חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:39 א' בתמוז התשפ"ב, 30/6/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הלכה ונבואה
סוגיות בתורת רבנו

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת חוקת | פרה והיפוכה
היכן האקטואליה?
קבלת עול מתוך שמחה
הירידה עצמה תחילת העלייה
"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"
וירונו מדרכיו
פרשת חוקת
הלכה ונבואה
"עשרה ניסים נעשו לאבותינו"
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

האם מותר להיעזר בנבואה כדי לברר הלכה? * כיצד פסקו התנאים והאמוראים לפי השורש למעלה? * מדוע רבינו הזקן אינו מביא דברים "בשם אומרם" – ה'מגיד' והבעל-שם-טוב * ה'צמח צדק' רצה לימוד מתוך יגיעה עצמית * כוחם של "בני נביאים * סוגיה מרתקת על לימוד התורה מתורת רבינו – מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

נאמר בגמרא (פסחים סו, א): "תנו רבנן הלכה זו (שפסח דוחה שבת) נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו, כלום יש אדם שיודע?... אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע...

שלחו וקראו לו... אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד, קל וחומר, הוא וכו'... מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש על היום כולו בהלכות הפסח...

אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן.

למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מוקבלני מפי שמעיה ואבטליון".

ויש להבין: מה עניינה של נבואה לבירור הלכה בתורה, הלוא תורה ונבואה הם שני תחומים שונים, ובנוגע לפסיקת הלכה הרי "אין הנביא רשאי לחדש דבר" (שבת קד, א), ו"אין משגיחין בבת קול" (ברכות נב א). ומכיוון שתורה "לא בשמים היא" (נצבים ל, יב. וכביאור הרמב"ם בפירוש המשניות בהקדמתו, ובקיצור - בהלכות יסודי התורה פרק ט) הרי שאין לסמוך על דברי הנביא, ואין הוא יכול להכריע בצדדי ספק. אם כן, כיצד הסיקה הגמרא שניתן לסמוך על הנהגת ישראל (במקום של ספק) מצד כוח הנבואה שבהם?

כן יש להבין משמעות לשון הגמרא "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" – מהי המעלה של "בני נביאים"?

לחתור למקור

ויובן בהקדים:

ידוע מה שכתוב בביאורי הזהר (לאדמו"ר האמצעי, וישלח כ, ב) ש"כל התנאים והאמוראים היה פסק דין שלהם רק על פי הבטה בשרש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה".

לכאורה, כיצד פסקו התנאים הלכות בתורה לפי מה שראו בשורש העניינים למעלה? הרי התורה "לא בשמים היא" ועליהם לפסוק רק כפי הבנתם!

ההסבר בזה: התנאים אכן פסקו לפי הבנת העניינים בשכלם הגשמי, אלא שקודם לכן ראו את העניינים בשורשם, והתבוננו בהם עד שהדבר הונח בשכלם, ולאחר שהדבר הונח בשכל זה נחשב לפסק דין שבא על ידי שקלא וטריא על-פי כללי התורה.

ראייתם של התנאים והאמוראים בשורש העניינים למעלה, חסכה מהם את הצורך לפלפל ולדחות סברות שונות וכו' כיוון שראו מיד את העניין כפי שהוא לאמיתתו, ואז יכולים היו להתבונן ולהתעמק בלימוד העניין לאשורו, באופן שנתעצם בשכלם בהבנה גמורה, ורק על פי זה פסקו ההלכה בפועל.

על יסוד זה יתבאר דבר תמוה בהנהגת רבותינו נשיאנו: מלבד ממקומות ספורים, בדרך כלל לא מצאנו בתורתו של רבינו הזקן שיאמר דבר "בשם אומרו" – המגיד והבעש"ט. דבר דומה אנו מוצאים בכל תורת רבותינו נשיאנו.

ותמוה: הרי אמרו חז"ל (אבות ו, ו): "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"?

