נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת בהר-בחוקותי
	וקנה לך חבר
	שמיטה – חיבור גשמיות ורוחניות
	עתה דווקא ניתן לפעול "יתרון האור"
	על "מעשה מרכבה" של הרבי
	שיחת מוסר ב'רעווא דרעווין'?
	אמיתית ענין ה"זמירות" רק ב"חוקיך".
	פרשת בהר-בחוקותי
	למה "החש בראשו" לא מועיל תמיד?
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

בקיום כל מצוות התורה נעשה חיבור בין "עליונים" ו"תחתונים", ובמצוות שמיטה ניכר הדבר במיוחד * ברוחניות, קיים עניין השמיטה במלוא תוקפו בכל זמן ובכל מקום, אפילו בחוץ לארץ * על קיום המצוות ניתן שכר בעניינים גשמיים, שכן תכליתם היא חיבור גשמיות עם רוחניות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. המצווה הראשונה שנאמרה בהתחלת פרשתנו (פרשת בהר) היא מצוות השמיטה: "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' וגו'".

ועל זה נאמר¹ "וידבר ה' אל משה בהר סיני", ופירש רש"י, "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

ב. והעניין בזה:

עניינה של מצוות שמיטה הוא – "ושבתה הארץ שבת לה'", והיינו, שהכוונה בזה היא לשלול את דברי האומרים² שמצוות שמיטה נועדה כדי להשביח את טיב הארץ, שעל ידי זה שלא יעבדו את הארץ במשך שנת השמיטה, תנוח הארץ, ולאחרי זה תוכל להצמיח תבואה ופירות משובחים יותר,

– שהרי אם הכוונה היא להשביח את טיב הארץ, צריך להיות הסדר באופן ששנה אחת מעבדים את הארץ ושנה אחת משביתים אותה, "כאמרם ז"ל³ זורע שנה אחת ומובירה שנה אחת וכו'"⁴, ולא באופן ש"שש שנים תזרע שדך .. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" –

וכמו כן לשלול את דברי האומרים⁵ שהצורך במצוות השמיטה היה רק בדורות הקודמים, מה שאין כן בזמן הזה שיש כל מיני אמצעים שעל ידם יכולים להשביח את טיב הארץ גם מבלי להשביתה במשך שנה שלימה;

וכדי לשלול זאת אומרת התורה "ושבתה הארץ שבת לה'", שאין זה בשביל להשביח את הארץ, אלא כדי שהארץ תשבות "שבת לה'", "לשם ה'"⁶.

ג. וממשיך בכתוב⁷: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", וכמו שכתב הרמב"ן שהשאלה "מה נאכל" היא לא בנוגע לשנה השביעית, ש"כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי, מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר וכו'", אלא כוונת הכתוב היא "וכי תאמרו בשנה השביעית, מה נאכל, כי הדאגה להם בעבור השמינית וכו'".

והמענה על זה⁸: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", והיינו, שכיון שהקדוש ברוך הוא יודע עתידות, הנה ביודעו שיהודי ישבית את ארצו בשנה השביעית, אזי ב"מדה כנגד מדה"⁹ ממשיך לו הקדוש ברוך הוא את ברכתו בשנה הששית באופן שלמעלה מדרך הטבע – "לשלש השנים"; ובאופן שכולם רואים זאת בגלוי – שהרי גם לגוי יש שדה בשכנותו של היהודי, ושתי השדות מקבלות אותה כמות של גשמים, ואף על פי כן, בשדהו של היהודי שמקיים מצוות השמיטה צומחת בשנה הששית ריבוי תבואה, "לשלש השנים".

והחידוש בזה – שהברכה שלמעלה מדרך הטבע היא באופן שנמשכת בטבע, והיינו, שאין זה כמו נס ה"מן", "לחם מן השמים"¹⁰, שהיה למעלה מדרך הטבע לגמרי, אלא באופן שישנה עשיית האדם בדרך הטבע, כמו שנאמר¹¹ "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", ובעשייה זו נמשכת ברכה שלמעלה מדרך הטבע – "ועשת את התבואה לשלש השנים", שזהו עניין המשכת הבלי גבול (למעלה מדרך הטבע) בגבול (דרך הטבע).

