גיליון 547, ערב שבת פ' בא, ד' בשבט ה'תשס"ה (14.1.2005)
דבר מלכות
גם לאחר ההסתלקות הרבי מסייע לעשות מהעולם "דירה" לה' יתברך
נשמתו של בעל ההילולא נמצאת בכל מקום שבו מתאספים יהודים בי' בשבט ללמוד מתורתו וללכת באורחותיו * כאשר מתבוננים שעיקר מציאותו של האדם היא נשמתו, מבינים שעל-ידי ההסתלקות נפעל עילוי והוספה בפעולת הנשמה בעולם, "יתיר מבחיוהי" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שליחותו של הקב"ה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל היא - לפעול במציאות העולם כולו (נוסף על עבודתו בנוגע לעצמו). דהנה, מכיוון שהאדם הוא חלק ממציאות הבריאה כולה (מציאות אחת), הנבראת על-ידי הקב"ה שכל ענייניו הם באופן של שלימות ("השלום שלו") ואחדות (אחדות הפשוטה) - הרי בוודאי רצונו של הקב"ה שפעולתו של האדם תביא תועלת לבריאה כולה. ובלשון הידוע: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
כלומר: תפקידו של יהודי הוא - לפעול שהנהגת העולם כולו תהיה באופן שהקב"ה יוכל לומר שהוא מרוצה ושמח מהנהגת העולם, שזהו התוכן דעשיית העולם לדירה לו יתברך - בדוגמת הדירה שמרחבת דעתו של אדם, הרחבת הדעת, שמחה ותענוג.
דהנה, מה שהדירה פועלת הרחבת הדעת אצל האדם התחתון - הרי זה כתוצאה מכך שאדם התחתון נברא "בצלמנו כדמותנו", עם אותן התכונות (כביכול) של הקב"ה, כלומר: מכיוון שהקב"ה רוצה שה"דירה" שלו (כללות העולם) תגרום לו (כביכול) הרחבת הדעת, נחת רוח ותענוג [על-ידי זה שכל בני האדם שבעולם מתנהגים בהתאם להוראות דז' מצוות בני נח, ובני-ישראל מתנהגים בהתאם להוראות התורה כולה, הנקראת "תורת חיים", הוראה בחיים], לכן נברא האדם התחתון באופן כזה שה"דירה" שלו פועלת אצלו הרחבת הדעת, שמחה ותענוג.
וזהו כללות תפקידו של יהודי - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים - לפעול שהנהגת העולם כולו תהיה באופן שיגרום (כביכול) הרחבת הדעת, שמחה ותענוג אצל הקב"ה.
ובלשון המאמר של בעל ההילולא (שנתן כדי ללומדו ביו"ד שבט): "באתי לגני לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה" - שבזה מודגשים ב' פרטים: (א) עצם עניין ה"דירה" - "עיקר שכינה בתחתונים", (ב) ה"דירה" היא באופן של "גן" - "לגני לגנוני", בדוגמת עניין ה"גן" שבו צומחים פירות הגורמים תענוג לאדם (מלבד חיטה ושעורה (לחם) המוכרחים לקיום האדם), ובו הולכים לטייל לשם תענוג.
ב. והנה, כאשר האדם מתבונן ורואה מסביבו עולם גדול, שנברא על-ידי הקב"ה שהוא "כל יכול" - נשאלת אצלו השאלה: כיצד יכולים לצפות ממנו - אדם יחידי - שבכוחותיו יצליח לפעול תועלת למציאות הבריאה כולה (ועד שיעשה מהעולם כולו "דירה" ו"גן" להקב"ה)?!
הנה על זה אומרים לו - "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל": הקב"ה - בורא העולם ומנהיגו - אומר לכל אדם ולכל יהודי שהוא נותן לו את כל הכוחות הדרושים כדי לפעול בעולם כולו, כך שבתור אדם אחד ועל-ידי פעולה אחת יוכל לפעול בקנה-מידה עולמי - להכריע את העולם כולו שיהיה באופן נעלה יותר בכל ענייני טוב וחסד וקדושה (מכמו שהיה ברגע שלפני עשיית פעולה זו על-ידי האדם).
ולכן, כאשר יהודי מתקשר עם הקב"ה, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם (כידוע בפירוש שם "אלוקים"), שאינו מוגבל כלל, אין סוף - הרי מובן שאז מתבטלים אצלו (אצל האדם המתקשר עם הקב"ה) כל המדידות וההגבלות, כך שבהיותו נברא יחידי ביכולתו (בכוחו של הקב"ה) לפעול על-ידי פעולה אחת בלבד בקנה מידה עולמי, ועד שפועל שהעולם כולו יהיה "דירה" ו"גן" לו יתברך.
ג. והנה, כדי שיהודי יצליח במילוי שליחותו בעולם (ועד שעל-ידי פעולה אחת הרי הוא פועל בעולם כולו) - עליו לעבוד את עבודתו תוך כדי ניצול כל הכוחות והתכונות כו' שניתנו לו על-ידי הקב"ה.
ובלשון הכתוב: "כל עצמותיי תאמרנה", זאת אומרת: גם כאשר מדובר אודות פעולה פרטית הנעשית על-ידי אבר פרטי, ולדוגמה: נתינת הצדקה על-ידי היד, או הריצה ברגל כדי לתת צדקה, וכיוצא בזה - בכוחו של האדם לרכז בפעולה זו את כל כוחותיו, כך שפעולה זו (פעולה אחת ויחידה) תיעשה באופן ד"כל עצמותיי תאמרנה".
וכפי שרואים במוחש שככל שמשקיעים יותר כוח וחיות ומרץ בכללות העבודה, ועושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב - אזי הפעולה היא באופן נעלה ומשובח יותר, ואז ממלאים את שליחותו של הקב"ה בנקל יותר, ובהצלחה רבה.
ד. ועוד עניין בזה - הפועל עילוי והוספה במילוי שליחותו של הקב"ה:
אף-על-פי ששליחותו של הקב"ה לפעול בעולם כולו מוטלת על כל אחד ואחד בתור אדם יחיד - הרי ידוע מה שכתב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" ["מורה הנבוכים" בדורו (של הרמב"ם) ובכל הדורות] ש"האדם הוא מדיני", כלומר, שהאדם נברא באופן שהוא חלק מהאנושות כולה, והוא זקוק לקשר ושיתוף פעולה עם שאר בני האדם, ולכן, כאשר ב' יהודים (ועל-אחת-כמה-וכמה מספר גדול של יהודים) מצטרפים יחדיו כדי למלא את שליחותו של הקב"ה - נפעל הדבר באופן נעלה עוד יותר.
[ועל-דרך המבואר בגמרא (סוטה לד,א) ש"טעונא דמדלי איניש לכתפיה (שהאדם עצמו מגביהו... ואין אחר מסייעו) תילתא דטעוני הווי" (אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר), כלומר, שכאשר ב' אנשים מצטרפים יחדיו לשאת משא, בכוחם לשאת יותר מאשר כפליים ממה שהיה בכוחם לשאת כאשר כל אחד ואחד מהם נושא את המשא בפני עצמו (ללא סיוע חבירו)].
כלומר: ביחד עם זה שהאדם הוא חלק ממציאות הבריאה כולה, ולכן מוטלת עליו השליחות לפעול בכל הבריאה כולה (כנ"ל ס"א) - ניתנת לו האפשרות להצליח במילוי שליחותו באופן נעלה יותר, על-ידי זה שהוא מצטרף ביחד עם כמה וכמה מישראל, כך שכולם מתאחדים יחדיו לשם אותה מטרה ותכלית - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
ה. והביאור בזה:
הקב"ה ברא את בני האדם באופן שאין אחד דומה לחבירו - "אין דעותיהם שוות", ועד שהדבר מתבטא גם במראהו החיצוני של האדם - ש"אין פרצופיהם שווים". כלומר: לכל אדם ישנם תכונות מיוחדות שבהם מצטיין יותר מחבירו, וכיוצא בזה.
[ועניין זה מתבטא וניכר גם באפשרויות שניתנו לאדם לפעול בעולם: ישנם אנשים בעלי השפעה על אנשי המלוכה המנהיגים את כל ענייני המדינה. ולעומת זאת - ישנם אנשים שיש להם השפעה רק על חלק מסויים במדינה בלבד - עיר או שכונה, וכיוצא בזה, ועד שישנם כאלו שהשפעתם מתבטאת ביחס לביתם בלבד, או ביחס לעצמם בלבד].
והנה, מה שהקב"ה ברא את בני האדם באופן ש"אין דעותיהם שוות" - אין זה כדי להביא עניין של פילוג (היפך הקירוב והאחדות) חס-ושלום, אלא אדרבה: כאשר מצטרפים יחדיו כמה וכמה אנשים בעלי דעות ותכונות ומעלות שונות - אזי נפעל עניין של שלימות אצל כולם, מכיוון שכל אחד משלים את חבירו בתכונה המיוחדת שלו.
