חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

גם לאחר ההסתלקות הרבי מסייע לעשות מהעולם "דירה" לה' יתברך
דבר מלכות

מדורים נוספים
התקשרות 547 - כל המדורים ברצף
גם לאחר ההסתלקות הרבי מסייע לעשות מהעולם "דירה" לה' יתברך
"גואל ראשון הוא גואל אחרון"
ראש בני ישראל
הלכות ומנהגי חב"ד

נשמתו של בעל ההילולא נמצאת בכל מקום שבו מתאספים יהודים בי' בשבט ללמוד מתורתו וללכת באורחותיו * כאשר מתבוננים שעיקר מציאותו של האדם היא נשמתו, מבינים שעל-ידי ההסתלקות נפעל עילוי והוספה בפעולת הנשמה בעולם, "יתיר מבחיוהי" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שליחותו של הקב"ה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל היא - לפעול במציאות העולם כולו (נוסף על עבודתו בנוגע לעצמו). דהנה, מכיוון שהאדם הוא חלק ממציאות הבריאה כולה (מציאות אחת), הנבראת על-ידי הקב"ה שכל ענייניו הם באופן של שלימות ("השלום שלו") ואחדות (אחדות הפשוטה) - הרי בוודאי רצונו של הקב"ה שפעולתו של האדם תביא תועלת לבריאה כולה. ובלשון הידוע: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

כלומר: תפקידו של יהודי הוא - לפעול שהנהגת העולם כולו תהיה באופן שהקב"ה יוכל לומר שהוא מרוצה ושמח מהנהגת העולם, שזהו התוכן דעשיית העולם לדירה לו יתברך - בדוגמת הדירה שמרחבת דעתו של אדם, הרחבת הדעת, שמחה ותענוג.

דהנה, מה שהדירה פועלת הרחבת הדעת אצל האדם התחתון - הרי זה כתוצאה מכך שאדם התחתון נברא "בצלמנו כדמותנו", עם אותן התכונות (כביכול) של הקב"ה, כלומר: מכיוון שהקב"ה רוצה שה"דירה" שלו (כללות העולם) תגרום לו (כביכול) הרחבת הדעת, נחת רוח ותענוג [על-ידי זה שכל בני האדם שבעולם מתנהגים בהתאם להוראות דז' מצוות בני נח, ובני-ישראל מתנהגים בהתאם להוראות התורה כולה, הנקראת "תורת חיים", הוראה בחיים],  לכן נברא האדם התחתון באופן כזה שה"דירה" שלו פועלת אצלו הרחבת הדעת, שמחה ותענוג.

וזהו כללות תפקידו של יהודי - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים - לפעול שהנהגת העולם כולו תהיה באופן שיגרום (כביכול) הרחבת הדעת, שמחה ותענוג אצל הקב"ה.

ובלשון המאמר של בעל ההילולא (שנתן כדי ללומדו ביו"ד שבט): "באתי לגני לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה" - שבזה מודגשים ב' פרטים: (א) עצם עניין ה"דירה" - "עיקר שכינה בתחתונים", (ב) ה"דירה" היא באופן של "גן" - "לגני לגנוני", בדוגמת עניין ה"גן" שבו צומחים פירות הגורמים תענוג לאדם (מלבד חיטה ושעורה (לחם) המוכרחים לקיום האדם), ובו הולכים לטייל לשם תענוג.

ב. והנה, כאשר האדם מתבונן ורואה מסביבו עולם גדול, שנברא על-ידי הקב"ה שהוא "כל יכול" - נשאלת אצלו השאלה: כיצד יכולים לצפות ממנו - אדם יחידי - שבכוחותיו יצליח לפעול תועלת למציאות הבריאה כולה (ועד שיעשה מהעולם כולו "דירה" ו"גן" להקב"ה)?!