ד. ועוד עניין בזה – בנוגע לכל שש השנים:

ובהקדים הדיוק בלשון הכתוב "כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה'", ולאחרי זה נאמר "שש שנים תזרע שדך וגו'" (אף שהסדר הוא "שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית גו' שבת לה'")¹² – שכבר בהתחלת השש שנים צריך לידע שהתכלית היא "ושבתה הארץ שבת לה'", ועניין זה מהווה נתינת כוח על כללות העבודה במשך השש שנים שתהיה באופן המתאים לתכלית המכוון של "שבת לה'".

ונמצא, שכללות עניין השמיטה הוא לקשר רוחניות ("שבת לה'") עם גשמיות ("שש שנים תזרע שדך"), בדוגמת כללות עניין התורה – "מה שמיטה .. מסיני אף כולם .. מסיני" – שעניינה לבטל הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה¹³, ולפעול הקישור והחיבור בין רוחניות לגשמיות (ולכן קורין פרשת בהר לפני חג השבועות, "זמן מתן תורתנו").

וכללות העניין בזה – שתכלית המכוון בכל ענייני תורה ומצוותיה הוא לקשר את האדם עם הקדוש ברוך הוא, ולא רק בשעת התפלה והתורה, אלא גם במשך כל היום כולו ובכל הפרטים שבו ("כללותיהן ודקדוקיהן"), וכמו שנאמר¹⁴ "בכל דרכיך דעהו", היינו, ש"בכל דרכיך" צריך להיות העניין של "דעהו" – "דע את אלוקי אביך"¹⁵, וכמבואר בתניא¹⁶ ש"דעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה¹⁷, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא וכו'",

ועל ידי זה ממשיכים אלוקות גם בענייני העולם, שזוהי תכלית העבודה, וזוהי המעלה של איש ישראל לגבי מלאך, שכאשר מלאך יורד למטה, אזי נופל למדרגה הכי תחתונה, כידוע בעניין "הנפילים היו בארץ"¹⁸, ואילו איש ישראל, בכוחו להמשיך אלוקות בעולם למטה, ועד שעושה מזהב וכסף גשמיים משכן ומקדש לה', ובאופן ד"אותי אתם לוקחים"¹⁹.

ה. והנה, אף על פי שלכמה דעות²⁰ שמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן (ומובן שמצד זה נעשית חלישות בעניין גם לפי הדעות ששמיטה היא מדאורייתא גם בזמן הזה) – הרי החיסרון הוא רק בעניין השמיטה בגשמיות, אבל עניין השמיטה ברוחניות הוא בתקפו ובשלימותו בכל הזמנים (גם בזמן הזה) ובכל המקומות (גם בחוץ לארץ).

ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר²¹ אשר רק גופותינו נמסרו בגלות ושעבוד מלכויות, אבל לא נשמותינו וכו'.

וכיון שכן, הרי גם בזמן הזה ישנה המשכת ברכתו של הקדוש ברוך הוא שלמעלה מדרך הטבע באופן שנמשכת בטבע – גם בעניינים גשמיים, ובטוב הנראה והנגלה, כמו כל הברכות שבפרשת בחוקותי²²: "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'".

ו. ויש להוסיף בזה, שעניין השמיטה משתקף בתורה בעניין השבת – "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית"⁶, והרי עניין השבת ישנו בזמן הזה (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות.

וכשם שנתבאר לעיל (סעיף ד) ששנת השמיטה מהווה נתינת כוח על כל ששת השנים, כך מהווה יום השבת נתינת כוח על כל ימי השבוע, כמודגש בכך ש"מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצווה שנצטווינו בו לזכרו תמיד בכל יום" (כמו שכתב הרמב"ן²³), כך, שכל ימי השבוע קשורים עם יום השבת.