דוגמה לדבר - צירוף פרטי הכוחות והתכונות השונות שבאברי גוף האדם:
ישנם שינויים וחילוקים עיקריים בין התכונות השונות שבאברי גוף האדם, עד לחילוקים שהם מן הקצה אל הקצה, ויתרה מזו: תכונות שהם בניגוד מוחלט (לכאורה) זו לזו.
ולדוגמה: השכל שבראש הוא מדוד וקר כו', ולעומתו - הרגש שבלב הוא באופן של חמימות והתלהבות כו', כלומר: ב' תכונות הפכיות.
וכמו כן ישנו ניגוד מוחלט (לכאורה) בין השכל שבראש - הבנה והשגה באופן מדוד וקר, לבין ה"רגל", שעיקר מעלתה מתבטאת (לא בהליכה "עקב בצד אגודל", כי אם) בריצה מתוך כוח וחיות והתלהבות - "הווי רץ למצווה".
ואף-על-פי-כן, הנה לא זו בלבד שאבר וכוח אחד אינו מהוה סתירה וניגוד לפעולתו התקינה של אבר וכוח אחר, אלא אדרבה: בצירוף כל הכוחות כולם - כפי שכל אחד שונה מחבירו - נעשית מציאותו של האדם השלם, מכיוון שכל הכוחות והאברים כולם מתאחדים יחדיו לשם מטרה ותכלית אחת - להיות אדם שלם הממלא את תפקידו ושליחותו בתכלית השלימות, על-ידי ניצול כל כוחותיו, שכל אחד מהם מסייע ומשלים את זולתו.
כלומר: השינויים שבין פרטי הכוחות שבאברי גוף האדם, תכליתם - להוסיף ולסייע זה לזה, כך שעל-ידי פעולתו התקינה של כל כוח פרטי בהתאם לתכונותיו, הרי הוא פועל שלימות בפעולת שאר הכוחות, ובצירוף כולם - הרי זה אדם שלם ובריא.
ולדוגמה: בריאותו ושלימותו של האדם תלויה בפעולתו התקינה של הלב, שבו נמצא "הדם הוא הנפש", ו"ליבא פליג לכל שייפין" - התפשטות הדם והחיות והחמימות כו' בכל אברי הגוף, וביחד עם זה - ניכרת בפעולת הלב שליטת המוח (מוח שליט על הלב), כלומר, המשכת החיות באופן מסודר ומדוד, לכל אבר ואבר כפי מזגו ותכונתו.
ועל-דרך זה מובן בנוגע לפרטי השינויים שבין בני האדם (אין דעותיהם שוות, וכיו"ב), ועד לשינוים מן הקצה אל הקצה, שתכלית הכוונה בזה היא - שעל-ידי התאחדות כולם יסייע וישלים איש את רעהו במילוי שליחותו של הקב"ה, כך ש"יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל-הבית", כלומר, יותר ממה שהוא מסייע לזולת, מסייע הזולת לו, מכיוון שרק על-ידי הצטרפותו והתאחדותו עם הזולת ביכולתו להגיע לשלימות נעלית יותר במילוי שליחותו של הקב"ה.
ו. וזוהי גם המעלה שבעניין ההתוועדות, כאשר כמה וכמה מישראל מתאספים יחדיו - "ברוב עם הדרת מלך" (ונשיא) - שמכיוון ש"אין דעותיהם שוות", ולכל אחד ישנם תכונות ומעלות מיוחדות, הנה בצירוף כולם יחד נפעל עילוי והוספה אצל כל אחד ואחד מהנאספים, כלומר, שכל אחד מסייע ומשלים את רעהו במילוי שליחותו של הקב"ה.
וכאשר יהודי מתנהג באופן האמור, כלומר, שהוא מנצל את כל כוחותיו למילוי שליחותו של הקב"ה, כולל גם ההתאחדות עם כמה וכמה מישראל (עניין ההתוועדות), שעל-ידי זה נפעל עילוי והוספה במילוי שליחותו של הקב"ה - אזי בטוח הוא ש"הקב"ה עוזרו", ו"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", כלומר, שמצליח במילוי שליחותו של הקב"ה - לעשות ממציאות העולם "דירה" ו"גן" להקב"ה.
ז. על-פי האמור לעיל שתכליתה של התוועדות היא להוסיף כוח וחיות ושמחה במילוי שליחותו של הקב"ה בעולם - צריך להבין: מהו העניין לערוך התוועדות בקשר למאורע של "הסתלקות" (הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר ביו"ד שבט) - הרי "הסתלקות" עניינה היפך החיים (לכאורה), ועל-אחת-כמה-וכמה היפך עניין החיים בתכלית השלימות, במלוא המרץ וההתלהבות כו', וכמו כן קשור עניין ההסתלקות עם היפך השמחה (ולכן ישנם כמה הנהגות שתוכנן - היפך עניין השמחה); ואילו "התוועדות" עניינה - להוסיף חיות ושמחה כו' בעבודת האדם לקונו?!
והביאור בזה - ובהקדים:
כאשר יהודי מתבונן שהקב"ה מנהיג את העולם כולו, ובוודאי שגם עניין ההסתלקות נעשה על-ידי הקב"ה; וביחד עם זה יודע הוא שרצונו של הקב"ה שבכל עת ובכל זמן יעבוד יהודי את עבודתו מתוך שמחה, כמו שכתוב "עיבדו את ה' בשמחה",
[דהנה, מכיוון ש"אני נבראתי לשמש את קוני", מובן, שבכל רגע ורגע שקיימת מציאותו בתור נברא חובה עליו לשמש את קונו; ומכיוון שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה ("עיבדו את ה' בשמחה"), נמצא שבכל רגע ורגע במשך כל ימי חייו (שאז מוטל עליו לשמש את קונו) עליו להיות בתנועה של שמחה],
הרי בהכרח לומר שאין סתירה בין כללות עניין ההסתלקות לכללות העניין דעבודת ה' מתוך שמחה, ועד כדי כך - שעניין ההסתלקות פועל עילוי והוספה בעבודת ה' מתוך שמחה, כדלקמן.
ובלשון המשנה (אבות ספ"ו): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", ובלשון הגמרא (תענית כא,א): "גם זו לטובה", כלומר, שגם עניין ההסתלקות (שנעשה על-ידי הקב"ה) הוא "לכבודו", ו"לטובה". ויתירה מזו: על-ידי זה נפעל עילוי והוספה, ובלשון הכתוב (קוהלת ב,יג): "יתרון האור מן החושך", כלומר, שכאשר האור בא "מן החושך" - נפעל העניין ד"יתרון האור".
ח. והביאור בזה:
מציאותה של הנשמה נצחית היא גם לאחרי ההסתלקות. וכאשר מדובר אודות נשמתו של נשיא בישראל - אזי מתבטא עניין הנצחיות שבנשמה גם בעניין הנשיאות, כלומר, שפעולתו בעולם (שזהו תוכן עניין הנשיאות) היא גם באופן נצחי.
ובלשון הגמרא (סוטה יג, סע"ב): "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש", כלומר, שגם לאחרי הסתלקותו של הנשיא הרי הוא "עומד ומשמש" - לסייע לכל אחד ואחד מישראל במילוי שליחותו של הקב"ה לעשות מהעולם "דירה" ו"גן" להקב"ה.
ויתירה מזו: על-ידי עניין ההסתלקות נפעל עילוי והוספה בפעולת הצדיק והנשיא בעולם הזה הגשמי - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באיגרת-הקודש (סימן ז"ך וביאורו) את מאמר הזוהר "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", כלומר, ש"גם בזה העולם המעשה... אשתכח יתיר".
וטעם הדבר - כמבואר שם בארוכה - ש"בהיות הצדיק חי על פני האדמה" הרי הוא מוגבל "בתוך כלי ולבוש... שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו", מה-שאין-כן לאחרי ההסתלקות אזי פעולתו והשפעתו בעולם היא למעלה ממדידות והגבלות הגוף הגשמי, מכיוון שנשמתו "אינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי".
ולדוגמה: מצד הגבלת הגוף הגשמי אין ביכולתו של הצדיק להיות בכמה מקומות בבת אחת; מה-שאין-כן לאחרי ההסתלקות - נמצאת נשמתו של בעל ההילולא בכמה וכמה מקומות בבת אחת, כלומר, בכל מקום ומקום שבו מתאספים יהודים ביו"ד שבט (יום ההילולא) ללמוד מתורתו של בעל ההילולא, והמעשה הוא העיקר - "נלכה באורחותיו", להוסיף אור וקדושה בכל העולם כולו (החל מעצמו, וסביבתו הקרובה).
ועל-פי זה מובן שאף-על-פי שעניין ההסתלקות קשור לכאורה עם היפך החיים - הרי כאשר מתבוננים שעיקר מציאותו של האדם היא נשמתו (והגוף הוא טפל בלבד), אזי באים לידי מסקנה שעל-ידי ההסתלקות נפעל עילוי והוספה בפעולתה של הנשמה בעולם - "יתיר מבחיוהי".
