בהם נהרגו יהודים הי"ד

בשנים תשמ"ב ותשד"מ אחרי שהרבי ציטט כי עמא דבר אומרים שהוא ראשי-תיבות "ביאת משיח" ואחרי שהוא מציין "תהי' שנת דברי משיח" וזוהי אולי  השייכות לביאור שאין זה גדר של "מחשבי קיצין"!]

ונראה לקבוע בזהירות כי דברי הרבי בשיחות הנ"ל מיוסדים בעוד דרשות חז"ל [גם אלה שלא נזכרו שם במפורש – ראה מעין זה ב'אגרות-קודש' כרך לא עמ' קד: "לא קראתי בשם – כי רבים המה"]

ולדוגמא:

א) עה"פ (מיכה ז, ח) "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי" דורשים חז"ל ('ילקוט שמעוני' נ"ך תרכח):

"כי נפלתי קמתי" – אילולא שנפלתי לא קמתי,

"כי אשב בחושך ה' אור לי" – אילולא שישבתי בחושך – לא הי' אור לי.

ב) בירמי' ל, ז "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע".

ג) בסליחות (לשני קמא) "וממכה עצמה מתקן רטי'".

ד) במדרש שוחר טוב עה"פ (תהלים כ, א) יענך ה' ביום צרה: משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתייגע הבן, אמר לאביו והיכן היא המדינה אמר לו אביו בני סימן זה יהא בידך אם ראית בית הקברות לפניך דע כי המדינה קרובה לך. כך אמר הקב"ה לישראל אם ראיתם שהצרות מכסות אתכם – באותה שעה אתם נגאלים שנאמר יענך ה' ביום צרה.

ה) בפירוש מלבי"ם לתהלים (מב, ח-ט):

שבעת שבאו עלי צרות גדולות הי' זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות כו' תפילה לא-ל חי – שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו.. כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבוא החסד אחריהם.

בכהנ"ל הנקודה פשוטה:

כיון שהי' שיא החושך זה גופא הביא ל"אור לי", הקימה היא תוצאה של הנפילה, ממנה (הצרה) דווקא יוושע, הרטי' היא דוקא מ"מכה עצמה" כש"הצרות מכסות אתכם – באותה שעה (מצד למעלה נפתח הפתח ל) אתם נגאלים"

 - ויתכן שחלק מהנ"ל הן קשות ביותר, וכ"ק לא רצה לפתוח פתח ולהזכירם בפירוש, אך יסודם – בשיחות הנ"ל.

על לימוד קדשים וצורת הבית בזמן הזה

במספר הזדמנויות התייחס הרבי למעלת לימוד סדר קדשים – ראה גם 'תורת מנחם' כרך נג עמ' 155.

 - יש לציין ל'ספר חסידים' סימן רסא: אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים – תלמוד סדר קדשים.

והאריך פעמים רבות במעלות העסק בעניני בית המקדש וצורת הבית – ראה ב'חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה' (קה"ת תשמ"ו. תש"נ) ב"פתיחה – לימוד תורת הבית".

שני טעמים מובאים בהקדמה לספרו של  הרמ"א 'תורת העולה': הראשון – להתאונן תמיד בחורבנו כשנדע גודל התועלת שנחסר לנו בעונותינו. והשני – להיות מיד מוכן לפנינו להקריב בו תמיד קרבנות ברעיוננו כשנשים מגמתינו מול בית מקדשנו ותפארתנו.

וזה מחוייב כל איש כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הן במעשה או במחשבה או במבטא, ועתה ושב ורפא לו.

הרד"ק עה"פ (יחזקאל מג, י) ומדדו את תבנית – כתב: תבנית צורת הבית שתראה להם ימדדו ויכינו אותו לסימן שתראה להם ימדדו ויכינו אותו לסימן כי עוד יעשו כן לעתיד בבוא הגואל ויחיו המתים, יכינו אותו לסימן שהרואים זאת הצורה יחיו בבנין הבית לעתיד וזה ראי' לתחיית המתים [השווה למ"ש התויו"ט ב'צורת הבית'].

