נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת שלח | למקום אחר
	הפצה מתוך סדר
	כל אחד חייב "לשלוח"
	תיכף ומיד נכנסים לארץ
	פרשת שלח
	כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
	הוראה דחופה ובהולה ערב מלחמת יום הכיפורים
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

בכדי לפעול במקום בו הוא נמצא, אין לאדם צורך בשליחים, הצורך בשליחות מתחיל כאשר האדם נזקק לצאת ממקומו ולהגיע למקום אחר * על כל אחד "לשלוח שליחים" – לתור ולחפש מקום טוב יותר מהמקום בו הוא נמצא בעבודת ה' * על תלמידי חכמים נאמר כי "אין להם מנוחה", ברם, בשבת פרשת שלח תובעים זאת מכל אחד ואחד * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת שלח ישנם ריבוי עניינים, ובמילא, מתעוררת שאלה באיזה עניין להתחיל כו'. אמנם, ישנו עניין כללי השייך לכל הפרטים שבפרשה – שמה של הפרשה: "שלח".

ובזה גופא – ישנם אמנם כמה וכמה פירושים ורמזים ראשי תיבות וכו', אמנם, לכל לראש יש לבאר את ההוראה מהפירוש הפשוט ד"שלח", דבר השייך אפילו לפשוט שבפשוטים, שכן, אף שאינו יודע את תוכן הפרשה, "לא ידע מאי קאמר" – הרי גם הוא בא לבית הכנסת, ושומע שקורין בתורה פרשה "שלח", ואפילו אם אינו יודע את הפירוש של תיבת "שלח" – הרי מכיון שמדובר אודות תיבה אחת בלבד, יכול בנקל לשאול ולברר את הפירוש הפשוט של תיבה זו.

ולכן לכל לראש יש להתעכב על ההוראה שלמדים משמה של הפרשה – "שלח", כדלקמן.

ב.  תיבת "שלח" פירושה – מלשון שליחות, ובזה גופא – לא בלשון של סיפור ("שָלַח", וישלח" וכיוצא בזה), כי אם בלשון של ציווי, כלומר, ציווי על עניין השליחות – "שלח".

והעניין בזה – בעבודת האדם לקונו:

המושג של "שליחות" אינו שייך ביחס למקומו – שהרי במקומו אינו זקוק ל"שליח", מכיון שנמצא בעצמו במקום זה; ה"שליחות" היא, איפוא, לשלוח למקום אחר, ממחוץ למקומו.

וזוהי ההוראה בציווי "שלח" – שיהודי צריך לשלוח למקום אחר, כלומר, מלבד העובדה שנמצא ופועל במקומו, עליו לשלוח ולברר אודות המצב במקום אחר, ולראות מה יכול לפעול או לקבל כו'.

ובפרטיות יותר:

גם מי שמקומו ומצבו הוא כדבעי, עד לתכלית השלימות, ועד שהוא שבע רצון ממעמדו ומצבו באופן של שביעה, כמו "ואכלת ושבעת") – אין לו להסתפק בכך, אלא עליו להוסיף בעבודתו על ידי זה ששולח למקום אחר לראות מה יכול לפעול שם, או מה יכול לקבל משם כדי להוסיף בעבודתו ביתר שאת וביתר עוז.

ולאידך, גם מי שמקומו הוא בשפל המצב – אין לו ליפול ברוחו, אלא עליו לשלוח למקום אחר, ועל ידי זה יגיע בעצמו למקום אחר – מקום ודרגא נעלים יותר.

ונקודת העניין – שאין לעמוד ולהישאר במקום אחד, כי אם להלך ממקום למקום בעילוי אחר עילוי, ובלשון הכתוב¹: "ילכו מחיל אל חיל", ולא עוד, אלא ש"אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל"², היינו, שההליכה "מחיל אל חיל" היא באופן תמידי, עד כדי כך, שאינו יכול לנוח אפילו לרגע אחד!

אמנם, עניין זה נאמר ל"תלמידי חכמים" – "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", ואי אפשר לדרוש מכל אחד ואחד שיהיה בתנועה של הליכה תמידית, באופן ד"אין להם מנוחה", אבל אף על פי כן, ישנם זמנים מיוחדים שבהם תובעים עבודה זו, וכן בנידון דידן – בשבת שקורין בתורה פרשת שלח.

