נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	להפיח חיים ביהודים 'יבשים | שבת חול המועד
	חג הפסח קשור לשירה דלעתיד
	הקדוש ברוך הוא אינו מוותר על "העצמות היבשות"
	לחדור את ה'כותל' המפסיק
	ה"מטה אפרים"
	הסוד שמאחורי סיפור העצמות היבשות
	טעמי ההגדה לילדי ישראל
	"התחלה לקיץ בריא ושמח"
	תמימוּת ועדוּת
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

כאשר חסר חלילה ב"אתם דבקים בה' אלוקיכם" אזי חסר ב"חיים כולכם היום", ועל כך אומר הקדוש ברוך "אני מביא בכם רוח וחייתם" * "לא יידח ממנו נדח", גם את המצוי בגלות פנימית קשה ומרה גואל ומחיה הקדוש ברוך הוא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו  

א. בנבואה על דבר העצמות היבשות נאמר¹: "כה אמר ה'... הנה אני מביא בכם רוח וחייתם", וכפי שהיה בפועל: "ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד"² – שתי פעמים מאוד, כמבוא גודל העילוי שבזה בליקוטי תורה פרשת שלח³, בפירוש הכתוב⁴ "טובה הארץ מאוד מאוד".

ובהמשך הנבואה⁵: "העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו וגו'", ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא "הנה אני פותח גו' ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו'"⁶.

והפירוש הפשוט בזה – שהקדוש ברוך הוא מוציא את בני ישראל מהגלות אל הגאולה, שאז יהיו במעמד ומצב ד"וחייתם", כיון שתהיה גאולה שאין אחריה גלות.

וצרך להבין: מדוע צריכים לפעול אצל בני ישראל עניין החיות – "וחייתם" – בה בשעה שבני ישראל נקראים חיים, כמאמר רז"ל⁷ "עשרה נקראו חיים... ישראל נקראו חיים"?!

אך העניין יובן מהמשך מאמר רז"ל הנ"ל שמביא ראיה לכך שישראל נקראו חיים – "שנאמר⁸ ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ומזה מובן, שכאשר חסר בדביקות בקדוש ברוך הוא, אזי חסר בעניין החיות.

וכמסופר בגמרא סוף מסכת ברכות⁹ אודות רבי עקיבא ש"היה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה" גם בשעה ש"גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה", בהסבירו זאת על פי משל לדגים שחייבים להיות במים ששם מקום חיותם, ודוגמתו בנמשל, שבני ישראל חייבים לעסוק בתורה "שכתוב בה¹⁰ כי הוא חייך ואורך ימיך"; וכן אמרו רז"ל¹¹ למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך, מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה ומן המצוות מיד כו'".

ועל פי זה יש לבאר דיוק הלשון "יבשו עצמותינו" – שהרי כל המשלים בתורה הם בתכלית הדיוק¹² – זהו בהתאם לנמשל ש"העצמות האלה כל בית ישראל המה", וכיון שחיותם של בני ישראל היא בהיותם במים, "אין מים אלא תורה"¹³, הרי מובן שהמצב ההופכי הוא באופן של יובש – "יבשו עצמותינו", "עצמות היבשות".

ב. ובפרטיות יותר: "יבשו עצמותינו" – מורה על מעמד ומצב שיהודי רחוק מן התורה, שהיא חיותו, כמו דג שחיותו היא מי הים.

ועניין זה אצל כל אחד לפי ערכו: יש כאלה שעבורם מספיק "פרק אחד שחרית ופרק אח ערבית", כדברי הגמרא במסכת מנחות¹⁴: "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות לא¹⁵ ימוש גו' יומם ולילה"; ויש מי שלומד תורה כמה שעות במשך היום, אלא שמבטל רגע אחד מלימוד התורה, ובגלל זה נאמר עליו¹⁶ "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת וגו'" – היפך החיים – בעולם הזה ובעולם הבא. אבל עצם השייכות של יהודי ללימוד התורה היא אצל כל בני ישראל בשווה.

וזוהי המעלה שבלימוד תורה לגבי קיום המצוות – שבנוגע לקיום המצוות יש חילוקים בין אנשים לנשים, כהנים לויים וישראלים, מה שאין כן בנוגע לתורה אין חילוקים, כי, גם נשים, אף שאינן חייבות בלימוד התורה מד מצוות תלמוד תורה, הרי "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן... וכל מצוות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצוות לא תעשה"¹⁷, ועל אחת כמה וכמה שאין חילוקים בין כהנים לויים וישראלים, שהרי גם ישראלים לומדים הלכות כהונה, וכן כהנים לומדים הלכות תרומה ופדיון בכור, אף שלא נתחייבו בזה.

והעניין בזה – כמבואר בספרים¹⁸ שרמ"ח מצוות עשה הם בדוגמת רמ"ח איברים, שבהם יש חילוקים מן הקצה אל הקצה, מהראש ועד לרגל; ואילו התורה – נוסף על היותה אחת מרמ"ח מצוות עשה, ומצד זה יש חילוקי מדרגות באופן חיובי לימוד התורה, ועד שנשים פטורות ממצוות לימוד התורה – הרי היא בדוגמת הדם הממשיך חיות על ידי מרוצתו בכל האיברים בשווה.