ועד שעניין ההסתלקות הוא עניין של "הילולא" - כלומר, שמחה יתירה (לא רק שמחה על-דרך הרגיל), כיתרון האור מן החושך, ועל-ידי זה נפעל עילוי בכללות העניין ד"עיבדו את ה' בשמחה", כלומר, עבודת ה' ביתר שמחה וחיות.
ט. וזהו כללות עניין ההתוועדות ביום ההילולא - שמתאספים יחדיו כדי להוסיף ולהתחזק בכללות ההנהגה באופן ד"נלכה באורחותיו", ומתוך שמחה וטוב לבב - מכיוון שיודעים בוודאות שעניין ההסתלקות (שנעשה על-ידי הקב"ה, מקור הטוב בתכלית השלימות) הוא באופן ד"גם זו לטובה", כי השפעת ופעולת הצדיק לאחרי ההסתלקות היא "יתיר מבחיוהי", ולכן צריכים לנצל זאת כדי להוסיף בעבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב.
ועניין זה (ההוספה בעבודת ה' על-ידי עניין ההסתלקות) מודגש גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל ספי"ג) שהתוצאה דעניין ההסתלקות (ביחס לאלו שנמצאים בעלמא דין) היא - ש"יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה", ובלשון הכתוב (קוהלת ז,ב): "והחי יתן אל לבו" - לחזור בתשובה, והרי התוכן דעניין התשובה הוא כללות התוכן דעבודת ה' - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (ליקוטי-תורה ר"פ האזינו) ש"עיקר התשובה הוא כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", כלומר, שבהיותו נשמה בגוף מתקשר הוא עם "האלוקים אשר נתנה" (באופן ד"כל הנותן בעין יפה נותן"), שזהו כללות העניין דעבודת ה'.
ועל-ידי זה נפעל עילוי והוספה בכללות עבודתו, כלומר, שהוא מנצל את כל כוחותיו - "כל עצמותיי תאמרנה", כולל - הנתינת כוח המיוחדת הנפעלת על-ידי התאחדותם של כמה וכמה יהודים (עניין ההתוועדות), כנ"ל בארוכה, ומתוך שמחה וטוב לבב ממלא הוא את שליחותו של הקב"ה לעשות מהעולם כולו "דירה" ו"גן" להקב"ה.
י. וכאמור לעיל - כאשר יהודי מתקשר עם הקב"ה כדי למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, הנה מכיוון שהקב"ה הוא "אין סוף", למעלה מכל מדידה והגבלה, אזי מתבטלים כל המדידות וההגבלות שבעבודתו (הן ההגבלות שנדמה לו שישנן, והן ההגבלות שישנן באמת), ובפרט כאשר עבודתו היא בשמחה - שמחה פורצת גדר.
וביודעו זאת - הרי הוא מנצל את השפעתו בעולם כולו, כולל - השפעה על חוגי המלוכה, וכיוצא בזה, באופן נעלה יותר מאופן פעולתו בזה עד עתה.
וכמו כן מנצל הוא את השפעתו בכללות עניין החינוך, ובפרט חינוך הנוער - "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", כמובן גודל העילוי המיוחד שבחינוך הנוער דווקא - מכיוון שכל הטבה בחינוכו של אדם צעיר נכפלת היא כמה וכמה פעמים כאשר אותו צעיר יגיע לגיל הנישואין ויבנה את ביתו וחיי משפחתו (בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות) ברוח חינוך זה. ובדוגמת הטבה בשתיל ועץ רך, שפעולתה ניכרת ונכפלת כמה וכמה פעמים בכל הפירות העתידים לצמוח מאילן זה.
וכאשר מתבוננים בגודל התועלת שבעניין החינוך - אזי באים לידי מסקנה שהשתדלותו ויגיעתו של המחנך (בתור יחיד) אינה נחשבת כלל וכלל ביחס לגודל העילוי שנפעל על-ידי זה אצל המחונך, בביתו ובסביבתו כולה, ובאופן דפירות ופירי-פירות עד סוף כל הדורות, ובוודאי שאין לחסוך כל מאמץ בפעולה זו.
ועל-דרך זה בנוגע לפעולתו של האדם בכל שטח ושטח, ובכללות - הפצת טוב ואור וקדושה בכל הסביבה כולה [שזהו תפקידו של כל אדם, הנקרא בשם "אדם" על-שם "אדמה לעליון" - בדוגמת ה"עליון" ("אדם העליון"), שהוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב], ובנוגע לבני-ישראל - הפצת התורה, "תורת חיים", והמעשה הוא העיקר - קיום מצוות מעשיות בפועל ממש:
נוסף על עצם העניין שפעולה זו היא מילוי שליחותו של הקב"ה, הרי כאשר מתבונן בתועלת הנפעלת על-ידי עבודה זו בסביבה כולה, במדינה כולה ובעולם כולו - אזי מגיע הוא לידי מסקנא שאין לחסוך כל מאמץ בעבודה זו, כי במה נחשבת השתדלותו ויגיעתו ביחס למילוי שליחותו של הקב"ה בעולם, לעשות מהעולם כולו "דירה" ו"גן" להקב"ה.
(קטעים מהתוועדות י' בשבט ה'תשמ"ג;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך ב, עמ' 886-891 - בלתי מוגה)
משיח וגאולה בפרשה
"גואל ראשון הוא גואל אחרון"
בי' בשבט נעשה אצל בעל ההילולא "בא אל פרעה" בקדושה
ידוע שביום ההילולא של צדיק עולה נשמתו למעלה יחד עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", וזה "מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה ופועל... ישועות בקרב הארץ".
וביארצייט בכל שנה ושנה מתוספת עלייה שלא בערך בנשמת בעל ההילולא (שזהו הטעם לאמירת קדיש ביום היארצייט בכל שנה), ועלייה "בעילוי אחר עילוי".
ובסגנון פרשתנו: ביום יו"ד שבט נעשה אצל בעל ההילולא - משה רבינו שבדורנו (כידוע שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא) - "בא אל פרעה", "דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין" ("בעילוי אחר עילוי") אל פרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין". ובכל שנה - ועל-דרך זה בשנה זו - מיתוסף בזה עלייה נעלית יותר, עד - שלא בערך.
והגילוי מ"בא אל פרעה" אצל נשיא הדור - ש"הנשיא הוא הכל" - נמשך ומתגלה למטה ו"פועל ישועות בקרב הארץ", אצל כל אנשי הדור (ובפרט מצד בחינת משה שבכל אחד ואחד מישראל), נשמות בגופים דווקא.
ובפרט שדורנו זה - כפי שאמר בעל ההילולא - הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, שדור זה (דעקבתא דמשיחא) הוא גלגול מהדור דיוצאי מצרים, כך שמתחזקת יותר ההשוואה של בעל ההילולא נשיא דורנו (משה שבדורנו) למשה שבדורו - כמאמר חז"ל משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".
(משיחת שבת-קודש פרשת בא ה'תשנ"ב, ספר-השיחות ה'תשנ"ב, כרך א, עמ' 290)
מדוע לאחר גאולת מצרים באה גלות נוספת?
אילו זכו, הייתה הגאולה ממצרים והכניסה לארץ בפעם הראשונה באופן של גאולה נצחית שאין אחריה גלות. ומהטעמים שסיבב הקב"ה שלאחרי הגאולה ממצרים יהיו גם הגלויות שלאחרי זה, החל מגלות בבל, "רישא דדהבא", שהוא השורש לגלות שלאחריו עד לגלות הרביעי (האחרון), גלות אדום - כדי שירושת הארץ (בגאולה האמיתית והשלימה) תהיה לאחרי העבודה דבני-ישראל בבירור המטה (בזמן הגלות) בתכלית השלימות, היינו, לא רק בגלות מצרים שהיא השורש והכלל שלכל הגלויות, אלא גם בכל פרטי הדרגות דד' הגלויות...
ועניין זה מרומז בסיום הפרשה דיציאת-מצרים, על-דבר הכניסה לארץ ("והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו'") בשייכות למצוות תפילין - שהשלימות דמצוות תפילין, וכן השלימות דכל המצוות, "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה) לתפילין", תהיה בהכניסה לארץ בגאולה הנצחית שאין אחריה גלות, כי בזמן הגלות, במעמד ומצב ד"בנים שגלו מעל שולחן אביהם" לא שייך אמיתת עניין המצוות מלשון צוותא (חיבור) עם הקב"ה, כי אם באופן של "ציונים" בלבד, ואילו אמיתת העניין דצוותא שבקיום המצוות יהיה לאחרי שחוזרים להיות סמוכים על שולחן אביהם באופן של קביעות ונצחיות, בהכניסה לארץ - "פלטרין של מלך".