ג. האמור לעיל קשור במיוחד עם קבוצת האורחים שהגיעו ממקום רחוק, מעבר לגבול המדינה – על מנת להיות יחדיו במשך השבת, להתפלל בבית הכנסת ובית המדרש בארבע אמותיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר בו התפלל ולמד במשך עשר שנותיו האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, וכמו כן להשתתף בהתוועדות חסידית.

יהודים אלו קיימו את העניין ד"שלח" במלוא מובן המילה – שכן, לא זו בלבד ששלחו שליח כו', אלא עוד זאת, ששלחו את עצמם מהמקום שלהם למקום זה.

ומעלה מיחדת בדבר – שלא התחשבו בקושי שבדבר, הן הקושי הכללי של טלטול ממקום רחוק, כאמור, מעבר לגבול, ובפרט אצל אנשים, כדברי חז"ל³: "טלטולי דגברא קשין מדאיתתא", והן הקשי המיוחד בכך שצריכים להיות מחוץ לבית ביום השבת, שאז אין להם את כל הנוחיות שרגילים בה בהיותם בביתם, "שולחן ערוך ומטה מוצעת כו'", כדי שיוכלו להיות במצב של מנוחה בתכלית השלימות, באופן הראוי ליום השבת, שעניינו – "יום המנוחה".

[ולהעיר מנוסח התפילה של שבת ברמב"ם⁴ – שבמקום "יום השבת" (בנוסחאות שלנו) אומרים: "יום המנוח". וגם בזה רואים עד כמה יש לדייק בדברי הרמב"ם, וזאת – גם כאשר לומדים את הרמב"ם בפשטות, ללא עיון במראי המקומות וכו', גם אז ישנם ריבוי עניינים שיכולים וצריכים לעיין בהם, עד שימצאו את הביאור בפשטות, ועל כל פנים – התחלת הביאור].

ויהי רצון שיקויים בהם "יגעתי ומצאתי", כלומר, שעל ידי היגיעה והטרחה כו' יצליחו למצוא ולקבל את כל העניינים שבשבילם באו לכאן, והרי פשוט שמטרת בואם אינה בשביל עניינים גשמיים – לא זה מה שחסר להם, ובוודאי שאינם מחפשים זאת כאן... כי אם בשביל עניינים רוחניים, ענייני יהדות, תורה ומצוותיה.

וכאמור, עניין זה יהיה באופן של "יגעתי ומצאתי", באופן של מציאה דווקא, כלומר, לא רק "לפום צערא אגרא", שהשכר הוא לפי ערך הצער והיגיעה, כי אם באופן שבאין ערוך כלל לגבי היגיעה, על דרך ובדוגמת עניין המציאה, אשר היגיעה להתכופף ולהגביה את המציאה לזכות בה, אינה בערך כלל וכלל לגבי שוויה של המציאה!

ד.  [...] הדברים אמורים גם בנוגע לנשים שהגיעו בקבוצה הנ"ל, ובהקדמה:

לשון הכתוב – בפרשת השבוע – הוא: "שלח לך אנשים", אנשים ולא נשים, אבל: כל זה – בנוגע ל"שלוחים", מה שאין כן בנוגע ל"משלחים" [שזוהי ההוראה ד"שלח", להיות "משלח"] – הרי שליחותם הייתה עבור כל בני ישראל, אנשים נשים וטף.

ואדרבה – בנוגע לתוצאת השליחות עבור ה"משלחים", מצינו אצל הנשים מעלה יתירה לגבי האנשים:

בנוגע לאנשים הייתה תוצאה באופן בלתי רצוי כו', כמסופר בפרשתנו; מה שאין כן בנוע לנשים – הרי "על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים לפי שהן היו מחבבות הארץ"⁵, היינו, שלא הושפעו מהדברים הבלתי רצויים שאמרו המרגלים, ולאידך, הצד החיובי שבדברי המרגלים – "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה"⁶, ועל אחת כמה וכמה דברי יהושע וכלב "טובה הארץ מאוד מאוד"⁷ – פעל אצלן הוספה בחיבת הארץ, שכן, אף שידעו אודות הבטחת הקדוש ברוך הוא שיביא את בני ישראל "אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"⁸, מכל מקום, שמיעת עדות מהאנשים שראו את הארץ, ועל אחת כמה וכמה כאשר רואים בעצמם את פר הארץ כו' – מוסיפה עוד יותר, כפשוט.

