חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:35 זריחה: 6:14 י"ד באדר א' התשפ"ד, 23/2/24
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שבת הגדול – אתהפכא חשוכא לנהורא
דבר מלכות

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
שבת צו | שבת הגדול
הפלא ד"לא יחרץ"
שבת הגדול – אתהפכא חשוכא לנהורא
רועה ישראל
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד
הלכות ומנהגי חב"ד
הלכות ומנהגי חב"ד
הלכות ומנהגי חב"ד

השבתת המזיקים באופן שמציאותם נשארת אלא שאינם מזיקים – יש בזה עניין של אתהפכא * את נס "למכה מצרים בבכוריהם" מציינים בשבת לפי שעניינם של שניהם הוא: "אתהפכא" * בשבת הגדול ניתן להפוך את כל העניינים הבלתי רצויים לענייני טוב וקדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לקריאת השם "שבת הגדול" כותב רבינו הזקן בשולחן ערוך (בסימן שכותרתו "מנהג1 שבת הגדול"): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול" – כלשון הטור2 (וכן הוא בתוספות3 בשם המדרש), ולא כלשון הבית יוסף "שנעשה בו נס" (סתם).

ודיוק זה מתאים עם הידוע שהחידוש של רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו שמביא גם "תמצית ופנימיות טעמי ההלוכות" (כמו שכתוב בהקדמה), ולכן בחר הלשון "שנעשה בו נס גדול4", שזוהי ההסברה על כך ששבת הגדול שנקרא "שבת הגדול" דווקא, כי, אם משום "שנעשה בו נס" סתם, היו יכולים לקרותו "שבת נס" וכיוצא בזה.

וממשיך לבאר תוכנו של ה"נס הגדול"- "שפסח מצרים היה מקחו מבעשור לחודש... ואותו היום שבת היה... וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וזהו שנאמר למכה מצרים בבכוריהם" (שזהו הטעם שהובא בבית יוסף (מדברי התוספות בשם המדרש), ולא טעם שהובא בטור5). 

ולכאורה אינו מובן:

מדוע נקרא נס זה "נס גדול" – הרי היו כמה וכמה ניסים, ולא מצינו שהם נקראים "נס גדול", ומדוע דווקא נס זה נקרא "נס גדול"?

וגם: מהו הטעם שעל שם נס זה נקרא השבת שלפני "שבת הגדול" – הרי הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" אינו שייך דווקא לשבת (כיון שיכול היה לקרות גם באמצע השבוע, ורק בפועל הייתה הקביעות באופן ש"אותו היום שבת היה"), כך, שאינו מורה על הגדלות של שבת (אלא זהו "נס גדול"), ולמה נקרא "שבת הגדול"?

ב. [...] הנה, בביאור הטעם שדווקא נס זה נקרא "נס גדול",

– אף על פי שעם ישראל בכלל "מלומד בניסים"6, כיון שאצל בני ישראל קורים כמה וכמה ניסים, וכדאיתא בגמרא7 " מאי דכתיב8 עושה נפלאות לבדו... אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו", והיינו, שישנם ניסים, ורק "אינו מכיר בניסו", ובזה גופא הדיוק הוא שרק "אינו מכיר", והיינו, שאין לו הכרה בזה, אבל הוא יודע בשכלו, ואפילו אם אינו יודע בשכלו, הרי הוא מאמין בזה –

יש לומר בדרך אפשר, שזהו לפי שבנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" גופא [נוסף על כללות הנס שבלקיחת שה, העבודה זרה של מצרים, כדי לשוחטו, וכפי שאמר משה רבינו (שמדתו מדת האמת9, וענין זה נאמר בתורת אמת, כך, שבוודאי כן היא המציאות): "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"10] היו שני ניסים:

לכל לראש – העובדה שפרעה לא הסכים לבקשת בכורי מצרים לשלח את בני ישראל. והגע עצמך: מדובר אודות מכת בכורות, שהייתה קשה יותר מכל המכות שלפני זה. וכיון שגם שאר המכות פעלו על פרעה שיסכים לשלח את בני ישראל (אלא שחזר בו בגלל ש"הייתה הרווחה"11), היה פרעה צריך להסכים לבקשת בכורי מצרים12 לשלח את בני ישראל (כיון שלא הייתה הרווחה, שהרי עומדים עדיין לפני מכת בכורות). ואף על פי כן, לא הסכים פרעה לכך, ובגלל זה עשו הבכורות מלחמה.