(משיחת שבת-קודש פרשת בא, ד' בשבט ה'תנש"א;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 1835-185)
ניצוצי רבי
ראש בני ישראל
פנינים מימי ה'שבעה' לאחר הסתלקות הרבי הקודם * מדוע לא צריך לפחד בשום מקום? * "עד מתי" על פרנסתו של אברך ו"תיכף ינגנו 'הוא אלוקינו... ויגאלנו'" * שלל נושאים מ'יחידויות' ומכתבים, המבטאים את דאגתו העמוקה של הרבי לכלל ישראל
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בימי ה'שבעה' על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ דיבר הרבי דיבורים שונים. חלק מהם באו בדפוס והוגהו על-ידו ונדפסו בליקוטי-שיחות, ב'קובץ יו"ד שבט' ועוד. להלן שתי פנינים שלא פורסמו (כמעט) עד היום, מהיום החמישי או השישי של ה'שבעה' [(את הדברים שמע אחד הנוכחים, הר' יעקב-צבי ז"ל פלאקס (סיגייט, ברוקלין) ונרשמו ע"י הרה"ח ר' אברהם-חיים שי' זילבר, משפיע בישיבת חב"ד בצפת, אשר אף הואיל לציין להם מראי-מקומות והערות]:
א. דיבר בקשר למנהגנו ('היום יום', א' תשרי; ספר-המנהגים עמ' 56) לומר היהי-רצון על התפוח בליל ראש-השנה "אחר הברכה וקודם האכילה", שלכאורה, הרי בשולחן-ערוך (אדמו"ר הזקן סתקפ"ג ס"ג - ממגן-אברהם ס"ק ב) נפסק ש"אסור להפסיק בין הברכה לאכילה" באמירת היהי-רצון. וביאר דמה שכתוב בשולחן-ערוך שאין להפסיק הוא דווקא כשאומרים היהי-רצון בשם ומלכות [כהנוסח בכמה וכמה סידורים ראה שער-הכולל פרק מב, סעיף ב] שאז הוא מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, מה-שאין-כן למנהג חב"ד שנאמר בלא שם ומלכות - הרי השם ומלכות של הברכה חל גם-כן על היהי-רצון ["שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך (פסחים קד,ב) - שם] וממילא הרי הוא כהמשך להברכה, ואינו מהווה הפסק, [וראה גם איגרות-קודש, כרך ג, עמ' קלט. ספר-המנהגים עמ' 105 (בשינויים)].
ב. סיפר שאדמו"ר הרש"ב נ"ע היה פעם בנאות דשא בגרמניה, וכשחזר משם אמר על בתי-הכנסת שלהם שזוהי תמונה יפה מאוד. והכוונה: בית-הכנסת שם הכול בסדר מסודר. התפילה בדיוק בזמן הקבוע, אף אחד אינו מתיישב בכיסא של מתפלל אחר, ושורר שקט מוחלט. והרי זה כמו בתמונה יפה מאוד שהכל מדוייק שם והאיש נמצא בתמונה ללא רוח חיים. מה-שאין-כן בבתי-כנסת שלנו [=החסידים] הכל מפוזר, רעש וכו' "אבער ס'לעבט!" [=אבל זה חי]!
[ייתכן שהדברים הם בהמשך או כהקדמה להמדובר אודות אשכנז באחת השיחות בימי ה'שבעה' - ראה ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 508].
"עד מתי" על קשיי פרנסתו של אברך
בתקופת חנוכה תש"מ היו החיים בארגנטינה קשים ביותר, בעיקר מצד יוקר המחיה. בעקבות הקשיים נסע הרב פינחס-שלמה בוימגרטן (בנו של השליח המפורסם הרה"ח הרב דובער (בערל) בוימגרטן ז"ל) לחצרות-קודשנו והכין את עצמו לכניסה ל'יחידות', אך לפני כן כתב מכתב ארוך ורווי מרירות על המצב.
בהיכנסו ל'יחידות' - לאחר שנקרא פעמיים באותו ערב להיכנס לחדר היחידות כדי לתרגם לנמצאים שם, דוברי ספרדית, את דברי הרבי שנאמרו ביידיש - לקח הרבי את הפתק בידו הק', הביט בו והחל לדבר. והיה נראה כאילו לא דיבר אליו אלא אל מישהו אחר, וכך אמר: "הוא עובד בתלמוד-תורה, עובד בחברא-קדישא ובלילה עובד בישיבה ואינו מגיע לסוף החודש. עד מתי, כמה השיעור?!".
ואז החל להרעיף ברכות וסיים באומרו, "שהקב"ה יעזור שיהיה למעלה מדרך הטבע" ועוד. בסיום הברכות הגביה ראשו הק' עם חיוך. וכך תמה ה'יחידות'. כעבור תקופה לא ארוכה, התחולל שיפור גדול במצבו הכלכלי של האברך (הסיפור פורסם בהרחבה ב'כפר חב"ד', גיליון 900, עמ' 246-247).
אכן יש אלוקים...
פעם התלונן פלוני ב'יחידות' (בשנת תשל"ד) לפני הרבי שהוא חש פחד במקום עבודתו. בתגובה אמר לו הרבי ('מקדש מלך', ד, עמ' תיח): "כשם שיש הקדוש-ברוך-הוא בחדר הזה כך הוא נמצא בכל מקום, ולכן אין ממה לפחד"...
"הוא אלוקינו.. ויגאלנו"
בהתוועדות כ' במנחם-אב תשכ"ד ניגש מישהו לרבי ואמר: "טייערער רבי (רבי יקר), הנני אולי המאושר מכל הנוכחים כאן, שכן הנני מביא לכם דרישת-שלום מכפר-חב"ד, ויזכני השם-יתברך לראותכם בביתי שבארץ-הקודש".
הרבי הגיב: "כן, לחיים, תיכף ינגנו 'הוא אלוקינו... ויגאלנו'".
האיש המשיך להכריז, והרבי אמר לו: אבל אתם תשירו עמם - והקהל התחיל לשיר בשמחה גדולה "הוא אלוקינו". כשגמרו לשיר צעק הנ"ל: "לחיים", והרבי ענה: "לחיים ולברכה". והמשיך הנ"ל, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
פרשת האוניות הישראליות
נושאי שיבת ציון וארץ-ישראל בתקופתנו היו בין הנושאים שנידונו רבות במסגרת הקשרים הענפים שקיים הרבי עם העסקן הדגול ר' שלמה-זלמן שרגאי (על חלק מהם סיפרנו במדור זה בגיליון תקמ"ג).
בי"א בתמוז תשט"ז (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' רסב-ג) שיגר הרבי לשרגאי את המברק הבא:
מהומה גדולה כאן בעניין האוניה הישראלית העומדת להפליג מכאן ערב שבת זה ובה נוסעים כיתות המאורגנות ממחלקת תרבות תורנית וכדומה ונוסף להנ"ל מסרבים להחזיר הממון לאלו שביטלו נסיעתם בכדי להימנע מחילול שבת... דעת הקהל הולך וסוער ותקוותי שכבודו יאחז באמצעים נמרצים לתקן כל הנ"ל. איסור ברור לנסוע בשבת באוניות האמורות ואין צורך בשקלא-וטריא כיוון שידוע לכל מכונאי שאין סכנת נפשות לעגן הספינה ואפילו לכבות המכונות למשך זמן שרוצים, וחזקה וברור שלא יעשו זה.
בכבוד ובברכה,
מנחם שניאורסאהן
"בעיה כללית"
כשבועיים לאחר-מכן כותב הרבי אל הרב יוסף-שלמה זווין (שם עמ' רצ): "אשר גם ממר שרגאי שי' מפריז נתקבלה גם-כן השאלה להרבנות הראשית באופן דחוף...".
מכתב מפורט ומקיף שיגר הרבי לשרגאי בד' במנחם-אב (שם עמ' שלג-ו) ובו עמד על פרטי הבעיה מצידה ההלכתי, והן מצד האפשרויות הטכניות. בתחילת המכתב הסביר הרבי כי הבעיה "אינה מצטמצמת עתה לעצם השאלה, אלא לובשת צורה של בעיה כללית המשקפת את היחס לתורתנו ולמצוותיה... ובפרט אצל הנוער... אם היישוב והמשטר הוא זה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או משטר נייטרלי אשר איש כל הישר בעיניו יעשה, או של הקצה השמאלי".
בסיום המכתב (בעמ' שלו) כותב הרבי:
וכיוון ששמא מילתא הוא, ועל אחריות כבודו (חלק מ)העלייה, בוודאי ינצל כל השפעתו ואפשרויותיו (שגדולות הן הרבה מאשר משער) לשמור מאות ואלפים מאחינו בני-ישראל מחילול שבת... ויהי-רצון שחפץ ה' בידו יצליח.
"ביודעי בתור מכונאי"...
בסיום שנת תשט"ז (שם עמ' תפב-ג) שיגר אליו הרבי שוב איגרת:
שלום וברכה,
קיבלתי מכתבו מכ"ב אלול, מפריס, וכן הפרישת-שלום על ידי הרב קירשבליום שי', ותשואות-חן על תשומת לבו.