הנה על זה אומרים לו - "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל": הקב"ה - בורא העולם ומנהיגו - אומר לכל אדם ולכל יהודי שהוא נותן לו את כל הכוחות הדרושים כדי לפעול בעולם כולו, כך שבתור אדם אחד ועל-ידי פעולה אחת יוכל לפעול בקנה-מידה עולמי - להכריע את העולם כולו שיהיה באופן נעלה יותר בכל ענייני טוב וחסד וקדושה (מכמו שהיה ברגע שלפני עשיית פעולה זו על-ידי האדם).

ולכן, כאשר יהודי מתקשר עם הקב"ה, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם (כידוע בפירוש שם "אלוקים"), שאינו מוגבל כלל, אין סוף - הרי מובן שאז מתבטלים אצלו (אצל האדם המתקשר עם הקב"ה) כל המדידות וההגבלות, כך שבהיותו נברא יחידי ביכולתו (בכוחו של הקב"ה) לפעול על-ידי פעולה אחת בלבד בקנה מידה עולמי, ועד שפועל שהעולם כולו יהיה "דירה" ו"גן" לו יתברך.

ג. והנה, כדי שיהודי יצליח  במילוי שליחותו בעולם (ועד שעל-ידי פעולה אחת הרי הוא פועל בעולם כולו) - עליו לעבוד את עבודתו תוך כדי ניצול כל הכוחות והתכונות כו' שניתנו לו על-ידי הקב"ה.

ובלשון הכתוב: "כל עצמותיי תאמרנה", זאת אומרת: גם כאשר מדובר אודות פעולה פרטית הנעשית על-ידי אבר פרטי, ולדוגמה: נתינת הצדקה על-ידי היד, או הריצה ברגל כדי לתת צדקה, וכיוצא בזה - בכוחו של האדם לרכז בפעולה זו את כל כוחותיו, כך שפעולה זו (פעולה אחת ויחידה) תיעשה באופן ד"כל עצמותיי תאמרנה".

וכפי שרואים במוחש שככל שמשקיעים יותר כוח וחיות ומרץ בכללות העבודה, ועושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב - אזי הפעולה היא באופן נעלה ומשובח יותר, ואז ממלאים את שליחותו של הקב"ה בנקל יותר, ובהצלחה רבה.

ד. ועוד עניין בזה - הפועל עילוי והוספה במילוי שליחותו של הקב"ה:

אף-על-פי ששליחותו של הקב"ה לפעול בעולם כולו מוטלת על כל אחד ואחד בתור אדם יחיד - הרי ידוע מה שכתב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" ["מורה הנבוכים" בדורו (של הרמב"ם) ובכל הדורות] ש"האדם הוא מדיני", כלומר, שהאדם נברא באופן שהוא חלק מהאנושות כולה, והוא זקוק לקשר ושיתוף פעולה עם שאר בני האדם, ולכן, כאשר ב' יהודים (ועל-אחת-כמה-וכמה מספר גדול של יהודים) מצטרפים יחדיו כדי למלא את שליחותו של הקב"ה - נפעל הדבר באופן נעלה עוד יותר.

[ועל-דרך המבואר בגמרא (סוטה לד,א) ש"טעונא דמדלי איניש לכתפיה (שהאדם עצמו מגביהו... ואין אחר מסייעו) תילתא דטעוני הווי" (אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר), כלומר, שכאשר ב' אנשים מצטרפים יחדיו לשאת משא, בכוחם לשאת יותר מאשר כפליים ממה שהיה בכוחם לשאת כאשר כל אחד ואחד מהם נושא את המשא בפני עצמו (ללא סיוע חבירו)].

כלומר: ביחד עם זה שהאדם הוא חלק ממציאות הבריאה כולה, ולכן מוטלת עליו השליחות לפעול בכל הבריאה כולה (כנ"ל ס"א) - ניתנת לו האפשרות להצליח במילוי שליחותו באופן נעלה יותר, על-ידי זה שהוא מצטרף ביחד עם כמה וכמה מישראל, כך שכולם מתאחדים יחדיו לשם אותה מטרה ותכלית - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ה. והביאור בזה:

הקב"ה ברא את בני האדם באופן שאין אחד דומה לחבירו - "אין דעותיהם שוות", ועד שהדבר מתבטא גם במראהו החיצוני של האדם - ש"אין פרצופיהם שווים". כלומר: לכל אדם ישנם תכונות מיוחדות שבהם מצטיין יותר מחבירו, וכיוצא בזה.

