"אין בידי לעשות דבר", פכר הרופא את אצבעותיו בחוסר אונים. הוא גחן שוב לעבר מיטתו של החולה הכחוש, היטה אוזן לנשימתו, בחן את פניו החיוורים, והבעת פניו הקודרת נותרה בעינה.
זה היה בטבריה, לפני כמאה שנים. הבחור היה בנה היחיד של אישה אלמנה. הוא היה הדבר היחיד שנשאר לה, אחרי שאיבדה את בעלה. ועכשיו הבן הזה שוכב על ערש דוויי.
טבריה של אותם ימים הייתה מלאה תלמידי-חכמים וחסידים נקיי דעת. הללו פתחו בתפילות ובתחנונים בתקווה לעורר רחמים על החולה. רבים התכנסו בבתי הכנסת, קראו ברגש פרקי תהילים, נדבו לצדקה לזכותו.
משלחת של מתפללים יראי ה' השתטחה על קברו של התנא רבי מאיר בעל הנס. היו שהלכו לעוד קברי צדיקים הטמונים בעפרה של טבריה. אלא שנראה היה כי שערי השמיים נעולים. מחלתו של הבחור גברה מיום ליום. הוא היה מוטל חסר אונים, קודח מחום והכרתו מעורפלת.
"ניסע למירון בל"ג בעומר!", הציע מישהו מקרובי משפחתו של החולה.
זיק של תקווה ניצת בעיניה הכבויות של האם האומללה. "למירון?", חככה בדעתה.
"בוודאי!", השיב האיש. "ולא ניסע לבדנו, אלא ניקח עימנו את החולה".
כבר אין מה להפסיד, הנידה האישה את ראשה בהסכמה. העלו את החולה עם מיטתו לעגלה והחלו לטפס, במסע איטי וזהיר, בדרכים המפותלות, לעבר קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי.
בדרך עצרו בצפת, לשאול בעצת רופאים שהתגוררו בה. גם הללו הביעו את דעתם כי אפסה תקווה להצלת חיי החולה.
היו מזקני צפת שיעצו עצה: "בבית העלמין העתיק של צפת טמונים צדיקים קדמונים. מקובל בשם האר"י הקדוש, שהנפטרים שנטמנו שם קדושים כיוצאי מצרים. שאו את החולה לשם, הקיפו עימו את בית העלמין, ועוררו את ישני העפר שיעתירו רחמים עליו לפני כיסא הכבוד".
הלכו ועשו כדבריהם. ועדיין לא ניכרה שום הטבה בפניו של החולה. נפנו משם והלכו למירון. הניחו את המיטה בפתח המערה, וכשהביטו בפניו של החולה – נמלטה מפיהם צעקת שבר גדולה. שום סימני חיים לא נותרו בו. האלמנה השבורה פרצה בבכי מר, והקיפה את מיטת מחמל ליבה, מתייפחת מרה על האובדן הכבד.
בינתיים נאספו במקום חסידים ואנשי מעשה, שבאו לחגוג את הילולת רשב"י בשמחה, כמיטב המסורת. כשראו את האסון הכבד הצטרפו אף הם לאבל ולנהי.
ואז נשמעו קולות שמחה ושירה מרחוק. שיירה מרובת משתתפים מצפת באה והתקרבה, ובראש התהלוכה הרב הראשי לכל עדות הספרדים בעיר. הללו מפזזים ומכרכרים ומנגנים במיטב כלי זמר, והללו מבכים את הנפטר ומעיניהם ניגרות דמעות שליש.
הפמליה הגיעה אל קבר רשב"י, והבאים הבחינו בהתרחשות החריגה שבפתחו. "מה אירע?", התעניין הרב.
סיפרו הנוכחים כי לפני כמה שעות הובא לכאן חולה אנוש, ושבק חיים על מפתן הקבר, והנה הוא מוטל פה. ציווה הרב: "אנא הכניסו את המיטה למערה ואל יישאר בה איש".
עשו המלווים כפי שציווה. סגר הרב את דלת הכניסה לציון רשב"י, והחל פוסע סביב המיטה, בעודו נושא תפילה. כשסיים להקיפה פעם אחת, פתח בהקפה שנייה, ושלישית ורביעית.
עד זמן מנחה לא פסק הרב מההקפות ומהתפילות. ואז פתח את הדלת, וביקש משמונה תלמידי-חכמים, שהקפידו כל ימיהם על תפילה בציבור, לעמוד עימו סמוך לקבר רשב"י.
הרב קרא: "רבי שמעון בר-יוחאי! הלוא יודע אתה שמן היום שבו התחייבנו במצוות לא החמצנו תפילה בציבור. הנה אנו תשעה מתפללים, ועם הבחור הזה השוכב כאן הננו מניין. אם לא תבקש רחמים עליו, נתבטל חלילה מתפילה בציבור!".
הושיטו המתפללים את ידיהם זה לזה ואמרו: "רבי שמעון! האם תניח שביום ההילולא שלך לא נתפלל במניין?!".
הרב הזקן לא השתהה עוד, אלא מייד פתח והכריז: "אשרי יושבי ביתך!", ושמונת המתפללים מחרים-מחזיקים אחריו בדבקות וביראת קודש. כאשר הגיעו לפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", היה נדמה להם כי קול חלוש בוקע מפיו של הבחור.
השתתקו המתפללים וחידדו את שמיעתם. והנה, נשמעו עתה הברות ברורות יותר: "רצון יראיו יעשה!".
עד סיום התפילה שב החולה להכרתו. נכנסו פנימה תשעה חיים ומת אחד, ויצאו עשרה חיים.
בפתח המערה המתינו בציפייה דרוכה האלמנה השבורה ובני משפחתה, ועימם האורחים שגדשו את המקום. רבה הייתה הפתעתם לגלות שחזרה נשמת חיים לאפו של החולה.
המעשה נפוץ במהירות בין ההמונים הנרגשים, והתפרסם בעיר צפת ובסביבה כולה. הכול שחו על קדושתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, שמעשי ניסים פלאיים מעין אלה הורגלו בחלקת מעונו.
(על-פי 'ספר מירון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:46
זריחה: 6:25
