את המתח באוויר אפשר היה לחתוך בסכין. דממה דרוכה עמדה באזור היהודי בעיירה בייץ'. זה קרה בשנת תרנ"ה (1895). התקוממות איכרים גדולה הבעירה את המדינה, והזעם כלפי השלטון האוסטרי התנקז, כמו תמיד, אל היהודים.
זו הייתה שעתם הגדולה של מסיתים אנטישמים למיניהם. בחסות המחאה הכללית שילהבו את האיכרים הנבערים בדברי ארס כלפי שכניהם היהודים, ועודדו אותם לפגוע ביהודים. השנאה התלקחה במהירות בכל רחבי פולין, אך מי שסבלו בעיקר מנחת זרועו של האספסוף היו יהודי העיירות הקטנות, חסרי הכוח להדוף את המתקפות.
גם גורלם של יהודי בייץ' נועד להיות דומה. איכרי הסביבה התאספו והחליטו להתנפל על היהודים ביום שלישי בשבוע, לבוז את חנויותיהם ולהסתער על בתיהם. העיר נערכה למהומות הצפויות. השוק שמם והחנויות ננעלו. פחד גדול נפל על היהודים.
תחילה פנו לבקש עזרה משלטונות העיר. אלה חששו מההמון האלים והעדיפו שלא להתערב, בהפקירם את היהודים לגורלם. פקידי הדואר אף עיכבו בזדון את המברקים הבהולים ששיגרו היהודים לשלטונות המדינה. היהודים גילו לחרדתם שזעקותיהם נופלות על אוזניים ערלות. הם נותרו לבד במערכה, ממתינים בייאוש לסוף המר.
ברגע האחרון, וכצעד נואש, התארגנה קבוצה מצומצמת של יהודים להשבת מלחמה שערה. זה היה צעד של הקרבה וגבורת נפש גדולה מצידם, שכן הקרב נראה אבוד מראש. איזה סיכוי יש לחבורה קטנה מול אלפי איכרים גברתנים, חמושים בחרבות וקלשונים, תאבי רצח ואחוזי שנאה יוקדת!
הגיע רגע האמת. הלוחמים היהודים אחזו את כלי הנשק המאולתרים שלהם בעמדות ההגנה. הם נשאו מבט חרד אל האופק, מצפים לענני האבק המיתמר משעטת הסוסים הקרבים ובאים. שפתותיהם נשאו תפילה אחרונה. בתוך המרתפים והבתים הסתתרו היהודים מאחורי חלונות מוגפים ודלתות נעולות.
השעות נקפו, ושקט מוזר שרר בעיירה. המגינים היהודים החליפו ביניהם מבטים תמהים. הלילה ירד, יום חדש עלה, והעיר שבה לשגרה. האיום נעלם כלא היה. אט-אט החלו היהודים מגיחים בחשש ממקומות המסתור, משפשפים עיניים בחוסר אמון ולוחשים: "נס, נס!".
באותה שעה הגיעו סוף-סוף לעיר כוחות הצבא. הללו באו במתכוון לאחר הסיום המשוער של הפרעות, שכן כל מטרתם הייתה העמדת פנים כאילו ביקשו להגן על היהודים.
היהודים קיבלו את החיילים בשמחה גדולה, ראו בהם מושיעים והרעיפו עליהם מתנות. הם אף פינו לפניהם את בתיהם ואירחו אותם בחדווה. הם סברו כי הללו גרמו את נסיגת הרוצחים. החיילים הפשוטים נהנו במשך שבועיים מהשפע שניתן להם.
רק כעבור זמן התברר הסיפור האמיתי.
חודשים אחדים קודם לכן בא לבייץ' קצין צבא חדש. שבת אחת פקד את ביתו של הרב בשעת התפילה שנערכה בביתו, ואמר כי הוא יהודי המבקש להתפלל. מאז נעשה בן בית במקום. הוא סעד על שולחנו והשתתף בכל התפילות.
בימי האימה נעלם פתאום. איש לא ידע מה שמו ולאן הלך. אך למעשה תכנן הקצין כיצד לקדם את פני הרעה ולהגן על אֶחיו. בליל הפרעות המתוכננות יצא הקצין הצעיר אל נקודת המפגש וההתארגנות של האיכרים.
מולו התגודדו אלפי פורעים צמאי דם, שקראו סיסמאות בגנות היהודים ושלהבו זה את זה. באומץ לב בלתי-רגיל פרץ הקצין ברוכבו על סוסו אל תוך הקהל וירה לעבר האספסוף. במקום פרצה מהומה. המרצחים נאחזו פחד גדול ונסו לכל עבר בזעקות שבר. בתוך רגעים התפזרו ולא נותר מהם איש.
הקצין לא זכה להוקרה על מעשהו. להפך, הוא ננזף על-ידי מפקדיו, על שפעל בלי סמכות, והועבר למקום לא ידוע. יהודי העיר נשאו את זכרו בהערצה, אולם מאחר שלא ידעו את שמו – רבים סברו שלא היה זה אלא אליהו הנביא.
ישועתם של היהודים הושלמה כשהתברר סופו של הרשע טשפנסקי, ראש מכבי האש בעיר, שעסק בתיאום תכנית הפוגרום עם פורעי הסביבה. בליל הפשיטה המתוכננת הלך לחגוג את חיסול היהודים הקרב, ושתה לשוכרה כל הלילה. למחרת בבוקר מצאוהו חבריו מתגולל מת בין פחי האשפה. הללו ראו בכך אצבע אלוקים, ונשמטו ממזימות הרשע כנגד שכניהם היהודים.
עשרים שנה חלפו. יום אחד, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הזדמן בן העיר, פינחס זיסקינד שמו, לעיר בודנבך שבצ'כיה, לרגל מסחרו. הוא נכנס לחנות סיגריות, ובעלת המקום האירה לו פנים וקראה: "אינך מכיר אותי, מר זיסקינד?".
האיש הופתע. כשהשיב בשלילה אמרה המוכרת: "אני אשתו של הקצין היהודי קרוה, שפעל בעיר בייץ' והיה מבקר בפונדק של אביך, נתן". היא קראה לבעלה, והשניים החליפו חוויות מאותם ימים מתוחים. סוף-סוף נודעה ליהודים זהותו של המציל האלמוני.
(על-פי 'ספר זיכרון לקדושי עיירתנו בייטש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:27