ונס נוסף – שלמרות שהבכורים היו מיעוט בלבד (שהרי לכל בכור יש כמה וכמה בני משפחה שאינם בכורים), היה הנס ד"למכה מצרים בבכורים", שבכורי מצרים (שהיו מיעוט) הרגו הרבה מהמצריים13.

ובגלל שני ענינים הנזכרים לעיל (שאף על פי שבכורי מצרים עצמם ביקשו מפרעה לשלח את בני ישראל, לא הסכים פרעה לשלחם; ואף על פי שהיו מיעוט, הרגו הרבה מהם) – הרי זה נקרא "נס גדול".

ג. וביאור השייכות של הנס לשבת (שלכן נקרא "שבת הגדול") – יובן על פי רשימה של הצמח צדק14 על הפסוק15 "מזמור שיר ליום השבת"16, וזה לשונו:

"בילקוט17 איתא, ליום השבת (ולא "ליום השביעי"), שמשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו... שאין הפירוש להשבית לגמרי שלא יהיו כלל, כי אם שלא יזיקו, והוא בחינת אתהפכא חשוכא לנהורא כו'".

ובהקדים המדובר פעם בארוכה18 (הן על פי נגלה והן בפנימיות העניינים) אודות שתי הדעות שבעניין השבתת המזיקין (כמו שכתוב19 "והשבתי חיה רעה מן הארץ") – "מעבירם מן העולם", היינו, שמציאותם של המזיקין תתבטל לגמרי, או "משביתן שלא יזיקו", היינו, שתהיה מציאותם של המזיקים אלא שלא יזיקו, כמו שכתוב20 "וגר זאב עם כבש גו' ונער קטן נוהג בם גו' ואריה כבקר יאכל תבן גו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו'".

וזהו גם מה שכתוב בנוגע לייעודים שלעתיד לבוא "גם אויביו ישלים אתו"21 "זה הנחש"22 (עליו נאמר23 "ואיבה אשית בינך ובין האישה וגו'"), וכמו בתחילת הבריאה, שהיה "שמש גדול"24, ועל דרך זה בנוגע לכל העניינים שבעולם, שכיון שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"25, לכן תישאר מציאותם בעולם, אלא שתהיה באופן שיביא תועלת לקדושה. וכדיוק הלשון "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" – שלכאורה: איך מגיע דבר של חולין ב"הר קדשי" – כיון שמציאותם תתהפך להיות עניין של קדושה.

[וכמו שנתבאר שעניין זה קשור עם שתי הדעות בנודע להשבתת חמץ – "אין ביעור חמץ אלא שריפה", או "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים"26 – האם צריך לבטל את מציאות החמץ, שעניין זה נעשה על ידי שריפה דווקא (על פי הלכה, וגם בפשטות), או שמציאות החמץ יכולה להישאר, אלא שצריך לבטל את הצורה כו', היינו, לבטל את קיבוץ וחיבור חלקיו לשיעור כזית, על ידי פירור או הטלה לים].

וכאשר השבתת המזיקין היא באופן שנשארת מציאותם אלא שאינם מזיקים – יש בזה עילוי דאתהפכא (מה שאין כן כאשר מתבטלת מציאותם לגמרי).

והעניין בזה – כדאיתא בגמרא27 בפירוש הפסוק28 "חזון עובדיהו כה אמר ה' אלוקים לאדום וגו'" , "עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי איניש מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" (מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער), וכמובא גם בתניא29 בנוגע לשבירת נפש הבהמית על ידי התבוננות שמביאה לידי עצבות, ש"אף שעצבות היא מצד קליפת נוגה, ולא מצד הקדושה... אף על פי כן כך היא המדה לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה, כמאמר רז"ל מיניה וביה אבא כו'... ועל זה נאמר30 בכל עצב יהיה מותר וכו'".

וזהו גם תוכן הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" – שהכאת מצרים הייתה על ידי בכורי מצרים גופא (שהם המובחרים שבמצרים, כשם שעובדיה היה המוטב שבאדום) שזהו עניין של אתהפכא.

ועל ידי זה באים לשלימות העניין דאתהפכא שיהיה לעתיד לבוא, לאחרי הקדמת העבודה באופן כזה, שהרי כל הגילויים שלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו עתה31.

ד. וזהו גם ענין השבת:

בנוגע לשבת הראשון שלאחרי ששת ימי בראשית, איתא במדרש ש"שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של לילי שבת, ושתים עשרה של שבת כו'"32. וזהו ש"את מוצא בכל יום ויום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת לא כתיב בו ערב כו'"33, ונמצא, שבשבת הראשון היה בחינת "ולילה כיום יאיר"34, שזהו העניין דאתהפכא חשוכא לנהורא.

