חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:23 ד' בכסליו התשפ"ג, 28/11/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הגאולה בחזיון והגלות איננה אלא "חלום"
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת אחרי-קדושים
אחדות לכל
עבודה שלא על פי הסדר
לחבר בין ערים רחוקות
כלב נחייה בבית הכנסת
הגאולה בחזיון והגלות איננה אלא "חלום"
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

מיום הלכי לחדר... * מדוע התחרט הרמב"ם על שלא הצביע על המקורות לפסקי ההלכות בספר הי"ד? * קדימה להחזקת לומדי תורה על פני כתיבת ספר תורה * על מנהג קריאה בתורה בליל שמחת-תורה * מקור לפתגם שכסף אין לו ריח! * להודות בטעויות במכל-שכן ממשה רבינו ע"ה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מיום הלכי לחדר...

מפורסמת עדותו של הרבי במכתבו מי"א ניסן תשט"ז ('אגרות-קודש כרך יב עמ' תיד):

"מיום הלכי ל"חדר" ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות, וכחלק מעתיד מזהיר זה וכחלק מגאולה זו יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא ה' אלקיו" (הוריות יא, סוף עמוד א), והכל יהי' באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – "יאמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי"...".

והנה המאירי פירש את הפסוק "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" כך: "ואמר שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים ענין הגאולה. כלומר, שלבנו ודעתנו עליה עד שמרוב השתקע דמיוננו עליה אנחנו כחולמים עניינה".

כלומר: מרוב השתוקקותנו אליה הננו חולמים ומדמיינים אותה; אלא שבשנת תשד"מ הואיל הרבי להתבטא כי מציאות הגלות היא "חלום".. ואילו הגאולה היא – בהקיץ, זוהי מציאותו האמיתית של יהודי!

וכה אמר אז הרבי בש"פ פינחס תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' כרך ד' עמ' 2210) אודות תמיהתם ופליאתם של כמה:

יושב לו יהודי לדבר ברבים, ובכל התוועדות והתוועדות מכריז ומדבר ללא הרף ואינו מפסיק לדבר אודות נושא אחד  - ביאת משיח צדקנו.. ומסיקים [באים – אותם אנשים – לידי מסקנא] שענין זה הוא בגדר של "חלום".. חלום טוב ויפה.. אבל לא דבר מציאותי, ואם-כן טוענים הם, לשם מה צריכים לדבר אודות עניני "חלומות"?!

אמנם – המשיך הרבי – ה"חלום" הוא – לא הדיבור על הגאולה, אלא אדרבה: מציאות הגלות היא "חלום".. ואילו הגאולה היא – בהקיץ, זוהי מציאותו האמיתית של יהודי! – עד כאן.

ועל-פי דברים אלו מסתבר ש"התחיל להתרקם בדמיוני" הוא חזיון מציאותי (אלא שלעת-עתה עדיין אנו שעיני בשר לנו, לא זכינו להתגשמותו) ואילו הגלות איננה אלא חלום!

כשהרמב"ם הצטער על שלא ערך 'מראי מקומות' לספר הי"ד

בהתוועדות ש"פ כי תבוא תשד"מ השמיע הרבי שיחה מיוחדת בענין חשיבות הספר "מראי מקומות" לספר משנה תורה – יד החזקה להרמב"ם ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 287 ואילך):

ושם צוטטה תשובת הרמב"ם לרבי פינחס בן ר' משולם הדיין בה הביע הרמב"ם צערו על-כך שלא חיבר בעצמו מראי-מקומות לפסקיו: "ועל זה נחמתי שלא חברתי עם חיבור זה ענין שאני אומר לך.. שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין הודיע מקומה כו'" וזאת מפני שפעמים נשאל אודות המקורות "פעמים אני אומר לו מיד במקום פלוני ופעמים לא, וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהן" ואירע מעשה שהי' צריך לחפש כו' עד שמצא את המקום להלכה מסויימת, ומסיים ש"בדעתי אם גוזר השם יתברך שאעשנו אע"פ שיש בו טורח הרבה", עיין שם בעמ' 288 את חשיבות הדבר (א) בנוגע לעצם ההבנה של ההלכה כאשר מעיינים במקורות "אזי לימוד הרמב"ם הוא באופן אחר לגמרי בתוספת הבנה והשגה, שקלא-וטריא וכו'", (ב) שאז לכל הדיעות (הרא"ש ואדמו"ר הזקן) פוסקים דינים מחיבורו של הרמב"ם.