חמש (ולא ארבע) תקופות (מעברים) ב'בין המצרים'

הדברים המובאים לקמן השמיע הרבי בכ"ד תמוז תשל"ו ('שיחות-קודש' תשל"ו כרך ב' עמ' 482) ונכללו ב"ההוראות של כ"ק אדמו"ר.. בקשר לימים אלה", ב'פתח דבר' ל'חידושים וביאורים להלכות בית הבחירה' (קה"ת תשמ"ו. תש"נ):

בהימים דבין המצרים גופא – להוסיף בהנ"ל ["משפט" (לימוד התורה) ו"צדקה"] מתקופה פרטית שבהם לתקופה שלאחרי'

1] [=מי"ז תמוז] עד ראש חודש מנחם-אב;

2] מראש חודש מנחם-אב;

3] שבוע שחל בו תשעה-באב;

4] ערב תשעה-באב;

5] ותשעה באב.

פירוט – חלוקת תקופות – מעברים אלה מצינו כבר מזמן קדום ע"י "הרב החסיד והמופלא ["הרב עיר וקדיש"] מהר"ם בן מכיר ב[ספרו] 'סדר היום'" (לשונות הרב החיד"א בספריו 'גאולת עולם' (פיסקא אלו הן) ו'ככר לאדן' (לאבות דר' נתן פי"ב)) ["מרבנן קדישי קשישיאי בעיה"ק צפת" – שם הגדולים מע' גדולים אות מ סקנ"ה]

הכותב כדלהלן:

"נמצא כללן של דברים, שיש משבעה עשר בתמוז עד יום תשעה באב ארבעה זמנים זה חמור מזה. הראשון – משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש. השני – מראש-חודש עד השבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו. השלישי – ערב תשעה באב. הרביעי – יום התענית עצמו שהוכפלו בו הצרות בעוונות".

לדבריו יש כאן ארבע מעברים מתקופה לתקופה – מפני שהשמיט התקופה שמתחילת שבוע שחל בו ת"ב עד ערב ת"ב; ודבר זה הוסיף-חידש הרבי נשיא-דורנו.

כבוד ל"שליח" שמרשים בידיעותיו

את הדברים הבאים אמר הרבי להרה"ח ר' שלום חסקינד (ז"ל) בש"ק פרשת שמיני תשי"ב ('האמת והשלום אהבו' עמ' 32) כהכנה לשליחותו במרוקו ובארץ-הקודש:

אם תסע לשליחות שלי, תכין כמה ענינים הן בנגלה והן בחסידות, כמה פלפולים, וכשתדבר עמהם בלימוד הם יחשבו שאתה בקי בכל ים התלמוד. הם לא מחוייבים לדעת שאתה לא יודע...

אמנם, בירושלמי שביעית פ"י סוף הלכה ג' איתא שאדם היודע מסכת אחת והגיע למקום בו מכבדים את אותם היודעים שני מסכתות – עליו להודיע להם שהוא יודע רק מסכת אחת.

אך באמת אין זו סתירה כי בטעם הדבר מצינו כמה ביאורים:

א. המהרי"ט מסביר כי בירושלמי מדובר כשמקלסים אותו בפניו בנושא זה בפניו ושותק, ומשתיקתו טועים בו.

ב. החיד"א – מפני שנהנה בכבוד תורה, ואכן אינו ראוי לזה והכבוד מילתא רבתי היא ולכן עליו להודיעם שלא יתנו לו כבוד חינם.

ג. מהאחרונים היו שהבינו כי (עכ"פ לשיטת המהרי"ט) הכוונה בירושלמי רק במקרה שנכנס בגבולו של איש אחר.

והנה כל זה אינו שייך לנידונינו, כי בנידון-דידן

1.       השליח מעצמו לא עשה שום פעולה מלבד חזרה על דברי-תורה שאותם הוא אכן ידע כדבעי, וק"ל.

2.       הוא בעצמו הי' ת"ח גדול בקי בהרבה מסכתות ופוסקים (הוסמך להוראה בצעירותו וכו')

3.       העיקר:

ה"ה שליח המייצג את המשלח שהוא אכן "גאון אדיר בכל חלקי התורה".

