נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת מטות-מסעי | כללים למתארח
	פחד מכשפים
	"מטות" – הכוח לפסוק הלכה מתוך "מסעי"
	נחמה אמיתית בראיית בית המקדש
	מאגרותיו של "ראש המזכירות"
	פרשת מטות-מסעי
	"דע מה למעלה ממך"
	עת לדעת
	תשמ"ב
	הלכות ומנהגי חב"ד

בגמרא מבואר כי תלמיד שהגיע להוראה חייב להורות, אך מהי הוודאות כי אכן הצליח להשיג את רצון ה'? * "מטות" מורה על הכלות התורה שהן קבועות ונצחיות, "מסעי" מורה על שקליא וטריא שבתורה * בימים אלה צריכה להיות הוספה מיוחדת בלימוד הלכות בית הבחירה

א. דובר כמה פעמים אודות החילוק שבין "מטות" ו"מסעי" – שהם שני עניינים הופכיים זה מזה:

"מטות" – מורה על חוזק ותוקף, וכידוע החילוק שבין "מטה" ל"שבט" – ש"שבט" קאי על הענף כפי שהוא מחובר עדיין לאילן, שאז הוא מתכופף על ידי הרוח וכיוצא בזה, מפני היותו ענף רך, אבל "מטה" קאי על ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה, המורה על חוזק ותוקף, ועד שנעשה מזה "מקל" – ולא רק "מקל נועם", אלא גם "מקל חובלים"¹, שכל זה מורה על חוזק ותוקף. 

ומאחר ש"מטות" מורה על חוזק ותוקף – מובן, שזהו עניין שאינו ניתן לשינויים, ובזה מתבטא החוזק והתוקף שבדבר.

אבל "מסעי" עניינו – נסיעה והילוך ממקום למקום, שזהו עניין של שינויים, היינו, שאינו נשאר במקומו באופן של חוזק ותוקף ("מטות"), אלא הוא משתנה והולך ממקום למקום – היפך העניין של "מטות", שאינו משתנה.

[...] ביאור עניין "מטות" ו"מסעי" כפי שהוא בלימוד התורה:

לימוד התורה צריך להיות באופן של "אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא"², וכדי לברר את ההלכה לאמיתתה – צריך להיות לימוד התורה באופן של יגיעה ושקלא וטריא, בריבוי סברות לכאן ולכאן, ורק לאחרי השקלא וטריא מגיעים למסקנת העניין – לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא.

וזהו הטעם שהלכה כבבלי לגבי הירושלמי – כי סדר הלימוד בבבלי הוא באופן של ריבוי שקלא וטריא, שעל ידי זה דווקא באים לבירור ההכלה לאמיתתה, "לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא".

וזהו החילוק שבין "מטות" ל"מסעי" – בנוגע ללימוד התורה: "מטות" קאי על הלכה שבתורה, "דבר ה' זו הלכה"³, שבזה ישנו החוזק והתוקף של "מטות" – שהרי "דבר אלוקינו יקום לעולם"⁴, ו"זאת התורה לא תהא מוחלפת"⁵ – העדר השינוי. ו"מסעי" קאי על השקלא וטריא שבתורה, "פלפול התלמידים"⁶, באופן של שינוי מן הקצה אל הקצה, מסברא אחת לסברא אחרת, ובאופן שעוקר את הסברא הקודמת על ידי סברא הפכית המפריכה את הסברא הקודמת, על דרך העניין של "מסעי", שנעקר ממקומו הקודם והולך למקום אחר, וכך נמשך הדבר ריבוי פעמים – ריבוי סברות.

ב. לכאורה אינו מובן: מאחר שסדר הלימוד הוא שלכל לראש דרושה הקדמת שקלא וטריא בתורה, ורק על ידי זה מגיעים לבירור ההלכה לאמיתתה, לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא – היה צריך להיות הסדר של "מסעי" (שקלא וטריא בתורה) ולאחרי זה "מטות" (בירור ההלכה), ומדוע הסדר הוא "מטות" ורק אחר כך "מסעי"?!