להבנת החידוש בדברי הרמב"ם הללו שצוטטו ע"י הרבי – יש להקדים:

א. מה שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק יז הלכה כד:

מאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחיברו אותם האומות. שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי אנו סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע.

ב. מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים:

ודע שהדברים אשר אומר בפרקים אלו אינם דברים שחידשתים מלבי, אמנם הם ענינים לקטתים מדברי חכמים במדרש ובתלמוד.. ומדברי הפילוסופים ג"כ הקדמונים והחדשים, מחיבורי הרבה בני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו.. ואע"פ שלא אזכיר אמר פלוני אמר פלוני לפי שזה אריכות אין בו תועלת. ואולי אגרום שיכנס בלב מי שאינו מקובל עליו שם אותו אדם.. לפיכך נראה לי להשמיט שם האומר, כי מטרתו שתושג התועלת לקורא ולבאר לו הענינים הכמוסים במסכתא הזו.

ג. ידועה קביעת הרבי ב'לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 34 ואילך לגבי הוראת הרמב"ם בספר הי"ד בעניני אכילה שתיה בריאות וכו' שנעשו חלק מדברי תורה – אפילו אם-תרצה-לומר שמקורו לכמה ענינים אינו מש"ס (אבל ראה שם עמ' 38 הערה 40).

לאור כל זה מובן החידוש הגדול בדברי הרמב"ם שלמרות שבאופן כללי לא רצה לציין מקורות לדבריו כן ביקש לציין מראי-מקומות להלכות בספר הי"ד!

קדימה להחזקת לומדי תורה על פני כתיבת ספר תורה

כך השיב הרבי לשואלת בדבר "שתי אפשרויות לזכרו ולזכותו של אדם יקר וחביב, קניית ספר תורה או בניית היכל בבית הכנסת וכו'".

תשובת הרבי (ר"ח שבט תשל"ה – 'אגרות-קודש' כרך ל עמ' צב):

"יש עוד אפשרות שלישית שיש לה קדימה לגבי ב' האפשרויות הקודמות, והיא "אימוץ" אברך הלומד תורתנו הנצחית, כלומר החזקת אברך בישיבה [=או 'כולל'] בה לומד תורתנו הק' [=הקדושה].

"כתבתי אברך בלשון יחיד, אבל כמובן שאפשר להיות יותר מאחד, כפי יכולתה.

בדומה לזה השיב הרבי בשנת תשי"ז כאשר באחד מבתי-הכנסת נפלה ס"ת לארץ, וביקשו המתפללים לקנות ספר תורה חדש,

כתב הרבי (ב' מרחשון – 'אגרות-קודש' כרך יד עמ' מט):

"בהנוגע למחשבה אודות קניית ספר-תורה. הנה אף שמובן גודל דבר זה, אבל בהמצב העכשוי אשר מוסדות החינוך על טהרת הקדש נמצאים במצב כספי חמור, כמה מלומדי התורה ונושאי דגלה מצבם החומרי הוא קשה ביותר כו' וכו', נכונה סברת.. שהצדקה תהיה להחזקת מוסדות התורה ולומדי תורה, וק"ל".

ויצויין כי דעה כזו מצינו גם ב"חיי אדם" סוף כלל לא:

"ונראה לי דהספקת לומדי תורה קודם לכתיבת ספר-תורה, ודלא כההמון שחושבים כתיבת ס"ת מצוה שאין למעלה ממנה, ובזה לבד קונים עולם-הבא, ואינם נותנים להספקת לומדי תורה כלל, והם בחשך ילכו, ומכל שכן שמפזרים בשעת נתינת ס"ת לביהכנ"ס בסעודות וריבוי נרות והוצאות מרובות, ואילו ישמעו לדברי חכמים בודאי יותר טוב לפזר לעניים לומדים".

- דברי ה'חיי אדם' נסובו לגבי עצם קיום המ"ע דכתיבת ס"ת ולא כשכותבים ס"ת לזכרון נשמה!

(הרבי מציין פעמיים ל'חיי אדם' בכתב-יד-קדשו בצילום הנדפס בספר 'ניצוצי אור' (מינדל) עמ' 19).

אכילה עם אינו יהודי באותו מקום

בתורת מנחם כרך סד עמ' 304:

"אצל בני ישראל אין איסור לאכול ביחד עם מי [=שאינו יהודי] שאוכל לא כשר (אלא שבברכת המזון צריך לומר 'בני ברית')".