ונמצא, שלא זו בלבד שהעניין ד"שלח" שייך גם לנשים, אלא עוד זאת, שאצלן יש מעלה יתירה לגבי האנשים.

ובנוגע לענייננו – שייך כל האמור לעיל גם לנשים שבאו בקבוצה הנ"ל, אשר גם אצלן היה העניין ד"שלח", עם כל הקושי והטרחה שבדבר, שכן, אף ש"טלטולי דגברא קשין מדאיתתא", מכל מקום, כשמדובר אודות הטלטול ממקום למקום מחוץ לבית ביום השבת, רואים במוחש שעיקר הקושי שבדבר הוא אצל הנשים, מכיון שעיקר ההתעסקות בהכנות הבית לשבת נעשית על ידי הנשים (וכן הבנות שעוזרות לאמותיהן בהכנות לשבת), ובפרט שעליהן מוטלת המצווה של הדלקת נרות שבת קודש, להאיר את הבית כולו – הרי אצלן נוגע ביותר וביותר להיות ביום השבת בביתן, אף שמדליקות נרות שבת קודש במקום שנמצאות, ויודעות שגם בביתן הדליקו נרות שבת – אם אפשר בכך.

ומכיון שכן, הרי בוודאי שגם אצלן יקויים "יגעתי ומצאתי", בכל הקשור למטרת בואן – כדי להוסיף בענייני יהדות, תורה ומצוותיה.

ה. ועוד עניין בזה – שהאורחים שהגיעו לכאן ממקום רחוק, מהווים "דוגמא חיה" עבור אלה שמקומם כאן:

אורחים אלו – טלטלו את עצמם ממקום רחוק, תוך כדי וויתור על הנוחיות ושלימות המנוחה ביום השבת שרגילים לה בהיותם בבתיהם, וכל זה, כאמור, כדי להתפלל בארבע אמות של נשיא דורנו, ולהשתתף בהתוועדות, ועושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב, עד שהשמחה ניכרת על פניהם.

ולעומתם, אלו שמקומם כאן – אשר לא הוצרכו לעזוב את בתיהם ליום השבת, הסבו לסעודת השבת ביחד עם כל בני משפחתם, וישנו על מיטתם, עם כל הנוחיות שהורגלו בה – יושבים בהתוועדות ולא מתביישים לישון... בנוכחותם של אורחים אלו!... הנהגה כזו היא היפך האנושיות!...

אמנם, במשך כל השבוע עבד והתייגע כו', אבל אף על פי כן, כבר נח וישן די צרכו, ואם כן, מה מקום לעייפות?!...

וכמו כן ישנם כאלו שניכר על פניהם "דאגה" או "רוגז" וכיוצא בזה – "גשמיות", לא חסר לו, מכיון שהקדוש ברוך הוא נתן לו את כל צרכיו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה; אבל אף על פי כן, עדיין דואג ומתאונן, מכיון שרוצה להוסיף על עצמו גם... "חומריות"... הוא מושך על עצמו ומגרה את היצר – "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע"⁹ – שירצה לא רק מה שצריך בשביל גשמיות הגוף, כי אם גם למלא את הצורך של חומריות הגוף!...

ו. ויהי רצון שהנהגתם של האורחים תהיה הוראה ולימוד ו"דוגמא חיה" – בדרכי נועם ודרכי שלום – עבור תושבי המקום, שיתאחדו כולם יחדיו להיות בשמחה וטוב לבב, ובפרט ביום השבת, אשר "אין עצב בו"¹⁰, "וביום שמחתכם אלו השבתות"¹¹.

ולאמיתו של דבר, הרי גם אלו שרואים על פניהם רוגז או דאגה כו' – הרי מצד פנימיות נפשם נמצאים גם הם בתנועה של שמחה, כפסק דין הרמב"ם¹² שרצונו האמיתי של כל אחד ואחד מישראל הוא – "לעשות כל המצוות", למלא את רצונו של הקדוש ברוך הוא, כך שמצד העצם והפנימיות – נמצאים כבר באופן של אחדות.