ת"ח צריך שיכתוב בכתב נאה וקריא

ב'לקוטי שיחות' כרך לט עמ' 357 נדפס מענה כ"ק אדמו"ר (לבעל מח"ס נטעי גבריאל):

 1...כמו ש"לשון ברורה" מעלה היא גם כתב ברור כן הוא.

2...כתב-יד כל נשיאי חב"ד – הכי ברור ופשוט.

3. להעיר מלשון חז"ל (ובהלכה) כתב נאה, וצריך-עיון הפירוש.

ואכן מקבל המכתב נענה וציין למכתב הגאון רבי עקיבא איגר בהקדמתו לספריו שנפש יותר מתפעל בלשון וכתב נאה והרבי הודה לו: "ותשואות חן על מלוי בקשתי, ובלשון חז"ל אותיות המכונה מאירות"

וכבר רבותינו נשיאינו הדגישו זה (ראה ב'לקוטי הנהגות והלכות בחינוך על טהרת הקודש', קרית מלאכי תשל"ו, עמ' צז-ח והנסמן שם בהע' 1).

ולכאורה י"ל שזה הפירוש בדברי הגמרא חולין ט,א:

א"ר אמר רב תלמיד חכם צריך שילמד ג' דברים [והראשון בהם:] כתב.

ברש"י שם ד"ה כתב פירש: "לכתוב, שידע לחתום את שמו אילו ישב בדין או לעדות".

ומעין זה פירש המאירי: "להיות חתימת ידו נאה לדין או לשטרות" ובנוסף לכך (הוסיף המאירי): "שילמוד תיקון שטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאין לעשות נוסח השטרות כראוי והוא גנאי לו" – היינו הסגנון אבל משמע כי העיקר הוא אכן עצם הכתב שיהי' נאה וקריא.

תשעה באב עצמו זועק: לנסוע ל"שליחות" ולהשפיע על המוני העם

עוד ב'סדר היום' שם עניני תשעה באב דברים מבהילים על גודל וחשיבות היציאה ל'שליחות' וההשפעה על רבים מישראל – ומועתקים פה הדברים:

ואם כן איך לא יעורר כל אדם את לבו, לומר, בשלנו הרעה הגדולה הזאת נחפשה דרכנו ונחקרה וכו', ואיש את רעהו יעזרו לשוב אל ה' אלהינו, ואיש את שקוצי עיניו ישליכו ואת גלולי יצרו הרע יעזבו, ויבחר בדרך הטוב אשר צונו אלהינו ללכת בה, ולא איש אחד ולא שנים יעשו זאת כי מה תועלת לעם בשוב היחידים, כי התועלת להם לבדם ומה בצע לתשובה אחר שרוב העם אינם חוזרים בתשובה, אלא כל ירא וחרד את דבר ה' צריך לאסוף אנשים רקים ופוחזים אשר לא ידעו את משפט אלהי השמים, זה עשרה וזה עשרים, ולדרוש להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ולקרבם אל אביהם שבשמים. ובזה תעלה ארוכה ומרפא למכותינו ולצרותינו ויתקדש שם שמים בין המרובים ובין היחידים, והמעטים הנשארים מהם יראו וכן יעשו, ואלו המחזיקים בדת להקימה ולהרימה הם הנקראים עמודי שמים והם מצוקי ארץ והם המעמידים את כל העולם כולו, ויש להם זכות כמשה רבנו עליו השלום בדורו אשר זכה וזיכה את הרבים, והם המוציאים יקר מזולל ויש מאין, והם שותפין לבורא יתברך ויתעלה בבריאת העולם ובהעמדתו.

אבל לומר כל אחד רב או רבן שלום עליך נפשי, ולהסגר בתוך ביתו ללמוד או לעסוק בחפצי שמים, לא זו הדרך הרצויה בעיני ה', כי אינו דומה הזוכה לקנות לעשות נפשות הרבה ולקרבן תחת כנפי השכינה כמי שהוא מזכה את נפשו יחידה והאחרים בהמות ירעו, ומי יודע אם עתיד לתן דין וחשבון על ככה אחר שהיה בידו להשיב רבים מעוון ולהציל לקוחים למות מרוב רשעתם ולהחיות את נפשם בחנו ובחסדו אשר חננו ה' ולא עשה, הנה הוא גרם את כל הרעה אשר תבוא חס ושלום אחר שלא הזהירם, וזה שכתוב על ידי יחזקאל הנביא עליו השלום (יחזקאל לג ח) 'ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש'. וכתיב (שם ט ו) 'וממקדשי תחלו', ואמרו ז"ל בגמרא (שבת נה.) אל תקרי 'וממקדשי' אלא ממקודשי, ואף על פי שלא היה בידם למחות, שהרי אמרו ז"ל (שם) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וכו', עם כל זה כביכול חזר בו ונגזרה עליהם הגזרה ..