[ועניין זה מתבטא וניכר גם באפשרויות שניתנו לאדם לפעול בעולם: ישנם אנשים בעלי השפעה על אנשי המלוכה המנהיגים את כל ענייני המדינה. ולעומת זאת - ישנם אנשים שיש להם השפעה רק על חלק מסויים במדינה בלבד - עיר או שכונה, וכיוצא בזה, ועד שישנם כאלו שהשפעתם מתבטאת ביחס לביתם בלבד, או ביחס לעצמם בלבד].

והנה, מה שהקב"ה ברא את בני האדם באופן ש"אין דעותיהם שוות" - אין זה כדי להביא עניין של פילוג (היפך הקירוב והאחדות) חס-ושלום, אלא אדרבה: כאשר מצטרפים יחדיו כמה וכמה אנשים בעלי דעות ותכונות ומעלות שונות - אזי נפעל עניין של שלימות אצל כולם, מכיוון שכל אחד משלים את חבירו בתכונה המיוחדת שלו.

דוגמה לדבר - צירוף פרטי הכוחות והתכונות השונות שבאברי גוף האדם:

ישנם שינויים וחילוקים עיקריים בין התכונות השונות שבאברי גוף האדם, עד לחילוקים שהם מן הקצה אל הקצה, ויתרה מזו: תכונות שהם בניגוד מוחלט (לכאורה) זו לזו.

ולדוגמה: השכל שבראש הוא מדוד וקר כו', ולעומתו - הרגש שבלב הוא באופן של חמימות והתלהבות כו', כלומר: ב' תכונות הפכיות.

וכמו כן ישנו ניגוד מוחלט (לכאורה) בין השכל שבראש - הבנה והשגה באופן מדוד וקר, לבין ה"רגל", שעיקר מעלתה מתבטאת (לא בהליכה "עקב בצד אגודל", כי אם) בריצה מתוך כוח וחיות והתלהבות - "הווי רץ למצווה".

ואף-על-פי-כן, הנה לא זו בלבד שאבר וכוח אחד אינו מהוה סתירה וניגוד לפעולתו התקינה של אבר וכוח אחר, אלא אדרבה: בצירוף כל הכוחות כולם - כפי שכל אחד שונה מחבירו - נעשית מציאותו של האדם השלם, מכיוון שכל הכוחות והאברים כולם מתאחדים יחדיו לשם מטרה ותכלית אחת - להיות אדם שלם הממלא את תפקידו ושליחותו בתכלית השלימות, על-ידי ניצול כל כוחותיו, שכל אחד מהם מסייע ומשלים את זולתו.

כלומר: השינויים שבין פרטי הכוחות שבאברי גוף האדם, תכליתם - להוסיף ולסייע זה לזה, כך שעל-ידי פעולתו התקינה של כל כוח פרטי בהתאם לתכונותיו, הרי הוא פועל שלימות בפעולת שאר הכוחות, ובצירוף כולם - הרי זה אדם שלם ובריא.

ולדוגמה: בריאותו ושלימותו של האדם תלויה בפעולתו התקינה של הלב, שבו נמצא "הדם הוא הנפש",  ו"ליבא פליג לכל שייפין" - התפשטות הדם והחיות והחמימות כו' בכל אברי הגוף, וביחד עם זה - ניכרת בפעולת הלב שליטת המוח (מוח שליט על הלב), כלומר, המשכת החיות באופן מסודר ומדוד, לכל אבר ואבר כפי מזגו ותכונתו.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לפרטי השינויים שבין בני האדם (אין דעותיהם שוות, וכיו"ב), ועד לשינוים מן הקצה אל הקצה, שתכלית הכוונה בזה היא - שעל-ידי התאחדות כולם יסייע וישלים איש את רעהו במילוי שליחותו של הקב"ה, כך ש"יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל-הבית", כלומר, יותר ממה שהוא מסייע לזולת, מסייע הזולת לו, מכיוון שרק על-ידי הצטרפותו והתאחדותו עם הזולת ביכולתו להגיע לשלימות נעלית יותר במילוי שליחותו של הקב"ה.