והעיקר – אשר מאחדות זו, נזכה בקרוב ממש לתכלית השלימות בעניין האחדות – כאשר יקויים הייעוד¹³ "קהל גדול ישובו הנה", "קהל גדול" (ולא "קהילות גדולות") – לשון יחיד דווקא.

ועניין זה נפעל על ידי משיח צדקנו – אשר להיותו בחינת היחידה הכללית שבישראל¹⁴, נפעל על ידו אמיתת ושלימות עניין האחדות של ישראל – "קהל גדול ישובו הנה".

ובפשטות – הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בעגלא דידן, תיכף ומיד ממש.

(משיחת שבת פרשת שלח, מברכים החודש תמוז, תשמ"ה.

תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה חלק ד' עמ' 2328 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_________________________

1)    תהילים פד, ח.

2)    ברכות ומועד קטן בסופן. וראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים ריש סימן קנה.

3)    כתובות כח, א. וש"נ.

4)    "סדר תפילות כל השנה" – נוסח ברכות אמצעיות.

5)    פירוש רש"י פנחס כו, סד. וראה תנחומא פנחס ז. במדבר רבה פכ"א, י.

6)    פרשתנו יג, כז.

7)    שם יד, ז.

8)    שמות ג, ח.

9)    ראה של"ה שער האותיות אות י (סח, רע"ב).

10)  ירושלמי ברכות פרק ב סוף הלכה ז. תוספות ד"ה מאן דאמר – מועד קטן כג, ב.

11)  ספרי בהעלותך י, י.

12)  הלכות גירושין סוף פרק ב.

13)  ירמיה לא, ז.

14)  ספר המאמרים תרכ"ז עמ' טז. תרצ"ט עמ' 207. ובכ"מ.

סיכום:

יש ללמוד הוראה משמה של הפרשה: "שלח".

משמעות המילה "שלח" היא – ציווי לשלוח שליחים.

שליחות נדרשת כאשר יש צורך לבצע דבר במקום אחר, שכן, בכדי לפעול במקום בו האדם נמצא בעצמו אין צורך בשליח.

מכך נלמדת ההוראה:

אין להסתפק ב'מקום' (מעמד ומצב) בו נמצאים, יש "לשלוח שליחים" ל'מקום' אחר טוב יותר וללמוד ולקבל ממעלותיו.

ליתר פירוט:

כאשר נמצאים ב'מקום' לא טוב בעבודת ה' – אסור ליפול לייאוש, התורה מצווה: "שלח!", שלח שליחים ותור אחר מקום טוב יותר.

כמו כן, גם כשנמצאים ב'מקום' טוב בעבודת ה' ישנו הציווי: "שלח!" – אין להסתפק בטוב הנמצא במעמד ומצב הנוכחי, יש לשלוח שליחים אל מקום טוב יותר ולהוסיף להתעלות בעבודת ה'.

שם הפרשה מלמדנו הוראה גם להשפעת האדם על סביבתו:

אין להסתפק בפעילות שעושה במקומו, עליו "לשלוח שליחים" ולחפש מקומות חדשים בהם ניתן לפעול ולהשפיע.

אצל נשים קיימת מעלה בהוראת התורה "שלח": שליחות המרגלים פעלה אצל האנשים עניין בלתי רצוי, לעומתם הנשים היו "מחבבות את הארץ", הן קיבלו מהמרגלים רק את הדברים הטובים שאמרו על ארץ ישראל – "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה". הרי לנשות ישראל מעלה מיוחדת בהוראת התורה "שלח".

בשבת זו הגיעה קבוצה של אורחים מעבר לגבול, אורחים אלה קיימו את הוראת התורה "שלח": הם "שלחו" עצמם ממקומם הטבעי, ויתרו על השהייה הנעימה והנוחה בביתם הפרטי והיטלטלו בדרכים, וכל זאת בכדי להתפלל בבית הכנסת של נשיא הדור ולהשתתף בהתוועדות חסידית.