וזה היה דרך כל החסידים הראשונים אשר היו מקהילים קהילות ברבים לדרוש להם את דבר ה' את חקיו ואת משפטיו ומורה להם את הדרך ילכו בה, ונמצא זכות כל אותם תלמידים או אנשים הנאספים עמו תלוי באותו רב או רבן ושכרו גדול במאד מאד שכר שאין לו ערך וקצבה אשר עין לא ראתה, וזה הוא ענין הדאגה והיגון אשר צריך האדם הירא להיותו דואג יום תשעה באב על חילול ה' וחילול תורתו וחורבן ביתו וביזת עמו ושפלותו כל הזמן הזה הארוך והנמשך ולא עלתה ארוכה למכה הגדולה הזאת, ומתוך כך יתן את לבו להשגיח בענין זה לבקש ולחפש לדרוש ולחקור איזה דרך נעלה ונצליח בענין זה, ואין דרך אחר ארוכה וקצרה אלא זה שכתבתי, וזה צריך האדם להשגיח ולרדוף אחריו, ואם לאו בר הכי הוא ישתדל לפקוד ולצוות למי שהוא בר הכי שיעשה וכל הזכות תלוי בו כי הכל הולך אחר המעמיד:

ה"קושי" מהווה דווקא הוכחה ל"שייכות" להענין

חידוש גדול מצינו בדברי הרבי בשיחת ט"ז תמוז תשי"ב ('לקוטי שיחות' כרך ב' עמ' 347):

לפיכך כשאדם רואה שיש לו לגבי מצוה מסויימת העלמות והסתרים במדה יתירה – משמש הדבר הוכחה כי יש למצוה זו שייכות יתירה אליו. מעובדה זו עצמה שנערמים קשיים במדה כזו – יש להוכיח שהדבר נוגע לו יותר.

ואף אם אינו רואה בעיני שכלו את שייכותו לענין זה. ואדרבה: הוא רואה שמצוה זו עולה לו ביתר קושי מאחרות, או שבמקצוע פלוני בתורה אין לו עריבות והצלחה – למרות זאת הרי ענין זה הוא ענינו המיוחד השייך לו בפרט, ובאמצעותו תהיה התעלות בכלל התורה והמצוות שלו, דוקא משום כך עומד היצר הרע נגדו במדה חזקה כזו, שכן הענין נוגע לו מאד.

החידוש בדברים אלו לכאורה הוא כי [לא רק במקרים יוצאים מן הכלל "כגון עם-הארץ שאינו יכול ללמוד" (לשון התניא פ"ח – יג, א) או "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו" (חולין כד, א. וש"נ) אלא] בכלל אחז"ל לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ (עבודה זרה יט, א) ש(כמבואר ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ד עמ' 355) מוסב כלפי "איזה מסכת וכו' ללמוד", ובכל זאת קובע הרבי שגם כש"אין לו עריבות והצלחה – הרי ענין זה הוא ענינו המיוחד".

אמנם יתכן וכוונת הרבי שה"קושי" אינו אלא נסיון – ומעין רוח הדברים אותו כתב באיגרת מיום ד' אדר ראשון תשי"ט ('לקוטי שיחות' כרך כד עמ' 405):

איזו תרופה לחשק ללימוד וכן להתפלל בכוונה? העצה על-דבר-זה היא כמאמר חז"ל יגעת ולא מצאת אל תאמין, ואם כן בו הדבר תלוי, וכשירצה להתפלל בכוונה וללמוד בהתמדה, סוף סוף יצליח. והוא הדין לכל הנסיונות בדרך האדם שאין להתרשם מהם ולהתגבר עליהם, וכשרוצים באמת מצליחים. ילמוד... בספר תניא קדישא וכנדפס במפתח ענינים בסוף הספר... שיעור תהלים חדשי... בכל יום אחר תפלת הבוקר.