ו. וזוהי גם המעלה שבעניין ההתוועדות, כאשר כמה וכמה מישראל מתאספים יחדיו - "ברוב עם הדרת מלך" (ונשיא) - שמכיוון ש"אין דעותיהם שוות", ולכל אחד ישנם תכונות ומעלות מיוחדות, הנה בצירוף כולם יחד נפעל עילוי והוספה אצל כל אחד ואחד מהנאספים, כלומר, שכל אחד מסייע ומשלים את רעהו במילוי שליחותו של הקב"ה.

וכאשר יהודי מתנהג באופן האמור, כלומר, שהוא מנצל את כל כוחותיו למילוי שליחותו של הקב"ה, כולל גם ההתאחדות עם כמה וכמה מישראל (עניין ההתוועדות), שעל-ידי זה נפעל עילוי והוספה במילוי שליחותו של הקב"ה - אזי בטוח הוא ש"הקב"ה עוזרו", ו"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", כלומר, שמצליח במילוי שליחותו של הקב"ה - לעשות ממציאות העולם "דירה" ו"גן" להקב"ה.

ז. על-פי האמור לעיל שתכליתה של התוועדות היא להוסיף כוח וחיות ושמחה במילוי שליחותו של הקב"ה בעולם - צריך להבין: מהו העניין לערוך התוועדות בקשר למאורע של "הסתלקות" (הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר ביו"ד שבט) - הרי "הסתלקות" עניינה היפך החיים (לכאורה), ועל-אחת-כמה-וכמה היפך עניין החיים בתכלית השלימות, במלוא המרץ וההתלהבות כו', וכמו כן קשור עניין ההסתלקות עם היפך השמחה (ולכן ישנם כמה הנהגות שתוכנן - היפך עניין השמחה); ואילו "התוועדות" עניינה - להוסיף חיות ושמחה כו' בעבודת האדם לקונו?!   

והביאור בזה - ובהקדים:

כאשר יהודי מתבונן שהקב"ה מנהיג את העולם כולו, ובוודאי שגם עניין ההסתלקות נעשה על-ידי הקב"ה; וביחד עם זה יודע הוא שרצונו של הקב"ה שבכל עת ובכל זמן יעבוד יהודי את עבודתו מתוך שמחה, כמו שכתוב "עיבדו את ה' בשמחה",

[דהנה, מכיוון ש"אני נבראתי לשמש את קוני", מובן, שבכל רגע ורגע שקיימת מציאותו בתור נברא חובה עליו לשמש את קונו; ומכיוון שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה ("עיבדו את ה' בשמחה"), נמצא שבכל רגע ורגע במשך כל ימי חייו (שאז מוטל עליו לשמש את קונו) עליו להיות בתנועה של שמחה],

הרי בהכרח לומר שאין סתירה בין כללות עניין ההסתלקות לכללות העניין דעבודת ה' מתוך שמחה, ועד כדי כך - שעניין ההסתלקות פועל עילוי והוספה בעבודת ה' מתוך שמחה, כדלקמן.

ובלשון המשנה (אבות ספ"ו): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", ובלשון הגמרא (תענית כא,א): "גם זו לטובה", כלומר, שגם עניין ההסתלקות (שנעשה על-ידי הקב"ה) הוא "לכבודו", ו"לטובה". ויתירה מזו: על-ידי זה נפעל עילוי והוספה, ובלשון הכתוב (קוהלת ב,יג): "יתרון האור מן החושך", כלומר, שכאשר האור בא "מן החושך" - נפעל העניין ד"יתרון האור".