לא ציינו המהדירים את מקור הדברים – כנראה מרוב פשטותם. לכאורה, די במקור לסיום אודות אמירת בני ברית – והוא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות ברכת המזון סימן קפט סעיף ד: "כשיש נכרי בבית נוהגים לומר כולנו יחד בני ברית... ויותר נכון לומר בני ברית כולנו יחד.." ומקורו ב'כל בו' 'מטה משה' ובט"ז [צויינו שם]. אבל לא די בכך, כי אמירת "בני ברית" היא בעצם נוכחותו (גם אם אינו אוכל עמהם) ולכן הקביעה אצל בני ישראל אין איסור לאכילה יחד עם גוי – מובנת מדברי המשנה ברכות פרק שביעי (מה,א) "אבל אכל .. והנכרי אין מזמנין עליהם".
וברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה יו"ד:

"לא ישתה אדם במסיבה של גוים .. ואם היה רוב המסיבה ישראל – מותר".

וב'פרי חדש' סימן קיד דאם הסעודה הינה סעודת מרעים בעלמא באם הישראלים הם רוב – מותר להם לילך ולהסב עמהם אפילו בבית הגוי,

ואפילו בשולחן אחד מותר לאכול ולשתות עמהם מה שאין כן אם הישראלים הם מיעוט נגד הגוים אפילו מחצה על מחצה – אסור להסב עמהם בשולחן אחד בין לסעוד ובין אפילו רק לשתות ואפילו אם היהודי מזמין את הגוי לביתו של היהודי כל שהוא בשולחן אחד וליכא רוב ישראל אסור. אבל כשאינם בשולחן אחד ליכא שום איסור.

ומכל מקום נראה שהמקור ממש לדברי הרבי הוא ב'באר היטב' יורה דעה סימן פח ס"ק ב: בבית יעקב סימן י"ב התיר לישראל לישב אצל עובד כוכבים האוכל טריפות דלא חיישינן שמא יושיט לו להכשילו.

על מנהג קריאה בספר-תורה בליל שמחת-תורה

בשיחת ליל שמחת תורה תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך א' עמ' 366 ואילך) איתא:

"מלבד גודל הענין דלימוד התורה ישנו גם הענין שצריכים להזהר ולשמור על כבודה של הספר תורה (ראה זוהר חלק ג' עא, א) גודל החומר שבהוצאת ס"ת מארון-הקודש ללא צורך.. ואף-על-פי-כן, מוציאים את כל ספרי התורה.. ומטלטלים אותם.. כדי לרקוד עמהם מסביב לבימה!

ובזה מתבטא המנהג דהקפות – לא לימוד בתורה, כי אם ריקוד עם ספרי התורה!

ומה שנהגו בכמה קהילות לקרוא בתורה גם בליל שמחת-תורה (דלא כמנהג חב"ד) הרי זה ענין בפני-עצמו, שכן, לאחרי הסיום דההקפות מכניסים את כל הס"ת לארון-הקודש ואח"כ פותחים שוב את ארון הקודש.. היינו שזהו ענין ועבודה בפני-עצמו, ללא כל קשר ושייכות למנהג דהקפות שאינו קשור עם ענין של לימוד.. שהשמחה דשמחת-תורה היא שמחה עצמית כו'".- עד כאן.

ולכאורה צריך-ביאור קצת סגנון הדברים של כותב ההנחה שהרי כ"ק אדמו"ר פתח בחומר הענין של כבוד הס"ת, ומסיים שמנהג דכמה קהילות-קודש לקרוא בתורה בליל שמח"ת אין לו שייכות לענין ההקפות, ולא נזכר כלל השייכות ביניהם.

והנה, מנהג זה דהקריאה בליל שמח"ת (שנזכר ברמ"א סתרס"ט ס"א) אכן נקבע משום כבוד הס"ת – "אין לנו קריאה בתורה בערב זולת קריאה זו פעם אחת בשנה, ולאו משום דינא נקבעה לתכליתה ככל הקריאות, רק משום שהוציאו הס"ת להקיף הבימה חשו שלא יהי' הטלטול בכדי, לכן קבעו לליל זו קריאה" – שערי רחמים שער ח' אות כה. ספר המטעמים דף לג בשם תוספות חיים. ועוד.

ומה שנאמר בשיחה "שזהו ענין ועבודה בפני עצמו, ללא כל קשר ושייכות למנהג דהקפות שאינו קשור עם ענין של לימוד" הנה כנראה כוונת כ"ק שסוף-סוף זהו פרט צדדי, ואף שזהו בגלל שהוציאו הס"ת, אבל אין לו שייכות לשמחת-תורה עצמו [ואפילו לא לקריאת תורה רגילה (כנ"ל "ולאו.. לתכליתה ככל הקריאות")] שענינה שמחה עצמית כו'.