ובהנוגע לעצם העניין, מוכרחני להודות כי עדיין לא נתקררה דעתי כלל... וגם עתה אבוא בקיצור הכי נמרץ, והוא:
...ביודעי בתור מכונאי אופן הנהלת האוניות ואופן הפעלתם שהוא דבר מפורש וידוע שאינו נותן כל ספק לפסק-דין בזה... וכיוון שכבודו כותב במכתבו בעצמו שעל-ידי הלחץ שלו עלה בידו לתקן כמה דברים, פשוט שגם בזה יש תקווה גדולה שיצליח באם יעשה במרץ הדרוש. והרי מכמה טעמים יכול כ' ללחוץ יותר מאשר יכולים אחרים.
ובמה שכותב אודות אלו שכתבו לו בשאלה האמורה, אשר לא קדושת השבת נגעה לנפשם אלא להזיק כו', מובן שאין תגובה זו מקילה את האיסור שבזה (וביחד עם זה) וגם הסכנה לבטחונה של אה"ק ת"ו, ובטחון יושביה, וככמה מאמרי רז"ל בדבר הקישור שבין שמירת שבת ובטחונם של הנ"ל, וסוגיא שלימה מוקדשת לזה במסכת שבת (קיט,ב) נוסף על כמה מאמרי רז"ל המפוזרים בתורתנו. ובוודאי לדכוותיה המראה-מקומות אך למותר.
סכנה נוספת על העניין מצד עצמו עוד על-ידי הידיעות בעיתונות והשמועות בכמה חוגים, אשר ישנם מתירים הפלגת האוניות והנסיעה בהם, כיוון שבהרווחים משתמשים לקניין נשק וכו'. ובוודאי ראה גם כ' הידיעה ב"הצופה" על-דבר הדיון שבין הרבנות הראשית ורב החובל האלפרין, ומזה לומדים גזירה שווה בניין אב ואפילו קל-וחומר שבתי החרושת שבאה"ק ת"ו מצווה עליהם לעבוד שבעה ימים בשבוע כו' וכו'.
דרך אגב, בהנוגע להעלייה מאפריקה שבה נגע במכתבו וגם היא נעשית על-ידי האוניות, קל בזה הסידור עוד יותר, כיון שהנסיעה מחופי אפריקה הצפונית ועד אה"ק יכולה להיעשות במשך ששה ימים, זאת אומרת, באם תפליג ביום הראשון תסור כל הבעיה בהנוגע לנסיעות אלו. ופשיטא אשר בזה לכ' הדיעה המוחלטת, כיוון שעתה הכל מודים שהעולים מאפריקה הם כולם חרדים לתורה ולמצוותיה.
ולקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי לכ' ולכל אשר לו ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
בכבוד ובברכה.
מלאכה דאורייתא
"דרך אגב" - כותב הרבי למר צבי הרכבי, יליד יקטרינוסלב ('מקדש מלך', כרך ג, עמ' קצג) - "כששוחחנו כאן עם מר ש.ז. שרגאי שי', כמובן נסבה השיחה גם על-דבר האוניות ועל-פי בקשתו שלחתי לו העתק מכתב - שמוסגר-בזה ועוד טופס מההעתקה (נשלח בפני עצמו)".
הנה כי כן, כותב הרבי בד' באדר תשי"ח (איגרות-קודש, כרך טז, עמ' שטז):
בהמשך לשיחתנו (וחליפת מכתבינו מאז) בהנוגע לשאלת האוניות, הנה אף שלא שמעתי שוב מכבוד-מעלתו על-דבר זה, אבל בטח עושה בזה ככל יכולתו מתאים למה שנדברנו. ומוסגר בזה - כמדובר - העתק מנוסח מכתבי באנגלית שנמנו בו כמה פרטים - אבל לא כולם - בהנוגע להנהלת אוניות שיש בהם מלאכה דאורייתא שאי-אפשר לבטל אותם בהנהלת איזו אוניה שהיא, לרבות הכי חדישות והכי "אוטומטיות"...
בכבוד ובברכה לבריאות ולבשורות-טובות.
עלייה בגשמיות תלוייה בעלייה ברוחניות
במסגרת מאמציו המרובים לפתור את בעיית הפלגת האוניות הישראליות בשבת-קודש, הרבי אינו מרפה וממשיך לעורר את שרגאי לפעול בעניין. באיגרות-קודש, כרך יז, עמ' קיח נדפס המכתב הבא:
ב"ה, כ"ב אייר, תשי"ח
ברוקלין
הוו"ח אי"א נו"נ רב פעלים ובעל מרץ וכו' הרש"ז שי'
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת מכתבו עם המצורף אליו, חוזרים והוראות בענייני כשרות ודת באוניות. כן נתקבל גם-כן מילואים להנ"ל הנשלח על-ידי משרדו, ותשואות-חן תשואות-חן על שימת לבבו בשולחו אליי כל האמור.
אף שאינו מזכיר על-דבר זה, תקוותי שבשעתו נתקבל מכתבי עם העתק ההוראה בהנוגע להמכונות או חלק מהמכונות, שמוכרח הפעלתם ביד, בכל יום כמה פעמים במשך המעת-לעת ובהתאם להאמור, בוודאי פעל כ' בהנוגע להוצאות פסק-דין ברור בהאמור. מתאים למה שנדבר כאן.
בכבוד ובברכה אשר סוף-סוף יזכה השי"ת ויצליח, אשר תהיה העלייה, עלייה בגשמיות ועלייה ברוחניות גם יחד, ובפרט שבהנוגע לעם ישראל זה בזה תלוי, שהרי גוי אחד הם בארץ, דהיינו שגם בענייני ארץ לא יפרדו מאחד האמת ח"ו (עיין איגרת-הקודש לרבנו הזקן סימן ט'), ותהיה ארץ-ישראל גבוה מכל הארצות, גם בגלוי לעיני כל הארץ, בכל המובנים, כי יקויים היעוד, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
בכבוד ובברכה.
"תשובה אפשר לעשות בברוקלין"
העניין של 'אתחלתא דגאולה' עלה כמה פעמים במסגרת קשריו של הרבי עם שרגאי. הנה דוגמה אחת, מ'יחידות' משותפת של הלה עם מר דוד זכות (בחודש סיון תשכ"ד). זה האחרון פרסם את הדברים ב'דבר' מב' בתמוז תשל"א ('מקדש מלך', כרך ד, עמ' תיח-תיט). סביר להניח ששרגאי הוא ששאל את השאלות:
שאלה: מה אשנה לנכדי אם ישאלני מדוע אין המתפללים כל ימיהם על ציון וירושלים עולים בהמוניהם לשבת בארץ הבחירה שהיא עתה כולה בידינו, והוא הרבי שבעל השפעה הוא אינו עולה ואינו מעלה עמו גל גדול של שבי ציון?
מענה: עדיין אין אני רואה בכל אלה אתחלתא דגאולה ותשובה אפשר לעשות בברוקלין כאשר בירושלים.
כששואלים לעצתי בדבר עלייה לארץ-ישראל אני חוקר למצבו של השואל ועונה לו לפי הנסיבות: עובדה היא כי יש כפר של חסידים.
שאלה: תעודד עלייתם של יראים ושלמים והם ישפיעו דרך חבורתם בכנסת על הליכות המדינה.
מענה: הכנסת אינה יכולה לחוק חוקים. כבר הם נתונים לכל הדורות בשולחן-ערוך ובחושן-משפט. מי שחושב כי טיטוס הוא שהחריב את בית-המקדש והגלה את ישראל אפשר לו לחשוב כי כבר באה הגאולה. אך אלה היודעים כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, יודעים כי עוד לא עשינו תשובה וחטאינו לא נתכפרו והדור לא איכשר לגאולה.
"הרבי מליובאוויטש לא קיבל דעתי"...
במכתביו (עמ' 122) כותב שרגאי בין השאר:
"לפני הרבה שנים כתבתי מכתב לר' צבי יהודה זצ"ל, שהשימוש במושג משיחיות זר לנו ורק עלול להזיק. הוא לא קיבל דעתי. טען שהמשיחיות וחזון הם אותו הדבר, אלא שמשיחיות היא מסימני התקופה, ואני, גם אחרי הסברו, לא קיבלתי דעתו, ועד היום לא שיניתי דעתי. אין לערבב את שני המושגים, שלדעתי שונים הם.
"נגד ראיית המדינה כמשיח או כמשיחיות - התרעתי באסיפה פומבית בדבלין (שהשתתפו בה יותר מאלף איש) במוצאה של שבת שבה הוחלט בלייק-סאקסס על תקומתה מחדש של מדינת-ישראל, וחזרתי על כך עשרות פעמים. דבריי פורסמו אז, בתש"ח, ב'הצופה' ואחר-כך חזרתי עליהם בהזדמנויות שונות בכמה מספריי, קראתי לחזק בנו ולשנן לנו את האני מאמין בביאת המשיח.