ח. והביאור בזה:

מציאותה של הנשמה נצחית היא גם לאחרי ההסתלקות. וכאשר מדובר אודות נשמתו של נשיא בישראל - אזי מתבטא עניין הנצחיות שבנשמה גם בעניין הנשיאות, כלומר, שפעולתו בעולם (שזהו תוכן עניין הנשיאות) היא גם באופן נצחי.

ובלשון הגמרא (סוטה יג, סע"ב): "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש", כלומר, שגם לאחרי הסתלקותו של הנשיא הרי הוא "עומד ומשמש" - לסייע לכל אחד ואחד מישראל במילוי שליחותו של הקב"ה לעשות מהעולם "דירה" ו"גן" להקב"ה.

ויתירה מזו: על-ידי עניין ההסתלקות נפעל עילוי והוספה בפעולת הצדיק והנשיא בעולם הזה הגשמי - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באיגרת-הקודש (סימן ז"ך וביאורו) את מאמר הזוהר "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", כלומר, ש"גם בזה העולם המעשה... אשתכח יתיר".

וטעם הדבר - כמבואר שם בארוכה - ש"בהיות הצדיק חי על פני האדמה" הרי הוא מוגבל "בתוך כלי ולבוש... שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו", מה-שאין-כן לאחרי ההסתלקות אזי פעולתו והשפעתו בעולם היא למעלה ממדידות והגבלות הגוף הגשמי, מכיוון שנשמתו "אינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי".

ולדוגמה: מצד הגבלת הגוף הגשמי אין ביכולתו של הצדיק להיות בכמה מקומות בבת אחת; מה-שאין-כן לאחרי ההסתלקות - נמצאת נשמתו של בעל ההילולא בכמה וכמה מקומות בבת אחת, כלומר, בכל מקום ומקום שבו מתאספים יהודים ביו"ד שבט (יום ההילולא) ללמוד מתורתו של בעל ההילולא, והמעשה הוא העיקר - "נלכה באורחותיו", להוסיף אור וקדושה בכל העולם כולו (החל מעצמו, וסביבתו הקרובה).

ועל-פי זה מובן שאף-על-פי שעניין ההסתלקות קשור לכאורה עם היפך החיים - הרי כאשר מתבוננים שעיקר מציאותו של האדם היא נשמתו (והגוף הוא טפל בלבד), אזי באים לידי מסקנה שעל-ידי ההסתלקות נפעל עילוי והוספה בפעולתה של הנשמה בעולם - "יתיר מבחיוהי".

ועד שעניין ההסתלקות הוא עניין של "הילולא" - כלומר, שמחה יתירה (לא רק שמחה על-דרך הרגיל), כיתרון האור מן החושך, ועל-ידי זה נפעל עילוי בכללות העניין ד"עיבדו את ה' בשמחה", כלומר, עבודת ה' ביתר שמחה וחיות.

ט. וזהו כללות עניין ההתוועדות ביום ההילולא - שמתאספים יחדיו כדי להוסיף ולהתחזק בכללות ההנהגה באופן ד"נלכה באורחותיו", ומתוך שמחה וטוב לבב - מכיוון שיודעים בוודאות שעניין ההסתלקות (שנעשה על-ידי הקב"ה, מקור הטוב בתכלית השלימות) הוא באופן ד"גם זו לטובה", כי השפעת ופעולת הצדיק לאחרי ההסתלקות היא "יתיר מבחיוהי", ולכן צריכים לנצל זאת כדי להוסיף בעבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב.