"פסק" המשנה בפאה – העושה עצמו חסיד ייעשה אכן לחסיד!

מפורסמת תשובתו של אדמו"ר הזקן המצוטטת מפי הרבי (ראה 'פרדס חב"ד' גליון 18 עמ' 20 . 'בצל החכמה' עמ' 41) כשנשאל על חסידים הנוהגים במעשי ומנהגי חסידות כשעדיין לא הגיעו לדרגא זו והשיב אדמו"ר הזקן שיקויים בהם "פסק" המשנה בסיום מסכת פאה (פרק ח' משנה ט') "אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם".

וראיתי למי שהקשה:

מדוע הובאו הדברים ממשנה ולא מגמרא מפורשת במסכת כתובות סח, א: המסמא כו' והמצבה כו' והמקפא כו' אינו מת מן הזקנה כו'?!

באמת מלכתחילה אין מקום לתמיהה זו כי:

א) המעיין בחידושי-אגדות למהרש"א כתובות שם יראה שאדרבה המשנה (דפאה) עיקר (וראה רש"ש שם ועוד. ואכ"מ).

ב) פסק-דין הטועה בדבר משנה אין כאן דין כלל (חושן-משפט ר"ס כה) וראה סמ"ג עשין קסב – שהפסק דין הוא במפורש בעקבות המשנה דמסכת פאה!

מי אמר "שכסף אין לו ריח"?

בהתוועדות ש"פ תצא י"ג אלול תשמ"א ('שיחות קודש' תשמ"א כרך ד' עמ' 624) שלל הרבי הנהגת כאלה שמקבלים כסף מענינים דלעומת-זה חסד דקליפה, וטענתם היא – שמנצלים את הכסף לעניני קדושה כבניית מוסדות ללימוד התורה באופן ד"שור לעול כו'".

הם סומכים על הפתגם האומר שכסף אין לו ריח – כלומר, שלא משנה מה מקור הכסף אלא העיקר הוא שמנצלים את הכסף באופן המתאים.

אמנם קבע הרבי - הוראת התורה שאסור לערב חסד דקליפה עם עניני קדושה (אפילו לדעת הרמב"ם)! – עד-כאן תוכן הדברים.

ויש להצביע כי פתגם זה כסף אין לו ריח – יש לו מקור מפורש לכאורה בגמרא פסחים לא, ב: חפישת הכלב שלשה טפחים.. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מי בעינן שלשה טפחים או לא?.. הכא משום ריחא בעינן שלשה טפחים התם [בכספים – שאין להם ריח] משום איכסויי מעינא הוא ולא בעי שלשה. וכמה?.. טפח [וכבר העירו על כך בשעתו ב'הערות וביאורים – אהלי תורה' נ.י. ש"פ תבוא תשמ"א הערה יב עמ' יא].

ללמוד ממשה רבינו – על פסק דין שניתן בטעות

בריבוי גדול של שיחות משנת תשל"ח ואילך שאז החל הרבי למחות בצורה סדירה וקבועה כנגד החזקת השטחים והסכמי "קעמפ דייוויד" וכו' פסקי-דין רבניים שגיבו את מהלכי ה"שלום" – קרא הרבי ללמוד מהנהגתו של משה רבינו עליו-השלום ש"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי". הרבי קרא, אפוא, לרבנים לפרסם שפסקי-דין המנוגדים לדין השו"ע (אורח חיים סימן שכט) – ניתנו בטעות והם בטלים ומבוטלים.

דברים אלה מזכירים את שכתב בשעתו הגאון רבי חיים פלאג'י (חוקות חיים חושן משפט סימן צג, קסה):

"ומי לנו גדול בתורה ובנביאים כאדונינו משה רבינו עליו-השלום.. ראה גודל ענוותנותו.. להעביר כרוז בכל מחנה ישראל נגד ששים רבוא מישראל להכריז עליו שטעה, ולפרסם טעותו ברבים.. כי אין ספק כי לא עשה כן משה רבינו להכריז כי אם בכוונה מיוחדת ללמד דעת לדייני ישראל לדורות הבאים אחריו, כי לא יבושו ולא יכלמו גם המה בחכמתם לעשות כסדר הזה, וממנו יראו וכן יעשו, שאם טעו בדבר הלכה, כי כיון שאדם הוא מין אנושי, אי אפשר שלא יבא לידי טעות וכו'"

וכן כתב בשו"ת 'משיב דבר' – להנצי"ב – יורה דעה סימן ט (ד"ה אחר שכו).