ההיתר של הרמב"ם והרמב"ן ללמוד רפואה – כדי לפעול תיקון בעולם ולהשפיע בז' מצוות דבני-נח

בספר תניא קדישא פרק ח' אחר שכתב אודות הטומאה שבלימוד חכמת האומות, מסיים, שאין איסור בלימוד זה כאשר "עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה'. או שיודע להשתמש בהן לעבוד ה' או לתורתו. וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן".

ומסביר הרבי נשיא-דורנו:

שליחידי סגולה מסוגם של הרמב"ם והרמב"ן וסיעתן, מותר ללמוד את חכמות אומות העולם לא בשביל קרדום לפרנסה, וגם קודם שחסרון ידיעתו בהם מנעו מהבנת התורה, וגם לא בחכמות כאלו שמצוה ללמדם וכו'. אלא כאשר הוא יודע להשתמש בהם אחר כך לעבודת ה' או לתורתו.

והנה לאור דברי הרבי בהזדמנות מאוחרת יותר ניתן לבאר הנהגת הרמב"ם והרמב"ן:

ספרו של הרמב"ם הוא היחידי מכל ספרי הפוסקים שנתבארו בו פרטי ההלכות דשבע מצוות בני נח (הלכות מלכים פרק ט-י) אחרי הקדמתו ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח" (שם פ"ח ה"י), ולא עוד, אלא ש"כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן.. יש לו חלק לעולם הבא" (שם הי"א).

וענין זה – המשיך הרבי – נרמז בנבואת צפני' "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט), וזה יהי' תפקידו של משיח-צדקנו לתקן ולפעול שלימות בעולם כולו.

ומצינו עדות אישית בה מעיד הרמב"ם על סדר יומו הקבוע בה מצויין כי הוא העניק עזרה וסיוע רפואיים גם לאינם-יהודים.

הדברים מופיעים באיגרתו (שו"ת פאר הדור סימן קמג) כתיאור המתרחש עם שובו מחצר המלך (מבלי התחשב במצבו האישי – כשהוא עצמו עייף ורעב) "אמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם גויים ויהודים בהם.. ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם.. עד הלילה.. ואני בתכלית החולשה כו'".

והרבי ציין (בהתוועדות י"א ניסן תשמ"ה – 'התוועדויות תשמ"ה' כרך ג' עמ' 1710) שהדברים הם בחינת "מעשה רב" כהוספה לפסק-דינו בספר הי"ד שיהודי צריך להשפיע לתיקון העולם – הראה, אפוא, הרמב"ם דוגמא אישית, כאשר "תיקון העולם" מתחיל מבריאות הגוף (גם של אומות-העולם במובן הפשוט).

בדומה לזה מצינו עדות של הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן קכ) "ואני ראיתי את הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית [לרפא אשה נכרית כדי שתתעבר] בשכר".

דברי הרשב"א נאמרו כתשובה לשאלה בה נשאל האם מותר לרופא יהודי לרפא נכרי' כדי שתתעבר לאור האיסור המופיע בגמ' (עבודה זרה כו, א) על מיילדת שלא ליילד נכרי' מפני שמגדלת בן לעבודה זרה?

הרשב"א פוסק עפ"י הגמרא שם שתמורת שכר מותר – "וכל-שכן רופא שמרפא לכל, ואם אינו מרפא אתהן – הויא להו איבה טפי".

[ולמרות שהיו שהתרעמו על הרמב"ן כמו רבינו יונה שכתב להרמב"ן "תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק" (מובא בבית יוסף יו"ד סוף סימן קנד) וכנראה הי' סבור שהי' לו להרמב"ן להשתמט מדבר זה]

וציין הרשב"א את הנהגת הרמב"ן – אשר לאור דברי הרבי בקשר להרמב"ם, נראה שאדרבה הרמב"ן כמו הרמב"ם ראו צורך להראות לגויים שיהודים יראי שמים הם מומחים לרפואה, ובכך נקל להשפיע על אומות-העולם אודות שבע מצוות בני-נח.