ועניין זה פועל ומשפיע על אופן ההנהגה בכל ימי השבוע:

בנוגע ליום השבת – איתא בירושלמי²⁴ שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, ומשמעות הדברים, שהכוונה היא לכללות ההנהגה באופן המתאים ל"אמת ה' לעולם"²⁵.

ועניין זה פועל גם על ההנהגה במשך כל ימי השבוע – שאף על פי שעוסק בעניינים הקשורים עם יישובו של עולם, שיש לו חוקים טובים ומשפטים ישרים אלא שהם רק על פי שכל אנושי, ומתוך הכרה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"²⁶, מכל מקום, תהיה הנהגתו באופן שאינו משקר, שזוהי ההנהגה שהיא בהתאם ל"אמת ה' לעולם".

ובפרטיות יותר הנה עניין השבת שבכל יום הוא עניין עבודת התפלה²⁷, שמהווה נתינת כוח לעבודת כל היום כולו, שתהיה באופן המתאים ל"אמת ה' לעולם", שכן, עניין זה נפעל על ידי התפילה יותר מאשר על ידי התורה, שהרי בלימוד התורה יכול להיות מעמד ומצב שיישאר "מציאות", ואילו עבודת התפלה היא באופן של ביטול המציאות, כמודגש מיד בהתחלת היום באמירת "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי", שזוהי ההכרה שכל מציאותו אינה אלא על ידי ובשביל הקדוש ברוך הוא, ובהמשך לזה באה גם אמירתו "מלך העולם", להחדיר את הביטול לקדוש ברוך הוא בכל העולם – שזהו התוכן של כללות עניין השמיטה וכללות עניין התורה ומצוותיה, לקשר את הרוחניות עם הגשמיות (כנ"ל סעיף ד).

ז. [...] על פי האמור לעיל יובן גם מה שמצינו שהתורה מבטיחה שכר גשמי על קיום התורה והמצוות, כמו שכתוב בפרשת בחוקותי²⁸: "אם בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו .. ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ככל הברכות המנויות בפרשה – דלכאורה אינו מובן²⁹:

כיון שתורה ומצוות הם חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, הרי הם בעילוי שלא בערך כלל לענייני העולם, שהרי בנוגע לכללות התהוות העולם אמרו רז"ל³⁰ "ביו"ד נברא העולם הבא בה"א נברא העולם הזה", שזהו כללות העניין של עלמא דאתכסיא ("עולם הבא") ועלמא דאתגליא ("עולם הזה") שנבראו על ידי שתי אותיות בלבד, שאין להם ערך כלל לגבי הקדוש ברוך הוא, ובפרט אות ה' שהיא "אתא קלילא דלית בה מששא"³¹, הרי בודאי שאין לה ערך כלל קמיה מרא.

ומצד ריחוק הערך שביניהם, אינו מובן, מהו עניין הבטחת שכר גשמי בעולם עבור קיום התורה והמצוות שהם בעילוי שבאין ערוך כלל למציאות העולם?!

משל למה הדבר דומה³² – שיאמרו לאדם לעבוד עבודה שערכה אלפי אלפים וריבוא רבבות אבנים טובות ומרגליות, כדי לקבל שכר של פרוטה אחת!

ויתירה מזה – שהרי במשל זה, יש ערך לפרוטה אחת לגבי אלפי אלפים וריבוא רבבות אבנים טובות ומרגליות, ואילו בנמשל הרי זה באופן שבאין ערוך כלל!

ונקודת הביאור בזה – על פי האמור לעיל (סעיף ד) שתכלית המכוון הוא להמשיך עניין שלמעלה מהטבע בטבע, להמשיך בלי גבול בגבול, ולהמשיך אלוקות למטה בעולם הגשמי.

(משיחת שבת פרשת בהר-בחוקותי, מברכים החודש סיון, תשכ"א;

תורת מנחם כרך ל' עמ' 133)

________________________________

1)    ריש פרשתנו (בהר).

2)    ראה מורה נבוכים חלק ג פרק לט. הובא בכלי יקר ובארבנאל בהר שם. וראה גם תורת מנחם חלק כה עמ' 286 ואילך.