[ובנוסף, באמירת "דבר בשם אומרו" שוללים עניין הפכי שמביא המגן אברהם (אורח-חיים סימן קנ"ו סעיף ק"ב) "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו" דאל תגזול דל, וידוע כמה התחשב רבינו הזקן עם פסקי המגן אברהם.]

ואין לומר שזה על דרך דברי הגמרא (יבמות צו, ב) שיהושע היה דורש בתורה מבלי להזכיר ששמע זאת מפי משה כי הכול ידעו שדבריו הם תורת משה, שהרי מצאנו כמה פעמים שרבנו הזקן מביא עניינים מתלמידי המגיד, ולכן, כשאומר תורה מהמגיד או מהבעש"ט היה צריך לומר "בשם אומרם".

והביאור, כאמור לעיל: אף שרבנו הזקן שמע תורה מהמגיד והבעש"ט, הנה אחר-כך הוא למד והתייגע להבין את העניין בשכלו עד שהתעצם עם העניין, ובאופן כזה נחשב שהוא ה"אומרו" וזה אכן "בשם אמרו", ואינו צריך לומר זאת בשם רבו, כיון שגם לולי השמיעה מרבו היה מגיע לזה על ידי יגיעתו.

[עניין זה מצאנו גם בגמרא (ראה לדוגמא - סוכה לו, א), שמביאה שיטה של תנא פלוני ואחר כך אומרת שזוהי גם שיטתו של תנא פלוני אחר. דלכאורה: הרי התלמיד שמע זאת מרבו, ומדוע מחשיבים את דברי התלמיד כדעה בפני עצמה? אלא שכנ"ל, לאחר שהתלמיד קיבל את העניין מרבו והתייגע על זה בשכלו, התורה התעצמה עמו והיא נעשתה תורתו].

לפי הסבר זה יש להבין את הנהגת הרבי הצ"צ שברובם ככולן של המובאות שמביא מספרים קודמים מציין את שם אומרם ואף את הספר הדף והעמוד, ולכאורה, בשעה שהעניין מתעצם עמו אין צורך לומר "בשם אומרו"!

יגיעה עצמית

ויש לבאר על פי הסיפור הידוע (לקו"ד ח"ד תשעה, א) שפעם קרא רבינו הזקן להצ"צ שיבוא אליו כדי לקבל ממנו ענייני תורה במתנה, והצמח צדק סירב באמרו, שענייני התורה צריכים להיות באופן של יגיעה דווקא. לאחר זמן התחרט על כך בנימוק, שכיוון שהתורה היא בלי גבול, היה מוטב לו לקבל ענייני תורה במתנה, ללא יגיעה, ואז היה יכול לנצל את היגיעה בתורה לענייניים נעלים ועמוקים יותר.

ולכן הצ"צ לא השתדל תמיד להתייגע על עניין שכבר נאמר על-ידי גדולי ישראל שקדמו לו, עד שיתעצם עמו ויהיה שלו, אלא העדיף לאמרו "בשם אמרו", כדי לחסוך את הצורך להתייגע בעניין זה, ותמורה היגיעה בעניין הזה ינצל את כוח היגיעה עבור עניינים אחרים להבינם בעומק יותר.

[עניין נוסף באמירת דבר בשם אומרו:

ישנה מעלה מיוחדת אצל בעל המאמר הראשון שהוא זה ש'פתח' את פתיחת הדרך לגלות בעולם עניין חדש בתורה. וכאשר אומרים דבר בשם אומרו חוזרים וממשיכים עוד הפעם את עניין הפתיחה, ובנוסף גם פועלים עילוי אצל בעל המאמר, בבחינת "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות כו'" (יבמות צז א).