"מתוך שאני רואה את הפועל המזרחי כמגשימה של הציונות הדתית בחיים, ומאמין שעל-ידי עלייה וכו' מקרבים את הגאולה, היינו שאם נעשה את כל אשר מוטל עלינו בגאולת הארץ ובבניינה נקרב את הגאולה - אני נכון לקבל את מה שקבעו רבותינו במדינת ישראל, בארץ ישראל - שתקומתה מחדש של מדינת ישראל היא ראשית צמיחת הגאולה, אני משתמש הרבה פעמים בביטוי שיש בתקומת המדינה משום פעמי-גאולה, אבל חס-לי לקשור זאת במשיחיות או במשיח ח"ו.
"אגב, הרבי מליובאוויטש אמר לי שהוא שולל את ההגדרה של ראשית הצמיחה כי 'ראשית הצמיחה', היתה מיד עם החורבן; הוא נטה לקבל את הנוסחה 'המשך תהליך הגאולה', כי תהליך הגאולה החל עם החורבן ונמשך עד שנזכה לביאת המשיח.
"הסברתי לו דעתי שצמיחה מתחילה בהסתר, באדמה, ואין רואים את ראשית הצמיחה, אותה אנו רואים כשהיא מתחילה לצאת מההסתר לאור העולם, אבל עוד רבה הדרך להשלמת הצמיחה, הוא לא קיבל את דעתי - לדעתו הנכון הוא 'המשך תהליך הגאולה'...".
"על פי הנקודות ... בעת שיחתנו"
באחת מאיגרותיו כותב לו הרבי:
אף-על-פי שאמרו חכמינו ז"ל עניי עירך קודמים, בכל זאת תקוותי חזקה אשר בזמן שהותו בחו"ל ובארצות-הברית ינצל את השפעתו במילואה לחיזוק הדת ברוח ישראל סבא והפצתה גם בחו"ל בכל מקום שידו מגעת ועל-פי הנקודות שדיברנו עליהן במשך שיחתנו.
הקמת כפר-חב"ד ב'
בכ"ח באדר תש"כ ('איגרות שלמה-זלמן שרגאי' עמ' 319) משגר שרגאי לרבי את האיגרת הבאה:
"לכבוד כקש"ת האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א
"ניו-יורק
"ברכת ד' מציון!
"בפגישתנו האחרונה נכנסה לאוזניי תרעומתו על כי טרם ניגשו לפעולה מעשית להקמת כפר-חב"ד ב', בשעה שמונחים כמאה אלף דולרים למטרה זו.
"לפני זמן מה ביקרתי בכפר-חב"ד ושוחחתי עם קהל חסידיו, ולאחר מכן השתתפתי בישיבת הוועדה בביתו של הרב המרא דאתרא, ובישיבה זו סוכם לגשת לפעולה להקמת כפר-חב"ד ב', אם יהיה זה רצונו של כבוד תורתו שליט"א, ואם יתן הסכמתו וברכתו לכך. כפי שביררתי, אפשר למצוא מספר אנשים מכפר-חב"ד הקיים שיעברו לכפר-חב"ד ב'. אפשר שגם אנשים מחסידיו המפוזרים בארץ יצטרפו, ואין ספק שאפשר למצוא מספר מאנשי שלומו בארה"ב ובארצות אחרות שיעלו ויבואו לכפר-חב"ד ב'. אני מוצא לנכון להעיר, כי דחיית הקמת כפר-חב"ד ב' עלולה להביא לידי כך, כי השטח המיועד למטרה הנ"ל יישמט מידינו בשביל יישובים אחרים הזועקים לאדמה באזור ההוא.
"באותה הישיבה נבחר ועד הפעולה בן חמישה חברים להקמת כפר-חב"ד ב' ואת הוועד מרכז מר מ"ז [=משה זלמן] שניאורסון. למותר לומר שאני מוכן לעמוד לימין הוועד ולעזור בכל מה שאוכל, כמו שאני עוזר בכלל לבניין הארץ ולעליית יהודים דתיים, ולעליית חסידים בפרט. אולם נדמה לי שרצוי שהדברים יימסרו למר שזר, שנמצא עכשיו בארצות-הברית, כדי שכשישוב נוכל לעשות הכל יחד.
"אשמח ואודה לכת"ר שליט"א אם יואיל לכבדני בתשובתו.
"בברכת מועדים לשמחה, חג שמח וכשר.
"בכבוד רב ובהוקרה
"שלמה-זלמן שרגאי".
"הטעות הכי מבהיל"
בימי ההגבלה של אותה שנה (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' שלא-ב) שיגר לו הרבי מכתב כללי-פרטי לחג השבועות ובשוליו באה התייחסות למכתב האמור:
בעתו קיבלתי מכתבו בהמשך לשיחתנו על-דבר כפר-חב"ד שני, ונתעכב המענה שלי, כי מיום ליום חיכיתי לידיעות נוספות, ואיתו רוב הסליחה. והידיעות שחכיתי עליהן הן בנוגע ההכנות וסידור העבודה על-ידי אנשים המתאימים לכך. וכשאקבלם אכתוב לכת"ר ובינתיים תשואות-חן עוד הפעם בעד הבטחתו לעזור מצדו ככל האפשר.
אגב, כשהיה כאן מר אברהם שי' הרצפלד, דיברתי איתו בעניין זה ובדרך כלל הביע אהדה לעניין והבטיח עזרתו אם יהיה צורך בה, ומכל-שכן וקל-וחומר בהנוגע לידידנו מר שזר שי'.
בהזדמנות זו ברצוני להוסיף שראיתי בעתונות שכ' ישתתף בכינוס שיתקיים בקשר עם הילולא המאתיים של הבעש"ט ז"ל, תקוותי שאחת התוצאות מהכינוס תהיה לבטל מעיקרא הטעות הכי מבהיל כאילו תורת החסידות, ובפרט תורת הבעש"ט, הקילה ח"ו בקיום המצוות בפועל, והאם דרושה הוכחה גדולה מזו שכשמזכירים שפלוני חסיד הוא הרי מיד עולה על דעתו של השומע שכיוון שכך מן הסתם פלוני מניח ב' זוגות תפילין, לובש ציצית כפולות שמונה, מאריך בתפלתו וכדומה. ולמרות האבסורדיות שב"האשמה" הנ"ל, רבים חללים הפילה.
מוסגר פה העתק מכתבי כללי מענינא דיומא, שתקוותי שימצא בו עניין.
ועוד בעניין זה - בנושא זה של הקמת כפר-חב"ד ב' כתב הרבי למר שרגאי כבר בכ"ט בסיוון תשח"י (איגרות-קודש, כרך יז, עמ' קצז):
ת"ח בעד מאמריו והחוברות ששלח לי, ובטח גם להבא יעשה כן ותודתי אמורה לו מראש.
גם מאשר אני קבלת מכתבו מכ"ה בסיוון, ומתאים לשיחתנו מודיעים לאנ"ש אשר באה"ק תיבנה ותיכונן על-ידי משיח צדקנו, כשיוסרו הקשויים שלהם בהנוגע ליסוד כפר-חב"ד שני באה"ק יבואו אתו בקשר ותקוותי שיסייע בידם.
על משמר ארץ-הקודש
"בביקורי האחרון בארצות-הברית הייתי אצל האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, הוא הביע את דעתו באופן הברור ביותר נגד הדעות השונות המנסרות באוויר העולם כאילו יש מקום לדון על הצעה להחזיר לערבים את שכם, ג'נין וטול-כרם. לדעתו ייצור הדבר משולש חדש של ערבים מזויינים, ואילו ערבים בשכם, ג'נין וטול-כרם שבתוך גבולות מדינת ישראל יהיו ערבים בלתי מזויינים" - כתב מר שרגאי בכ"ד באלול תשכ"ז ('איגרות שלמה-זלמן שרגאי' עמ' 293) למזכירות חוגי הצעירים של המפד"ל, תל-אביב.
ומיד בתום מלחמת ששת הימים (כ"ה באייר תשכ"ז) כתב (שם עמ' 31) אל מר א' גרינוולד בניו-יורק: "נכונים הדברים כפי שמסרו לך, שנתקבלו מברקים מהרבי מליובאוויטש... שיהודים לא יעזבו. הדברים עשו רושם עז, אין לי כל ספק שהמברקים הללו עשו את שלהם...".
"הגדושה" בברכת המזון
"לפני כשנה בערך - כתב שרגאי בי"ח בטבת תשכ"ד (שם עמ' 205) - דיברתי בארצות-הברית עם הרבי מליובאויטש שליט"א בעניין הזה והוא אמר לי שיש לו סידור הבעש"ט ושם באמת כתוב "הגדושה", הוא התפלא מאין ידע הרבי מטשעכאנאוו [בסידור התפילה "צלותא דאברהם" הופיע בתל-אביב לפני כמה שנים, בעמוד תק"כ] על נוסח זה של הבעש"ט".