והביאור בזה: מבואר בגמרא⁷ ובשולחן ערוך⁸ חומר העניין של "תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה" (בדוגמת חומר העניין של "תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה"). זאת אומרת, ש"תלמיד שהגיע להוראה" חייב להורות ולפסוק הלכה למעשה בפועל, ולאחרי שפוסק את ההלכה, הרי זה בתוקף הכי גדול – "דבר ה' זו הלכה".

ולכאורה, יכול יהודי לבוא ולשאול שאלה: התורה אמנם אומרת שכאשר "תלמיד שהגיע להוראה" פוסק הלכה בתורה נעשית הלכה זו בגדר "דבר ה' זו הלכה", אבל אף-על-פי-כן, בהיותו שייך ל"עם חכם ונבון"⁹, ברצונו להבין בשכלו כיצד ייתכן הדבר, ומהי הוודאות שאמנם הצליח לברר את ההלכה לאמיתתה, ולכוון לרצון העליון – "דבר ה' זו הלכה"?!

ועל זה אומרים לו, ליהודי – שהכוח לברר את ההלכה לאמיתתה, בהתאם לרצון העליון, נפעל על ידי הקדמת העניין של "מטות" קודם השקלא וטריא של "מסעי":

כל יהודי הוא בבחינת "מטֵה", שהרי "מטות" קאי לא רק על הנשיאים ("ראשי המטות"), אלא על כל אחד ואחד השייך לאחד משנים עשר השבטים הנקראים בשם "מטות". ואדרבה: העילוי של "ראשי המטות", הוא מפני היותם "ראשים" של בני ישראל שהם בבחינת "מטות". ועל דרך מאמר רז"ל¹⁰ בנוגע למשה רבינו – "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל".

הכוח והתוקף של "מטות" אצל כל אחד ואחד מישראל – נפעל על ידי זה שנשמתו הייתה נוכחת במעמד הר סיני, ומשום זה בכוחו לברר את ההלכה לאמיתתה, ולכוון ל"דבר ה' זו הלכה" – כי בהיותו ב"הר סיני" שמע כבר את כל העניינים שנאמרו למשה בסיני, כולל – הלכה זו.

ג. על-פי-זה מובן שאף-על-פי שבירור ההלכה יכול להיות רק לאחרי הקדמת השקלא וטריא – שבפועל ממש צריך להיות העניין של "מסעי" (שקלא וטריא בתורה) קודם העניין של "מטות" (בירור הלכה) – אף-על-פי-כן, נתינת הכוח לכללות עניין זה נפעלת על ידי הקדמת "מטות", היינו, שעוד לפני התחלת השקלא וטריא של "מסעי" יש לו את התוקף של "מטות" מפני שנשמתו הייתה במעמד הר סיני, ולכן, בכוחו לברר את ההלכה (לאחרי השקלא וטריא) – "דבר ה' זו הלכה", כפי שהלכה זו נאמרה למשה בסיני.

זאת אומרת: למרות שבפועל צריך להיות העניין של "עוקר הרים"¹¹ קודם העניין של "סיני" – הרי נתינת הכוח לבירור ההלכה לאמיתתה לאחרי השקלא וטריא נפעל על ידי הקדמת העניין של "סיני" קודם השקלא וטריא, היינו, שמפני היות נשמתו במעמד הר סיני, לכן בכוחו לכוון להלכה כפי שנאמרה למשה מסיני¹².

ד. [...] נוסף על האמור לעיל אודות פרשת השבוע "מטות מסעי" – ישנה הוראה מיוחדת הנלמדת מהקביעות של שבת מברכים מנחם אב בתאריך כ"ו תמוז¹³, והוראה זו מתבטאת בשיעור תהילים של כ"ו בחודש:

התחלת השיעור תהילים של כ"ו תמוז היא: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"¹⁴. וסיום השיעור תהילים: "תעיתי כשה אובד בקש עבדיך כי מצוותיך לא שכחתי".