נמצא שעל-ידי עיסוקם של הרמב"ם והרמב"ן בחכמת הרפואה השפיעו על אומות-העולם בנושא ז' מצוות בני נח ותיקון העולם.

 - וזה לכאורה, אולי, הי' גם יסוד ההיתר שלהם מלכתחילה. ועצ"ע.

הרבי שלל מלכתחילה את תירוצו של היעב"ץ

ב'לקוטי שיחות' כרך לד עמ' 26 ואילך דן הרבי בשאלה איך הותר לר' זירא להתענות "דלשתכח גמרא בבלאה מיני'" כדי שתשתכח ממנו תלמוד בבלי (בבא מציעא פה, א) בעוד ישנו איסור שכחת דברי תורה (אבות פרק ג' משנה ח)?

ובסיום הע' 25 אחרי דיון בדברי המהרש"א מסיים הרבי:

וע"פ זה מובן גם כן שדוחק לומר שרצה לשכוח רק את "דרך הלימוד" של תלמוד בבלי (אבל לא שכח השקלא-וטריא שכבר למד) – שהרי-זה היפך פשטות לשון הגמרא "גמרא בבלאה", ובלשון רש"י "גמרא שלנו" – עד-כאן-לשונו-הקדוש.

בדברים אלו כוונו לשלול מכל וכל תירוצו של היעב"ץ בהגהותיו לש"ס ב"מ שם (שנדפסו במהדורת ווגשל – אבל אינו בש"ס וילנא הרגיל – הערת בעמח"ס מעדני-אשר), שהקשה קושי' הנ"ל ותירץ כנ"ל.

בעמח"ס מעדני אשר (הרה"ג רא"א שווארץ שליט"א מבית שמש) האריך בעלונו השבועי לתרץ עפ"י דברי המהרש"א – אבל ראה בהשיחה שם ששולל בפירוש פירושו של המהרש"א וקובע על-פי פשטות לשון הגמרא שר"ז התאמץ אכן לשכוח כל התלמוד בבלי (ולא רק חלק זה שהוא בגדר "פלפול של הבל"), ומכל מקום לא היה זה איסור כי נשאר מחובר ודבוק לה' וכו'.

"זכות" לתת צדקה

פעמים רבות התבטא הרבי בשיחותיו ובדיבוריו ב'יחידות' כמו במהלך חלוקת שטרות לצדקה כי "זכות היא להמסוגלים לתת מממונם לצדקה" (ראה 'שערי צדקה', היכל מנחם ועוד).

ובפשטות המקור לכך הוא גם  ב'סדר ברכות הנהנין' לאדמו"ר הזקן פי"ב ס"ג: שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכה הקב"ה לעשות צדקה.

קדושת ארץ ישראל בפירותיה

באחת מהתוועדויות ט"ו בשבט – ציין הרבי כי קדושת א"י משפיעה לשבח על פירותי'.

ולכאורה ניתן להצביע על מקור הדברים – הן בנגלה הן בנסתר. בנגלה – ב"ח סימן רח ד"ה (וכתב עוד ויש):

קדושת הארץ הנשפעת בה – מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם מפירותי' שיונקים מהשכינה השוכנת בקרב הארץ .. באכילת פירותי' אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.

בנסתר - חסד לאברהם (לר"א אזולאי) ג, כא:

פירות א"י הם ע"י הקדושה כו'

[הרבי התבטא במספר הזדמנויות כי הב"ח הי' מקובל (ראה גם 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' פ. 'תורת מנחם' כרך סח עמ' 416. 'שיחות-קודש' תשל"ו כרך א' ע' 347). ומסתבר שיסודו בקבלה כנ"ל, ומ"מ דבריו לפס"ד כפוסק בנגלה!]