בגלות חששו לסייע לגויים להתגייר. וכיום?

כך נאמר ב'לקוטי שיחות' כרך כו עמ' 141: ידוע בדברי ימי ישראל בעבר, שגם במקומות בהם הגיור לא היה אסור לפי חוקי הממשלה, בכל זאת נמנעו ישראל מכל פעולה שעלולה להתפרש כסיוע או עידוד להתגייר, אף במקרים בהם היה הגר מעוניין להתגייר מעצמו, ובוודאי נמנעו מכל פעולה שעלולה להיחשב כתעמולה או השתדלות לגייר אנשים, כי גם במקומות אלו היתה בכך סכנה מפני הבלבולים והעלילות שהיו עלולים לנבוע מכך, עיין שם [ובהרחבה בשיחות קיץ תשמ"ג].

לא צוין שם מקור – ולכאורה הדברים מפורשים ב'ים של שלמה' יבמות פ"ד סימן מט:

"עכשיו שאנו בארץ לא לנו וכעבדים תחת יד אדוניהם אם יבוא אחד מישראל לקבלו [את הגוי שחפץ להתגייר] הרי הוא מורד במלכות, ומתחייב בנפשו  .. והלואי שתהא תקומה ומצב לזרע ישראל בין האומות כל ימי משך גלותינו ולא יתרבה עלינו איש זר שלא מאומתנו וראוי לחוש מאד מאד".

והנה מה יעשו בני ישראל עם מאמר הגמרא (פסחים פז,ב) "לא הגלה הקב"ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"?

מבאר המהרש"א (חידושי אגדות פסחים שם) "דהיינו לפרסם האמונה גם בשאר עובדי כוכבים", וזהו בכללות הרעיון שבהשיחה שם; אלא שבזמנים ההם הי' זה באופן כללי, ובזמנינו - ע"י השפעה עליהם לקיים ז' מצוות בני נח – מתקיים הדבר. וק"ל.

אכילה עם אינו יהודי באותו מקום

בתורת מנחם כרך סד עמ' 304:

"אצל בני ישראל אין איסור לאכול ביחד עם מי [=שאינו יהודי] שאוכל לא כשר (אלא שבברכת המזון צריך לומר 'בני ברית')".

ולא ציינו המהדירים את מקור הדברים – כנראה לרוב פשטותם.

לכאורה די במקור להסיום אודות  אמירת בני ברית – והוא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות ברכת המזון סימן קפט סעיף ד:

"כשיש נכרי בבית נוהגים לומר כולנו יחד בני ברית... ויותר נכון לומר בני ברית כולנו יחד.." ומקורו ב'כל בו' 'מטה משה' ובט"ז [צויינו שם].

אבל לא די בכך, כי אמירת "בני ברית" היא בעצם נוכחותו (גם אם אינו אוכל עמהם) ולכן הקביעה אצל בני ישראל אין איסור לאכילה יחד עם גוי – מובנת מדברי המשנה ברכות פרק שביעי (מה,א) "אבל אכל .. והנכרי אין מזמנין עליהם".

וברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה יו"ד:

"לא ישתה אדם במסיבה של גוים .. ואם היה רוב המסיבה ישראל – מותר".

וב'פרי חדש' סימן קיד דאם הסעודה הינה סעודת מרעים בעלמא באם הישראלים הם רוב – מותר להם לילך ולהסב עמהם אפילו בבית הגוי, ואפילו בשולחן אחד מותר לאכול ולשתות עמהם מה שאין כן אם הישראלים הם מיעוט נגד הגוים אפילו מחצה על מחצה – אסור להסב עמהם בשולחן אחד בין לסעוד ובין אפילו רק לשתות ואפילו אם היהודי מזמין את הגוי לביתו של היהודי כל שהוא בשולחן אחד וליכא רוב ישראל אסור. אבל כשאינם בשולחן אחד ליכא שום איסור.

ומכל מקום נראה שהמקור ממש לדברי הרבי הוא ב'באר היטב' יורה דעה סימן פח ס"ק ב: בבית יעקב סימן י"ב התיר לישראל לישב אצל עובד כוכבים האוכל טריפות דלא חיישינן שמא יושיט לו להכשילו.