זאת אומרת, שבשיעור תהילים של כ"ו תמוז מודגש כללות העניין של תורה וצדקה, כי צדקה היא כללות כל המצוות, ובתלמוד ירושלמי נקראת בשם מצווה סתם¹⁵, ועד שמצוות הצדקה היא "מצוות ה' ממש", "רחבה מאוד", כמבואר באיגרת הקודש¹⁶, ועל דרך זה בענייננו – "כי מצוותיך וגו'".

וזהו הקשר המיוחד לימים אלו (סיום חודש תמוז והתחלת חודש מנחם אב) – כי בשלושת השבועות צריכים להוסיף במיוחד בשני העניינים של תורה וצדקה, בהתאם למה שנאמר¹⁷ "ציון במשפט (תורה) תפדה ושביה בצדקה".

ויש לקשר עניין זה עם האמור לעיל ש"מטות" קאי על הלכה בתורה – כי מה שכתוב "ציון במשפט תפדה" קאי על הלכות שבתורה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן¹⁸ ש"משפט היינו הלכות, כתרגומו על הפסוק¹⁹ 'כמשפט הראשון', כהלכתא קדמייתא".

ה. והנה, הקשר של שיעור תהילים זה לשלושת השבועות – מודגש בפסוק "תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי":

"תעיתי כשה אובד" – קאי על מעמדם ומצבם של בני ישראל בזמן הגלות, ולכן מבקשים בני ישראל מהקדוש ברוך הוא – "בקש עבדך", שאז יתבטל המעמד ומצב של "תעיתי כשה אובד".

וטעם הדבר – "כי מצוותיך לא שכחתי". ובהקדים:

לכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "כי מצוותיך לא שכחתי", ולא נאמר לשון מתאים יותר לעניין המצוות – "קיימתי", "עשיתי" וכיוצא בזה. ובסגנון אחר: מה מועילה שלילת השכחה (זיכרון) בעניין המצוות – הרי צריכים לקיים את המצוות במעשה בפועל?!

בשלמא מה שכתוב "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" – מובן בפשטות קשר העניינים, כי מצד גודל אהבתו לדברי התורה, הרי הוא עוסק בדברי התורה מתוך חיות וכו' במשך כל היום כולו; אבל לכאורה אינו מובן מהו הקשר והשייכות של שלילת השכחה לקיום המצוות במעשה בפועל?!

ו. הביאור בזה:

כללות עניין הזיכרון ("לא שכחתי") שייך רק כאשר מדובר אודות דבר שאינו מונח בגלוי כו', כי כאשר הדבר מונח בגלוי לנגד עיניו, אינו זקוק לזיכרון אודות דבר זה.

ולדוגמה: ידוע מאמר רז"ל על הפסוק "זכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" – שבנוגע ליצחק לא נאמר הלשון "זכירה", כי "אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח", ולכן, לא שייך בזה עניין של זיכרון.

ועל-פי-זה – מאחר שנאמר בפסוק "כי מצוותיך לא שכחתי", מובן, שהכוונה בזה לזמן הגלות, שאז ישנן כמה מצוות שאי אפשר לקיימן – מצוות התלויות בארץ, ומצוות השייכות לבית המקדש, וכיוצא בזה.

ועל זה אומרים בני ישראל לקדוש-ברוך-הוא "כי מצוותיך לא שכחתי" – היינו, שגם בהיותם בזמן הגלות, במעמד ומצב של "תעיתי כשה עובד", כאשר אין אפשרות לקיים מצוות מסוימות (התלויות בארץ ובבית המקדש), אף על פי כן, "לא שכחתי" מצוות אלו, כי גם כאשר אין אפשרות לקיים מצוות אלו במעשה בפועל, לומדים בני ישראל עניינים אלו בתורה.