ולהעיר, שכללות העניין של לימוד תורה נוגע במיוחד בזמן הגלות, כמובן ממאמר רז"ל¹⁹ "מצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים ועל גילי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר²⁰ על מה אבדה הארץ... על עזבם את תורתי";

ובזה גופא – כפי שמפרש רבינו יונה²¹ בדברי הגמרא²² ש"לא היו מברכים בתורה תחילה", ש"וודאי היו עוסקין בתורה תמיד... (אלא) שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך עד שיהא ראוי לברך עליה", והיינו, שלימוד התורה צריך להיות מתוך הכרה בחביבות התורה המודגשת בנוסח ברכת התורה (ללא השכלות עמוקות, אלא בפשטות): "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (ולא בגלל שלא הייתה לו ברירה אחרת, כיון ש"החזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשן ולא קיבלוה"²³)", ומסיימים: "נותן התורה" (לא כמו בתחילת הברכה "נתן", לשון עבר, אלא "נותן"), לשון הווה²⁴, כיון שהקדוש ברוך הוא למעלה מהזמן, וכן התורה היא למעלה מהזמן.

אמנם כאשר חסר בשייכות של יהודי עם התורה, הרי זה מעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו" – "עצמותינו" דייקא, שהרי גדר של "איבר" הוא שיש לו עצם²⁵ וכאשר חסר בעניין החיות שנמשך על ידי הדם, שהו עניין התורה, הרי זה מעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו".

ג. ויש להוסיף ולבאר הדיוק שבפרטי העניינים שבהמשך הכתוב (לאחרי "יבשו עצמותינו") – "אבדה תקוותנו נגזרנו לנו":

ובהקדים – שגם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו", אין זה כמו דג שפורש מן הים שחשוב כמת לאחרי שנמצא מחוץ למים משך זמן ששוב לא יועיל שיחזירוהו למים²⁶ – אצל יהודי לא שייך מצב כזה, כיון שיכול לשוב בתשובה, ולא עוד אלא שבשעת החטא גופא "ישראל הוא"²⁷, כך, שאפילו אם יהודי חי שמונים שנה (יותר אפילו מ"ימי שנותינו שבעים שנה"²⁸) מחוץ למים, במעמד ומצב שהוא היפך התורה, יכול לשוב בתשובה, כיון ש"תשובה קדמה (לא רק לאדם החוטא, אלא גם) לעולם"²⁹, ועד כדי כך, שאפילו "אחר" ש"שמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר"³⁰, היה צריך לשוב בתשובה באופן של "דחק ונכנס"³¹.

אמנם, במה דברים אמורים כאשר ישנה אצלו הידיעה וההכרה שביכולתו לשוב בתשובה, מה שאין כן כאשר חושב שכאשר עברו ריבוי שנים מאז שהתנתק מה"מים חיים" של התורה, שוב אין לו תקווה: "אבדה תקוותנו".

ד. זאת ועוד:

גם כאשר "יבשו עצמותינו" ו"אבדה תקוותנו" – עדיין לא אבוד, כל זמן שנמצאים בין יהודים, שאז בוודאי יימצא יהודי שיקיים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ויעשה כל התלוי בו להחזירו לתורה ומצוות.

והעניין בזה:

אמרו רז"ל³² "אכל בי עשרה שכינתא שריא". ומשמעות הלשון היא – שהעניין דשכינתא שריא במעמד עשרה מישראל היא גם כאשר אין עוסקים בתורה ומצוות, וכמפורש באיגרת הקודש³³ "אף שאינם מדברים דברי תורה" (שהרי "עשרה שיושבים ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם"³⁴ הוא עניין בפני עצמו, ואילו כאן מדובר אודות השראת השכינה אפילו בשעה שאינם עוסקים בתורה ומצוות).

ומבואר בזה³⁵ - שהתועלת מהשראת השכינה במעמד עשרה מישראל היא, שעל ידי זה נמשך מלמעלה תוספת כח בעבודתו, הרהורי תשובה וכו', והיינו, שאפילו שעד אתמול ואפילו עד הרגע שלפני זה הייתה הנהגתם היפך התורה ומצוות, פועלת השראת השכינה שייפלו להם הרהורי תשובה.

ועוד זאת, שבכל העניינים הנוגעים לרבים, ובלל זה גם עניין הגאולה, הן גאולה כללית, והן גאולה מצרה פרטית, הולכים אחר הרוב, והרוב מכריע שתהיה גזרה לטובה, והקדוש ברוך הוא ישפיע טוב בגשמיות וברוחניות, כולל גם – שיערה עליו רוח ממרום וישוב בתשובה.

אמנם, במה דברים אמורים – כשאינו פורש מדרכי הציבור, אבל כאשר פורש מדרכי הציבור, הנה נוסף לכך שזה גופא נחשב לחטא³⁶, הרי בכך מראה שאינו חלק מהרוב, וכיון שכן, לא תועיל לו הכרעת הרוב, וכמו בדיני ערובות, שהביטול ברוב הוא רק כאשר המיעוט והרוב נמצאים ביחד (במקום, או בידיעת האדם³⁷), מה שאין כן כשאינם ביחד, אזי לא מועילה הכרעת הרוב.