חזית דתית לצורך הבחירות
ב'איגרות שלמה זלמן שרגאי' עמ' 26 נדפס המכתב הבא:
"כ"ו בניסן תשי"ט
"לכבוד האדמו"ר הרב הצדיק
"כבוד קדוש שמו תפארתו
"הרבי מליובאוויטש שליט"א
"ניו-יורק
"יברכך ה' מציון,
"חוזר אני למכתבו וברכתו לחג הפסח ואני מביע את תודתי הרבה ואת שמחתי. יהי-רצון שברכתו תתקיים לפי ניסוחו: שנזכה לעבודת ה' "כמצווה עלינו בתורתנו, תורת חיים" בכלל ובפרט, גם בחו"ל וגם בארץ-ישראל וגם במדינת-ישראל.
"בנוגע לחזית הדתית, אני מצטער צער רב שאין בידי לבשר לו בשורה טובה כמשאלתו וכמשאלתי, והייתי מעז לומר כמשאלתם של רוב בית ישראל הדתי במדינת-ישראל.
"הסיבה היא שהרב מבריסק שליט"א עומד בדעתו בגלוי ובסתר נגד חזית דתית, ואלה שדעתם אחרת בוכים באוהליהם ואינם מעיזים להמרות את פיו...
"אילו כבוד תורתו וגדולי הרבנים בארה"ב היו מביעים דעתם בגלוי בעד חזית דתית, ייתכן שזה היה מרתיע את הרב מבריסק ומחזק את ידי אלה שהם בעד חזית דתית.
"אשמח מאד אם כבוד תורתו יורה לי מה עליי ועל חבריי ועל כל אלה החושבים כמונו לעשות לשינוי המצב.
"בכבוד רב וביקר
"שלמה-זלמן שרגאי".
בנושא זה נתבע מר שרגאי על-ידי הרבי גם באיגרת מכ"ג באדר שני תשי"ט (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' רצ-רצא): "מוכרחני להביע תמיהתי שעדיין לא נשמע כלום בענין חזית מאוחדת, וידוע לכבודו השקפתי שגם בבחירות הקודמות היה הכרח בחזית דתית מאוחדת... העדר העשייה בעוד מועד יוכל להביא היזק בל ישוער מראש" (בד בבד עם הבהרתו כי "דעתי ברורה בכל התוקף נגד חזית תמידית").
"ידיעותיו ממקור ראשון"
השורות הבאות מלמדות, בין השאר, על מידת ההשפעה של הרבי על אישים שעמהם עמד בקשר, כמו גם על מידת ההערצה שחשו הם כלפיו.
בח' ניסן תשמ"ב (עמ' 306-305) כותב רש"ז לפרופסור מרדכי ברויאר שליט"א: "לא אשוב לעניין של הרבי מליובאוויטש, אוסיף רק, שהוא עומד בקשר הדוק עם הממשלה היום, כמו שעמד בקשר הדוק עם ממשלת תנועת העבודה בזמנה, וידיעותיו, גם בענייני ביטחון, הוא ממקור ראשון. אף זאת: רבים קשריו עם אנשי השלטון בארה"ב, ולא על דעת עצמו. קשר זה היה קיים גם בשעה שתנועת העבודה היתה בשלטון אין זאת אומרת שמשום כך הוא מזדהה עם דעתו של השלטון; אף-על-פי-כן יש לו דעה משלו וזוהי זכותו...".
וכך כותב שרגאי לעסקן משה אונא (בי"ח במרחשוון תשמ"ה - שם, עמ' 53):
"יכול אדם להיות נאמן לחסידות ולחסידות ליובאוויטש, ונאמן לרבי מליובאוויטש שליט"א ולדרכו - ואני רואה עצמי כך - ויחד עם זה, מבחינת ארץ-ישראל, להיות נאמן לציונות הדתית ולקבל מרותה של הרבנות הראשית. אני בא מבית מדרשה של חסידות איזביצא-ראדזין, ועדיין אני דבוק בה, מהיום שנעשיתי לבר-מצווה ואבי מורי זצ"ל - שהכניסני בבית-מדרשה ולימדני תורה וגם משנת החסידות - הכניסני בהיכלו של בעל תפארת-יוסף זצ"ל ומאז לא חדלתי לקחת לקח מפי התפארת-יוסף זצ"ל, ואח"כ מהאדמו"ר האחרון, מקדש השם, רבי שמואל-שלמה זצוק"ל הי"ד, ומעולם לא הרגשתי סתירה, למשל, כשהייתי בא לחו"ל בענייני הציונות הדתית והפועל המזרחי, בין נאמנותי לציונות הדתית ולמשנה תורת ועבודה לבין דביקותי זו בחסידות.
"אבי מורי זצ"ל, שזכה עוד לקחת תורה מן האורחות-חיים זצוק"ל, ואביו, הוא זקני ר' יהודה-לייביש זצ"ל, שזכיתי לקחת תורה מפיו והוא זכה בהיותו ילד קטן להיות באיזביצא ולראות את מי-השלוח - נטעו בי יחד עם החסידות את הציונות הדתית, ללא סתירה לדביקותם בארחות חיים של חסידות איזביצא-ראדזין, למרות שאדמו"רי איזביצא-ראדזין לא היו מחסידי-הציונות הדתית. אף אני אינני רואה כל סתירה בין דביקותי בחסידות ונאמנותי לרבי מליובאוויטש שליט"א ודביקותי בציונות הדתית וברעיון תורה ועבודה, וקבלת הגדרתה של הרבנות הראשית בנוגע למדינת-ישראל.
"בברכה שלמה-זלמן שרגאי".
על ביקור שזר אצל הרבי
בה' בתשרי תשכ"ז (עמ' 216) מתכתב מר שרגאי עם הסופר מר חיים גרדה, ובין השאר הוא מביע דעתו בקשר לרעש שהתחולל (ראה ספר 'נשיא וחסיד' פרק שלושים וארבע) סביב ביקורו של זלמן שזר אצל הרבי:
"בנוגע לביקורו של הנשיא אצל הרבי מליובאוויטש: אני מסכים לעמדתך, ולא רק מן הטעמים שלך, ואינני רואה כל פגם שהנשיא ביקר אצל הרבי מליובאוויטש. אולם מה שצורם זה כל ההשערות שפורסמו בעתונות אם כן ילך או לא ילך, אם הרבי רוצה לבוא אליו או לא רוצה. דברים כאלה נאמרים בלחישה כמו "ברוך שם כבוד מלכותו" והטיפול הדיפלומטי בעניין זה הוא אשר פגע לדעתי גם בנשיא וגם ברבי מליובאוויטש".
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת קודש, פרשת בא
ה' בשבט
[סדר ההכנות ליום ההילולא והנהגות יום ההילולא עצמו - נעתקו ממכתב הרבי מראש-חודש שבט תשי"א1. שאר המנהגים סומנו בכוכבית בתחילתם]:
בשבת-קודש שלפני היארצייט ישתדלו לעלות לתורה.
אם אין מספר העליות מספיק - יקראו בתורה2 בחדרים שונים3, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.
ישתדלו שמפטיר יהיה הגדול שבחבורה - בריצוי רוב המניין - או על-פי הגורל.
* הוראת הרבי, לערוך 'קידוש' והתוועדות בשבת זו4.
יום חמישי
י' בשבט
יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע:
להדליק [ביום רביעי לפנות ערב, בכל בית, תיכף אחר (התחלת) השקיעה5] נר שידלק כל המעת-לעת6. אם אפשר בקל - נר של שעווה7.
בשעת התפילה ידלקו חמישה נרות8.
יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום היארצייט, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני - שחרית, שלישי - מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.
* בימי ההילולא של רבותינו נשיאינו - אומרים תחנון9.
אחר התפילה (בבוקר - אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים10 בקול11) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה: "ר' חנניא בן עקשיא כו' ויאדיר". בלחש - איזה שורות בתניא12, קדיש דרבנן.
אחר תפילת ערבית - יחזור חלק מהמאמר דיום ההסתלקות (ד"ה באתי לגני, נדפס בקונטרס עד13) בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה, ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת הבוקר. ולסיימו אחר תפילת מנחה.
* נקבע המנהג אצל כמה וכמה ללמוד פרק מעשרים הפרקים על הסדר (גם) דשנה אחר שנה. ולאחרי שנשלמו עשרים השנים הראשונות, מתחילים עוד הפעם ללמוד בעשרים פרקים אלו, כל שנה פרק אחד, ובשנה זו - פרק ט"ו מההמשך14.
בבוקר קודם התפילה - [ילמד כל אחד לעצמו] פרק תניא15, וכן לאחר [סיום המאמר שאחרי] תפילת מנחה16.
בבוקר קודם התפילה - ירים כל אחד תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.
נתינת הצדקה (בקשר עם י' שבט וכיו"ב) - שייכת גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר17.
לאחר תפילת הבוקר וחזרת הדא"ח - יקרא כל אחד פדיון-נפש (הנשואים - כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' שלו. ולשלחו (אם באפשרי - בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו18.
במשך המעת לעת - ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם19.
במשך המעת לעת - לעשות התוועדות20.