כידוע הסיפור (ראה כתר שם-טוב סרנ"ו) אודות ה'בית יוסף' שפעם התייגע רבות על עניין קשה ביותר עד שהצליח להבינו, ולאחר זמן נכנס לביהמ"ד וראה יהודי שלומד עניין זה בפשטות, ונפל ברוחו מזה שהוא הצטרך להתייגע כל-כך ואילו אותו יהודי, שהיה למדן קטן לפי ערכו של הבית יוסף, למד זאת בפשטות ללא צורך ביגיעה. וגילו לו מן השמים, שהסיבה שהיהודי השיג את העניין היא מפני שהבית יוסף כבר פתח והמשיך עניין זה בעולם על ידי יגיעתו, ולאחר מכן כבר יכולים גם אלו שאינם בערך לדרגתו של הבית יוסף להבין זאת ללא צורך ביגיעה.

ועל דרך זה מצאנו ב'מאה שערים' (אמרי קודש – ס"ט ולאח"ז במאמרי אדה"ז הקצרים ע' תסד. וש"נ.) בנוגע לרב המגיד ש"היה נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו היה אומרה בפה אף שלא יבינו השומעים כ"כ, שהיה מדברה רק כמו בפני עצמו והטעם לזה הוא, בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו בזה העולם... ואזי... יוכל אחר, אך שהוא בסוף העולם, להשיגה ע"י יגיעתו".]

הכוח לכוון אל האמת

ולהוסיף על האמור לעיל, שיש אופן לימוד שהתחלתו היא מהעניין כפי שהוא בשורשו, ואחר כך בא גם בהשגת האדם, שזהו הסדר בכללות נתינת התורה:

בתורה ישנן כמה דרגות הפכיות: מחד גיסא – התורה היא "חמודה גנוזה שגנוזה לך" (שבת פח, ב), והקב"ה נתנה לבנ"י באופן של מתנה (נדרים לח, א) ולאידך גיסא אמרו חז"ל "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (אבות ב, יב), ועד שמוכרח להיות עניין היגיעה בתורה "לא יגעת ומצאת אל תאמין" (מגילה ו, ב), שזה הפך עניין המתנה שאין בה יגיעה.

ופירוש הדברים הוא, שלאחר שהתורה ניתנה לישראל במתנה, יש בכוחו של כל יהודי להתייגע בתורה עד שיכול לפסוק הלכות על פי שכלו למטה דווקא.

ויש לומר, שזהו יסוד גודל העניין של מנהג ישראל, שלכן אומרים "פוק חזי מאי עמא דבר":

בנתינת התורה לבני ישראלי במתנה, נתן להם הקב"ה את הכוח לכוון אל האמת, כך שגם כאשר חסר עניין בהבנה והשגה, ולא זוכרים את המסורה, ניתן לסמוך על מה שרואים בהנהגת בני ישראל בפועל, שהיא בוודאי על פי המסורה כפי שנאמר למשה מסיני.

ולכן, כאשר הלל אומר "הלכה זו שמעתי ושכחתי", יש לסמוך על הנהגת בני ישראל בפועל שבוודאי יכוונו אל האמת.

ועניין זה, שבכוחם של בני ישראל לכוון אל האמת, הוא מעין התנוצצות של נבואה, כלשון הגמרא "הנח להם לישראל... נביאים".

ואין זה בסתירה לכלל שהנביא לא רשאי לחדש דבר, כי התנוצצות הנבואה בהנהגת עמא דבר היא רק הוכחה שהנהגה זו היא על פי המסורה, אך הכלל שאין הנביא רשאי לחדש זה רק כאשר פוסק הלכה בכוח נבואתו, מה-שאין-כן כאשר הנבואה היא רק בירור המציאות אזי יכולים לסמוך על כך בהחלט.

וזה גם הדיוק "בני נביאים הן", כיוון שלא נוגע כאן שמיעת נבואה בעת אמירתה, אלא די בכך ששומעים זאת מ"בן נביא", בדגש על עניין המסורה, ועל-ידי-זה מתברר שזהו עניין שנאמר למשה מסיני. וכפי שאכן היה בפועל, שכאשר הלל "ראה מעשה", אזי "נזכר הלכה ואמר כך מקובלני כו'".

(משיחת ש"פ בראשית (התוועדות ב) תשכ"ח –

תורת מנחם חלק נא ע' 230 ואילך, ומשיחת ש"פ אחרי תשל"ג)


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)