וזהו שמסיים בכתוב (לאחרי "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו") – "נגזרנו לנו", היינו, שמכרית ומפריד את עצמו ופורש מן הציבור, שאז אין שום דבר יכול להועיל לו.

ה. אמנם, גם מי שחטא ועבר את הדרך כו', ועד למעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" הנה גם אז אומר הקדוש ברוך הוא "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"³⁸, וכמאמר רז"ל³⁹ ש"הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזר ותיו קשות כהמן... ומחזירן למוטב", שזהו לפי ש"לא ידח ממנו נדח"⁴⁰.

ועל זה נאמר "הנה אני פותח וגו' ונתתי רוחי בכם וחייתם" – "אני" דייקא, היינו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו מחייה אותו.

וזהו כללות העניין של תחיית המתים, שעל זה אמור רז"ל⁴¹ "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אפילו אלו ש"אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקוותנו נגזרנו לנו".

(משיחת אחרון של פסח ה'תש"ל.

תורת מנחם חלק ס עמ' 143 אילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_______________________________

1)    יחזקאל לז, ה.

2)    שם, י.

3)    לח, ג.

4)    שלח יד, ז.

5)    יחזקאל שם, יא.

6)    שם, יב-יד.

7)    אבות דרבי נתן סוף פרק לד.

8)    ואתחנן ד, ד.

9)    סא, ב.

10)  סוף פרשת ניצבים.

11)  עבודה זרה ג, ב.

12)  ראה גם תורת מנחם חלק נד עמ' 202. וש"נ.

13)  בבא קמא יז, א.

14)  צט, ב.

15)  יהושע א, ח.

16)  שלח טו, לא. וראה סנהדרין צט, סע"א. תניא פרק א.

17)  הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן סוף פרק א. וש"נ.

18)  ראה ליקוטי תורה במדבר יג, א. ובכ"מ.

19)  פתיחתא דאיכה רבה ב. ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ז.

20)  ירמיה ט, יא-יב.

21)  הובא בר"ן.

22)  נדרים פא, א.

23)  עבודה זרה ב, ב.

24)  ראה של"ה כה, א. ליקוטי תורה תזריע כג, א. ובכ"מ.

25)  ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך אברים בתחילתו (ריש עמ' קיד) וש"נ.

26)  ראה עוקצין פרק ג משנה ח.

27)  סנהדרין מד, רע"א.

28)  תהילים צ, י.

29)  ראה פסחים נד, א.

30)  חגיגה טו, א.

31)  ראה חידושי אגדות מהרש"א שם. וראה גם תורת מנחם חלק כו עמ' 186. וש"נ.

32)  סנהדרין לט, א.

33)  סימן כג (קלו, ב).

34)  אבות פרק ג משנה ו.

35)  ראה דרך מצוותיך פג, ב. המשך תער"ב חלק א סוף עמ' קכה ואילך.

36)  ראה תענית יא, א.

37)  ראה ליקוטי שיחות חלק לח עמ' 61.

38)  יחזקאל כ, לג.

39)  סנהדרין צז, ב.

40)  על פי שמואל ב יד, יד. הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ד סוף הלכה ג. תניא סוף פרק לט.

41)  סנהדרין ריש פרק חלק.

סיכום:

בשבת חול המועד פסח מפטירין בנבואת יחזקאל אודות תחיית העצמות היבשות.

הכתוב "יבשו עצמותינו אבדה תקוותנו נגזרנו לנו" מתאר גלות פנימית קשה ומרה:

"יבשו עצמותינו" – התורה נמשלה למים, "אין מים אלא תורה". "יבשו עצמותינו" מורה על מצב של יובש וריחוק ממי התורה.

"אבדה תקוותנו" – גם כאשר ישנו ריחוק מן התורה הרי עדיין יש תקווה, שכן ניתן לתקן זאת על ידי תשובה. "אבדה תקוותנו" מורה על מצב בו מתייאשים מעשיית תשובה, זהו מצב חמור ביותר.

"נגזרנו לנו" – כל עוד מצויים בקרבת יהודים עוד יש סיכוי לתיקון, שהרי, בוודאי יעוררו אותו ויסייעו לו לעשות תשובה, כמו כן, ההימצאות בחברת עשרה מישראל אשר "שכינתא שריא בינייהו" מביאה הרהורי תשובה. אך כאשר "נגזרנו לנו", היינו כאשר החוטא מפריד וכורת את עצמו מן הציבור, זוהי גלות מרה וקשה.

על כך אומר הקדוש ברוך הוא: "הנה אני פותח... ונתתי רוחי בכם וחייתם" – הקדוש ברוך הוא אינו מוותר על אף יהודי, גם לא על המצויים בגלות אשר "אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקוותנו נגזרנו לנו", ופועל כי גם הם יעשו תשובה ויחזרו למוטב.