3)    ראה מנחות פה, ב ובפירוש רש"י. בבא בתרא כט, א ובפירוש רשב"ם.

4)    אור החיים בהר שם.

5)    ראה גם תורת מנחם שם עמ' 287.

6)    פירוש רש"י על הפסוק.

7)    פרשתנו שם, כ.

8)    שם, כא.

9)    סנהדרין צ, סע"א.

10)  בשלח טז, ד.

11)  פרשת ראה טו, יח.

12)  ראה ליקוטי תורה ריש פרשתנו (בהר). ספורנו שם. וראה גם תורת מנחם חלק ל' עמ' 299.

13)  שמות רבה פי"ב, ג. תנחומא וארא טו. ועוד.

14)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הלכות דעות סוף פרק ג.

15)  דברי הימים א כח, ט.

16)  סוף פרק ג.

17)  בראשית ד, א.

18)  שם ו, ד. וראה פרקי דרבי אליעזר פרק כב. ילקוט שמעוני על הפסוק (רמז מד). תורה אור בראשית ד, סע"ב. תורת חיים שם כה, ג. ובכ"מ.

19)  ראה שמות רבה ריש פרשת תרומה. פל"ג, ו. תנחומא שם ג. ויקרא רבה פ"ל, יג. תנחומא אמור יז. תניא פרק מז.

20)  ראה לאור ההלכה (לרש"י זועוין) עמ' קח ואילך. וש"נ. וראה גם תורת מנחם חלק כד עמ' 69. וש"נ.

21)  ספר השיחות תרפ"ז עמ' 170.

22)  כו, ד.

23)  יתרו כ, ח.

24)  דמאי ריש פרק ד.

25)  תהילים קיז, ב.

26)  עקב ח, יז.

27)  ראה תורה אור נח ט, ריש ע"ב. ליקוטי תורה פרשתנו (בהר) מא, א. ובכ"מ.

28)  כו, ג ואילך (ובפירוש רש"י).

29)  ראה גם ליקוטי שיחות חלק לז עמ' 79 ואילך.

30)  מנחות כט, ב.

31)  פיוט "אקדמות", הובא בתניא איגרת התשובה פרק ד.

32)  ראה גם תורת מנחם חלק כ"ז עמ' 111. וש"נ.

סיכום:

המצווה הראשונה בפרשתנו היא – מצוות שמטה.

במצוות שמיטה ניכר חיבור בין רוחניות וגשמיות:

א) הקדוש ברוך הוא מבטיח: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", שפע גדול שמעל לגדרי הטבע.

הרי שהחלטת היהודי לשבות בשנת השמיטה פועלת וממשיכה בתוך גדרי הטבע השפעה וברכה שלמעלה מגדרי הטבע.

ב) הכתוב מזכיר תחילה "ושבתה הארץ שבת לה'" ורק אחר כך "שש שנים תזרע שדך", להורות כי מטרתה של מצוות השמיטה היא שיהיה ניכר במשך כל שש שנות העבודה שהתכלית היא "שבתה הארץ שבת לה'".

זו המשמעות הפנימית בדברי רש"י: "מה שמיטה... מסיני אף כולם... מסיני" – כשם שעניינה של מצוות השמיטה הוא חיבור רוחניות וגשמיות, כך גם שאר מצוות התורה עניינם הוא חיבור גשמיות ורוחניות.

בדומה לשנת המיטה, גם יום השבת פועל ומשפיע על ששת ימי החול, וכך, על אף שעוסקים בהם בענייני חולין, יהיה העיסוק באופן המתאים לרצון ה'.

כמו כן, עניין התפילה שבכל יום הוא מעין "שמיטה" ו"שבת", התפילה פועלת ומשפיעה על היום כולו.

כאשר ההנהגה היא בהתאם להוראות התורה, פועלים על הטבע וממשיכים בו את ברכת ה', וזוכים לקבל את הברכות שבפרשת בחוקותי בגשמיות ובתוך טבע העולם.