"אצלנו הכל צריך להיות בדרך הטבע"

המאורע שלפנינו התרחש באסרו חג-השבועות תשל"ו (מתואר בעיקרו בספר 'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 416). הת' ישראל צבי גליצינשטיין היה כאוב מאד. רגלו הייתה נפוחה והוא עזב בעצם את בית הרפואה על דעת עצמו, עתה נמצא הוא ב'יחידות' ערב חתונתו האמורה להתקיים ימים ספורים לאחר-מכן בארץ-הקודש, הרבי שואל אותו לפשר ההוראות שנמסרו לו בבית הרפואה, ואח"כ אמר:

מכיון ואנו אנשים שלא מתנהגים בדרכים למעלה מהטבע, אצלינו צריך להיות הכל בדרך הטבע. אזי תלך מחר עוד הפעם לד"ר זליגסון שיאמר לך מה לעשות .. וזה יעבור.

ד"ר זליגסון הורה לו לשתות מיץ תפוזים... וברדתו מן המטוס בארץ-הקודש חלפו להם הכאבים לתמיד. ויהי לפלא.

והן הן הדברים המפורשים בספר 'תורה אור' – לרבינו הזקן – מגילת אסתר צד, א:

והנה כתיב אותותינו לא ראינו... שבזמן הגלות על הרוב כל הנסים והנפלאות נעשים דרך הטבע... שלא הי' דבר נראה לעין שהוא למעלה מהטבע... ומ"מ נראה בחוש שכל הסבות היו רק למעלה מהטבע והוא שהנס נשתלשל ובא על-דרך הטבע... וכשנסתלקו המדות ונשאר ההארה ממקום יסוד אבא כו' שצריך להתלבש בדברים תחתונים ע"פ הטבע שהוא בחינת אלקים גימטריא הטבע.

ה'נודע ביהודה' וההלכה

הרבי סיפר במספר הזדמנויות, ש"פ שלח תשל"ד ('שיחות-קודש' תשל"ד כרך ב' עמ' 207), יום שמחת-תורה תשל"ו – ('שיחות-קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 119 ואילך). ש"פ נשא תשל"ו – ('שיחות-קודש' תשל"ו כרך ב' עמ' 329 ('בצל החכמה עמ' 102. 241)):

פעם נשאל ה'נודע ביהודה' שאלה קשה, ואחר שפסק מה שפסק הראו לו שפסק שלא כהלכה.

הגיב הנוב"י ואמר כי בטוח שהשאלה לא היתה נוגעת הלכה למעשה, שאילולי כן, לא היו מכשילים אותו מן השמים. ראה מה שביאר הרבי בזה בהזדמנויות הנ"ל.

וראה מ"ש במדור זה בגליון א'מג עמ' 8 מקורות מרש"י ב"ב קלג, ב ע"ז כב, א. ועוד.

סיפור זה מתאים עם דברים מפורשים שכותב הנודע-ביהודה באחת מתשובותיו (נודע ביהודה תנינא סימן לח): "אני נמנע להשיב דבר שאינו נוגע לדינא, כי אם באתי להשיב על קושיות, לא יספיק הזמן ושערי תירוצים לא ננעלו"!

לימוד תורה לשמה - מהו?

בכמה הזדמנויות ('לקוטי-שיחות' כרך טו"ב עמ' 402 הע' 9. 'לקוטי-שיחות' כרך כ"ג סוף עמ' 146 ואילך וראה גם 'לקוטי-שיחות' כרך ב' עמ' 631 ועוד) מסביר הרבי שלימוד תורה לשמה – הוא לשם השגת התורה עצמה ואפילו לא לשם ידיעת הלכה, עיין-שם מה'חתם-סופר'). [וראה עוד 'ספר המאמרים-מלוקט' מלוקט ח"ג עמ' ס'. ועוד]

וכוונת הרבי אכן לחדש כי הנודע ביהודה (דרושי הצל"ח דרוש ו) והחפץ חיים ('ליקוטי הלכות' הקדמה א) כתבו להפך.

וכך כותב הנודע ביהודה: ש"עיקר הלימוד הוא לעמול בגמרא ובפוסקים על מנת לעשות, לידע מקור הדין .. שזה העיקר לעסוק בתורה לשמה"! והחפץ-חיים: "כמ"ש הסה"ק שעיקר למוד תורה לשמה הוא לידע בירור ההלכה של כל ענין בש"ס". וק"ל.


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)