[מכיוון שזו התוועדות הקשורה בהילולא, מהנכון לפתוח בדבר תורה של בעל ההילולא21].
לקבוע שעה במשך ה'מעת-לעת' - לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו.
במשך ה'מעת-לעת' - לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ... לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו על-דבר אמירת תהילים, לימוד חומש עם פירש"י - ובמקומות המתאימים - גם על-דבר לימוד התניא כפי שחלקו לימות השנה.
- אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.
במשך המעת לעת - לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי - ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי - ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק מו"ח אדמו"ר ... לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולת הנוער.
מובן אשר, אם זהו מתאים לתנאי המקום, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי היארצייט, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.
* בעת ההתוועדות די' בשבט, נהג הרבי לעשות מגבית בעד 'קרן תורה'22.
הליכה ל'אוהל'
* "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר ... שקודם ההליכה על ציון ואוהל - נוהגין שאין אוכלין, אבל שותים"23.
יום שישי
י"א בשבט
"מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת": ב'שבת שירה' נוהגים לאכול "שווארצע קאשע" [דייסה ממין קיטניות הנקרא כיום בטעות בשם 'כוסמת']24.
----------
1) אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ.
2) בקשר לקריאת תיבת "קומו צאו" (יב,לא) ראה במובא ב'התקשרות' גיליון שמא עמ' 9. ואולי יש כאן סיבה מיוחדת, שלא ע"פ המסורה, כגון להדגיש את החיפזון שבתיבה זו (ראה תורה-שלימה כאן אות תקמ"ב). י"א שעד"ז קוראים אצלנו בטעם 'יתיב' גם את "קומו, צאו" השני בתורה, בעניין לוט, בראשית יט,יד.
3) כאשר לפחות שישה מתוכם לא שמעו קריאת התורה, קצות-השולחן סי' כה סי"ד. ואפשר אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע"ע המובא בפסקי תשובות סי' קלה סק"ג. 'התפלה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות).
המאזין לקריאת התורה ובדעתו להיות אחד מששת השומעים בקריאה נוספת, יכוון שלא לצאת ידי חובתו בקריאה זו (בתנאי שיש ששה מאזינים שכן יוצאים בה).
4) בעליית הנשמה בש"ק שלפני ההילולא נשארת כבר הנשמה בדרגת העלייה דיום הש"ק (ואינה חוזרת למקומה כבכל שאר השבתות) עד בוא העלייה דיום ההילולא. ויש להוסיף, שהשייכות דיום הש"ק שלפני יום ההילולא ליום ההילולא היא בהדגשה יתירה בנדו"ד שההסתלקות עצמה היתה ביום הש"ק פרשת בא - ר"ד משיחת ש"פ בא, ו' שבט ה'תשי"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 286.
5) ע"פ ספר-המנהגים עמ' 79 בקשר ליארצייט פרטי. ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פע"ה ס"א כתב בטעות שמנהג חב"ד להדליק לפני השקיעה.
6) לכאורה הכוונה עד צאת-הכוכבים למחרת (ואם כבה עד אז מדליקים אותו שוב, ואם התקלקל - מדליקים נר אחר).
7) ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר" (מהמכתב הנ"ל). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא גאזים רבים וכבה מהר, מלבד באבוקת-הבדלה שכולה פתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים באחוז גבוה של סטיארין. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי (וכנראה המציאות בזה אינה דומה להמבואר בשו"ע אדה"ז סי' רסד ס"ז-ח).
8) כנגד: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) - ספר-המנהגים עמ' 79. וראה 'רשימות' חוברת קפג עמ' 16, אופן מנהג זה בעבר.
9) מלבד אם בלאו-הכי הוא יום שאין אומרים בו תחנון - ספר-המנהגים עמ' 16. זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהובאה ונתבארה בשיחת כ' מנחם-אב ה'שי"ת (התוועדויות ח"א עמ' 172), ושם נמסר הטעם בשמו שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול. וביאר הרבי, שחסידי פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היארצייט אצל הצדיק ש'באמונתו יחיה' (ח' בפתח, י' שנייה בסגול) פועלת עלייה אצל כל מקושריו, אבל חסידי חב"ד שתובעים מהם פנימיות ועבודה דווקא, רוצים להעלות גם את הגוף ולטהרו, ולכן גם אז אומרים תחנון. וראה גם 'רשימות' חוברת סט עמ' 9. ובשיחות-קודש: ש"פ עקב תשי"ג ס"ד (התוועדויות ח"ט, תשי"ג ח"ג עמ' 115). שמח"ת תשט"ז ס"ג (התוועדויות חט"ו, תשט"ז ח"א עמ' 129). י"א ניסן תשכ"ב ס"א. ש"פ אחרי תשכ"ז ס"ב. ש"פ ויחי תש"ל ס"ה. וש"נ עוד.
10) בספר-המנהגים עמ' 77: "הדיוק הוא לסיים הפרקים אחרי התפילה", דהיינו שאפשר ללומדם עד הסיום גם לפני-כן. רבים מהאבלים רגילים ללומדם לפני חזרת הש"ץ וכיו"ב. ויש לברר אם שייך בזה המבואר בשיחת שבת בראשית תש"ל, שאין ראוי להוסיף מאומה בתוך התפילה, ושלכן גם אמירת שיעור תהילים היא בדווקא אחרי "אך צדיקים".
11) ספר-המנהגים עמ' 6.
12) י"א שהרבי נהג לומר (בשנות האבלות עכ"פ) את התיבות: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" - 'מנהגי מלך' ס"ע 32.
13) ספר-המאמרים תש"י עמ' 111.
14) סה"מ מלוקט ח"ב עמ' רלח, עמ' רנז הערה 23, וב'תורת מנחם - סה"מ מלוקט' שי"ל לאחרונה לפי סדר השנה, הוא בעמודים שו. תו. וכן נהג הרבי.
15) נפוץ בין אנ"ש ללמוד אגה"ק סי' ז"ך, ללא הביאור. וראה אג"ק דבעל ההילולא ח"א עמ' שצ, שהורה ללמוד 'פרק כ"ז' ביום ההילולא ב' ניסן אחר ערבית, את הביאור - בשחרית קודם התפילה, וקודם מנחה אגה"ק 'פרק כ"ג'.
כנראה נהגו כך מקדם ללמוד בימי היארצייט-הילולא דרבותינו נשיאינו פרק זה, במסגרת המנהג - ש"כדאי לפרסם ולחזק" - ללמוד בכל יום פרק תניא ע"פ הסדר או באופן אחר, ראה 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 68 (מוגה) ועמ' 75, ובכ"מ. בעמ' 75 הורה הרבי, ששיעור זה צ"ל לפני התחלת התפילה ממש, היינו גם לפני אמירת "הריני מקבל", כלומר שתחילה למדו פרק תניא, ורק אח"כ פתחו את ה'סידור'.
16) כנ"ל - הביאור לאגה"ק האמורה.
17) ספר-המנהגים עמ' 85, עיי"ש בהערה. וכן בקשר לטף, ע"פ הוראת הרבי, ובפרט בשנים האחרונות, לשתף גם אותם בכיו"ב, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומם.
18) מס' הפקס באוהל: 1-718-723-4444.
19) כדי להקל על הציבור, מוצעים בזה פרקים קלים-יחסית:
י - יומא פ"ח; ו - דמאי פ"ב; ס - תענית פ"ב; ף - חלה פ"ב; י - ביכורים פ"א (אפשר גם לחזור על יומא פ"ח - אג"ק כרך יז, עמ' רעא); צ - פרה פ"ט; ח - שבת פכ"ב; ק - נדרים פ"ח.
20) אצל הרבי היה הסדר בהתוועדות: קודם מאמר חסידות, ואחר-כך סיום מסכת (ראה שיחת מוצש"ק י' בשבט תש"ל ס"ז).
בעת ההתוועדות של י' בשבט בכל שנה, נהג הרבי לומר מאמר המתחיל בפסוק 'באתי לגני'. בכל שנה נהג הרבי לבאר פרק אחד בהמשך ההילולא לפי הסדר. תשי"א-תש"ל. תשל"א-תש"נ וכו'. הרבי ביאר את הפרק בפרטיות, בצירוף ביאורים מתורתו של כל אחד מרבותינו נשיאינו, מהבעש"ט ואילך (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 795 עמ' 24).
21) שיחת כ' מנ"א תשל"א בתחילתה.
22) ספר-המנהגים עמ' 96. עניינה - לסייע (ללא פירסום שם המנדבים) לבחורים המשקיעים כמה שנים ללימוד תורה ללא חשבונות אודות פרנסה (דברי הרבי במעמד ייסוד הקרן, שיחת י' בשבט תשט"ו ס"ל-לא, התוועדויות (יג) תשט"ו ח"ב עמ' 247 ואילך).
23) ספר-המנהגים שם, וש"נ. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב.
24) ספר-המנהגים עמ' 72 (נדפס בטעות תחת הכותרת 'טבת' וצ"ל כמובן 'שבט'). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:25