וכאשר בני ישראל לומדים עניינים אלו בתורה – הנה כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'", ועל דרך זה בנוגע ללימוד העניינים הקשורים עם בניין בית המקדש, "צורת הבית גו' ומוצאיו ומובאיו גו'", ש"בשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית".

זוהי ההוראה המיוחדת המודגשת בקביעות של שבת מברכים מנחם אב בכ"ו בחודש – שיש להוסיף בכללות העניין של תורה וצדקה, כמודגש בהתחלה וסיום השיעור תהילים של יום זה.

ובמיוחד – הוספה בלימוד הלכות ("מטות") הקשורות עם בית הבחירה "בית הבחירה", שעל ידי זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית".

(משיחת שבת פרשת מטות מסעי, מברכים החודש מנחם אב, ה'תשמ"ב.

תורת מנחם התוועדויות חלק ד עמ' 1904 ואילך. 1909 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

___________________

1)    ראה סנהדרין כד, א.

2)    סוטה כא, א.

3)    שבת קלח, ב.

4)    ישעיה מ, ח.

5)    העיקר התשיעי מי"ג עיקרים – הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק".

6)    אבות פרק ו משנה ו.

7)    עבודה זרה יט, ב.

8)    יורה דעה סימן רמ"ב.

9)    דברים ד, ו.

10)  ברכות לב, א.

11)  ראה הוריות יד, א.

12)  שהרי כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני, זאת אומרת, שביחד עם זה שמדגישים שזהו חידוש שלו, שנתגלה על ידו, הרי זה עניין שכבר נאמר למשה בסיני.

13)  להעיר מ"התמים" חוברת ו עמ' כד (רעט, ב) שבכ"ו תמוז נצחו הבעל שם טב ותלמידיו את הפראנקיסטן ולכן "קבלנו עלינו ועל זרענו... מעתה ועד עולם לעשות יום זה יום משתה ושמחה".

14)  קיט, צז.

15)  תניא פרק לז.

16)  סימן יז.

17)  ישעיה א, כז.

18)  ליקוטי תורה ריש פרשת דברים.

19)  בראשית מ, יג.

סיכום:

'מטות' מורה על חוזק, קביעות ויציבות, כמו מטה (מקל) שהינו קשה ולא רך. 'מסעי' מורה על תנועה ותזוזה, גמישות ושינויים.

בלימוד התורה 'מסעי' הינו שלב העיון בלימוד, שם הסברות מתחלפות וזזות אנה ואנה, ו'מטות' הוא שלב ההכרעה, פסיקת הלכה קבועה ובלתי משתנה.

אף-על-פי שבפועל שלב ה'מסעי' קודם לשלב ה'מטות', כלומר, תחילה צריך לעיין ולדון בסברות שונות ורק אחר כך באים למסקנה, הרי שפרשת 'מטות' קודמת לפרשת 'מסעי'.

הסיבה לדבר: היכולת של יהודי להגיע לפסק הלכה נכון כפי רצון ה' – 'מטות', מתוך עיון ולימוד בשכלו – 'מסעי', נובעת מכך שעניין ה'מטות' קיים אצלו עוד קודם – זה תוקף מיוחד שניתן לנשמתו בהיותה במתן התורה בהר סיני, ובכוח זה ביכולתו לכוון לפסק הלכה כפי שניתנה למשה מסיני.

בימי בין המצרים יש להוסיף בתורה ובצדקה, כנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".  הדבר קשור לעניין "מטות" – הלכה שבתורה, שכן מצינו שהמילה "משפט" מתורגמת "הילכתא".

שיעור התהלים היומי מסתיים בכתוב: "בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי".

פסוק זה מכוון לזמן הגלות, אז ישנן מצוות שלא ניתן לקיימן, רק ללמוד אודותיהן בתורה ובכך אינן נשכחות – "מצוותיך לא שכחתי".

זו הוראה שבימים אלה יש להוסיף בלימוד התורה, ובפרט בלימוד הלכות ('מטות') השייכות לבניין בית המקדש.