חיבור חיבורים – גם לתועלת המחבר

כתב הרבי בשנת תשט"ז ('לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 547-548):

"מטרת מחבר בכלל .. להקל על הקורא והלומד ע"י שעושים "אזנים לקופה" וכיוצא בזה .. ולכן לדעתי .. חשוב ביותר לציין המקורות .. נוהג זה טוב ומועיל .. גם למחבר .. בטח נמצאים תחת-ידו מפתחות .. שערכתי בזמנים שונים .. ואשר ראיתי בהם תועלת רבה .. גם בשביל עצמי".

דברים אלו מזכירים את שכתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף בן יהודה ('אגרות הרמב"ם' ב' עמ' 50):

"דע כי לא חברתי את החיבור הזה [יד החזקה] כדי להיות גדול בישראל על ידו .. אלא לכתחלה חברתי אותו, ושהדי במרומים, בעבור עצמי, כדי להיפנות מהחקירה והחיפוש אחרי [ההלכות] הדרושות בכל פעם ולמען עת הזקנה..".

אבל פשוט שזו היתה סיבה משנית ובראש וראשונה נועד הספר למען הכלל – כמו שהאריך בהקדמתו המפורסמת לספר הי"ד: "שתהא תורה שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל .. עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול". ואף באותה איגרת עצמה:

"ולשם ה' יתברך .. בראותי אומה שאין לה ספר כולל .. עשיתי מה שעשיתי לשם שמים גרידא...".

באיגרת נוספת (תשובות הרמב"ם חלק ב' סימן רנב): שכוונתי בכל החיבור הזה להקריב הדינין אל השכל או אל דרך הרוב".

ובאיגרת המפורסמת לר' פנחס ב"ר משולם הדיין (סימן קמ):

"סולת נקייה .. בכל התלמוד ובכל דיני התורה .. לא על סדר התלמוד ולא על סדר המשנה, אלא כל ענין וענין מקבץ כל הדינים שנאמר בו בכל מקום שהן, עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפוזרות ומפורדות בין המקומות. וזו היתה סוף מגמתי בזה החיבור, שאין כח באדם בעולם להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלשתן שהן עיקר הדינין...".

והנה הצעת הרבי לאותו מחבר שיציין מראי-מקומות למאמריו עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם שהבאנו קודם שבאמת חפץ לערוך מראי-מקומות לספרו [אלא שלא עלתה בידו – והרבי בשנת תשד"מ הוציא אל הפועל תוכנית זו כשהופיע הספר 'מראי מקומות לספר משנה תורה – יד החזקה'].

מדוע ישנו חיוב ואפשר לקבל צדקה מנשים?

כותב רבינו ('לקוטי שיחות' כרך ח' עמ' 355 (בשולי-הגליון) וראה גם לקו"ש כרך ט עמ' 346):

אף שאין מקבלין מהנשים אלא דבר מועט (יורה-דעה סימן רמח סעיף ד) – הרי שיעור זה תלוי בעושר הבעל ובהקפדת הבעל וכו' (וראה ים-של-שלמה בבא קמא – הובא ביד אברהם ליורה-דעה שם – "דהאידנא מקבלין מן הנשים אפילו דבר מרובה משום דרגילות לישא וליתן כו'"). ובמדינה זו בפרט – הרי הבעלים נותנין לרשותן גם סכומים גדולים, ואין מקפידים על זה.

את גוף ההלכה ונימוקה הביא גם אדמו"ר הזקן בשו"ע הלכות מציאה ופקדון סעיף ה: "מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן .. הואיל ודרכן בכך וידעים בעליהן שדרכן בכך .. וכן כל כיוצא בזה".

מן הנימוק – והרחבתו ל"כל כיוצא בזה" – מובנת מסקנת הרבי דכשהבעלים נותנין לרשותן ואין מקפידין על זה – הרי מלכתחילה הדבר אפשרי.

אבל הרבי הוסיף לציין (ב'לקוטי שיחות' כרך ח' שם) שני מקורות מפורשים בגמרא ששם מוסברת מעלת נתינת הצדקה של הנשים (על של הגברים) וכך כתב שם בהערה 28:

שהרי גם נשים חייבות... ובפרט בצדקה ואדרבה (ראה תענית כג, ב. כתובות סז,ב).

ולהעיר: מלקטי תורת רבינו ('שולחן מנחם' כרך ה' עמ' קה) העתיקו את דברי הרבי מלקו"ש כרך ח'  שם (אף שציינו לכרך ט') אך נשמט מהם קטע חשוב זה!


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)