ועניין זה (ההוספה בעבודת ה' על-ידי עניין ההסתלקות) מודגש גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל ספי"ג) שהתוצאה דעניין ההסתלקות (ביחס לאלו שנמצאים בעלמא דין) היא - ש"יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה", ובלשון הכתוב (קוהלת ז,ב): "והחי יתן אל לבו" - לחזור בתשובה, והרי התוכן דעניין התשובה הוא כללות התוכן דעבודת ה' - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (ליקוטי-תורה ר"פ האזינו) ש"עיקר התשובה הוא כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", כלומר, שבהיותו נשמה בגוף מתקשר הוא עם "האלוקים אשר נתנה" (באופן ד"כל הנותן בעין יפה נותן"), שזהו כללות העניין דעבודת ה'.

ועל-ידי זה נפעל עילוי והוספה בכללות עבודתו, כלומר, שהוא מנצל את כל כוחותיו - "כל עצמותיי תאמרנה", כולל - הנתינת כוח המיוחדת הנפעלת על-ידי התאחדותם של כמה וכמה יהודים (עניין ההתוועדות), כנ"ל בארוכה, ומתוך שמחה וטוב לבב ממלא הוא את שליחותו של הקב"ה לעשות מהעולם כולו "דירה" ו"גן" להקב"ה.

י. וכאמור לעיל - כאשר יהודי מתקשר עם הקב"ה כדי למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, הנה מכיוון שהקב"ה הוא "אין סוף", למעלה מכל מדידה והגבלה, אזי מתבטלים כל המדידות וההגבלות שבעבודתו (הן ההגבלות שנדמה לו שישנן, והן ההגבלות שישנן באמת), ובפרט כאשר עבודתו היא בשמחה - שמחה פורצת גדר.

וביודעו זאת - הרי הוא מנצל את השפעתו בעולם כולו, כולל - השפעה על חוגי המלוכה, וכיוצא בזה, באופן נעלה יותר מאופן פעולתו בזה עד עתה.

וכמו כן מנצל הוא את השפעתו בכללות עניין החינוך, ובפרט חינוך הנוער - "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", כמובן גודל העילוי המיוחד שבחינוך הנוער דווקא - מכיוון שכל הטבה בחינוכו של אדם צעיר נכפלת היא כמה וכמה פעמים כאשר אותו צעיר יגיע לגיל הנישואין ויבנה את ביתו וחיי משפחתו (בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות) ברוח חינוך זה. ובדוגמת הטבה בשתיל ועץ רך, שפעולתה ניכרת ונכפלת כמה וכמה פעמים בכל הפירות העתידים לצמוח מאילן זה.

וכאשר מתבוננים בגודל התועלת שבעניין החינוך - אזי באים לידי מסקנה שהשתדלותו ויגיעתו של המחנך (בתור יחיד) אינה נחשבת כלל וכלל ביחס לגודל העילוי שנפעל על-ידי זה אצל המחונך, בביתו ובסביבתו כולה, ובאופן דפירות ופירי-פירות עד סוף כל הדורות, ובוודאי שאין לחסוך כל מאמץ בפעולה זו.

ועל-דרך זה בנוגע לפעולתו של האדם בכל שטח ושטח, ובכללות - הפצת טוב ואור וקדושה בכל הסביבה כולה [שזהו תפקידו של כל אדם, הנקרא בשם "אדם" על-שם "אדמה לעליון" - בדוגמת ה"עליון" ("אדם העליון"), שהוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב], ובנוגע לבני-ישראל - הפצת התורה, "תורת חיים", והמעשה הוא העיקר - קיום מצוות מעשיות בפועל ממש:

נוסף על עצם העניין שפעולה זו היא מילוי שליחותו של הקב"ה, הרי כאשר מתבונן בתועלת הנפעלת על-ידי עבודה זו בסביבה כולה, במדינה כולה ובעולם כולו - אזי מגיע הוא לידי מסקנא שאין לחסוך כל מאמץ בעבודה זו, כי במה נחשבת השתדלותו ויגיעתו ביחס למילוי שליחותו של הקב"ה בעולם, לעשות מהעולם כולו "דירה" ו"גן" להקב"ה.

 (קטעים מהתוועדות י' בשבט ה'תשמ"ג;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך ב, עמ' 886-891 - בלתי מוגה)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)