אמנם, העניין דאתהפכא היה רק בשבת הראשון, מה שאין כן בשבת עכשיו, עניינו באופן שמלכתחילה אין עובדין דחול, כיון שכל ענייני חול אסורים בשבת [וזהו גם אחד הפירושים במה שכתוב35 "מחלליה מות יומת", "מחלליה" מלשון חול, היינו, שאסור להכניס חולין לשבת], אבל אין בו עניין של אתהפכא.

וכל זה – מצד שבת סתם: מה שאין כן מצד "שבת הגדול", היינו מצד הגדלות שבשבת – יש כח לפעול העניין דאתהפכא, כמו בשבת שבהתחלת הבריאה.

ולכן, "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול... למכה מצרים בבכוריהם" – כי, בשביל נס זה שהוא באופן של אתהפכא ("מניה וביה אבא כו'"), יש צורך ב"גדלות" שבעניין השבת, שממנו יש נתינת כח לעניין דאתהפכא.

וזהו גם הטעם ש"קבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול... (ו)לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם"36 – מצד שייכותו לעניין הגדלות של שבת, כנ"ל.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד – שבבוא שבת הגדול (גם כשאינו חל בעשירי לחודש, כבפעם הראשונה, אלא ביום אחר בחודש), יש כח להפוך את כל העניינים הבלתי רצויים (ושלא לשמה כו') לקדושה37. 

(משיחת שבת פרשת מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תש"ל.

תורת מנחם חלק ס' עמ' 41 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_______________________________

1)    ראה גם ליקוטי שיחות חלק יב עמ' 35 הערה 12.

2)    אורח חיים סימן תל.

3)    ד"ה ואותו – שבת פז, ב.

4)    ראה גם ליקוטי שיחות שם עמ' 33 הערה 5.

5)    ראה גם שיחת שבת פרשת צו, שבת הגדול, ח' ניסן תשכ"ח בתחילתה (תרת מנחם חלק נב עמ' 233 ואילך).

6)    לשון חז"ל – סנהדרין קט, ריש עמוד א.

7)    נדה לא, א.

8)    תהילים עב, יח.

9)    ראה בבא בתרא עד, א. סנהדרין קי, סוף עמוד א ואילך. קיא סוף עמוד א. שמות רבה פ"ה, יו"ד. תנחומא שמות כח. קרח יא. ועוד.

10)  וארא ח, כב.

11)  שם, יא.

12)  ובפרט שגם שאר המצריים (שאינם בכורים) היו צריכים להתיירא ממכת בכורות, כי, כשם שהורגים את הבכורים, יכולים להרוג גם אותם (ראה גם פירוש רש"י בא ב, לג).

13)  ואדרבה: אילו היה להיפך שהמצריים הרגו את הבכורים, היה פלא גדול יותר, שהרי רחמי האב על הבן גדולים מאשר רחמי הבן על האב (כפי שרואים לדאבוננו עכשיו...), שלכן מבקשים "כרחם אב על בנים" (תהילים קג, יג).

14)  יהל אור עמוד שכח ואילך. ובמילואים שם סוף עמוד תרל ואילך.

15)  תהילים צב, א.

16)  ראה גם ליקוטי שיחות חלק יז עמוד 59.

17)  ילקוט שמעוני בחוקתי רמז תרעב (מתורת כהנים שם).

18)  שיחת יט כסלו תש"ל סעיף ל"ד (תורת מנחם חלק נח סוף עמוד 364 ואילך). וש"נ.

19)  בחוקותי כו, ו.

20)  ישעיה יא, ו - ט.

21)  משלי טז, ז.

22)  בראשית רבה ר"פ נד.

23)  בראשית ג, טו.

24)  סנהדרין נט, ב.

25)  שבת עז, ב.

26)  פסחים ריש פרק ב.

27)  סנהדרין לט, ב (ובפירוש רש"י).

28)  עובדי' א, א.

29)  פרק לא.

30)  משלי יד, כג.

31)  תניא ריש פרק לז.

32)  בראשית רבה פרק יא, ב. פרק יב, ו.

33)  מדרש תהילים מזמור צב בתחילתו.

34)  תהילים קלט, יב.

35)  תשא לא, יד.

36)  לשון אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שם.

37)  חסר הסיום (המו"ל).

סיכום:

בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול": בכורי מצרים חששו וביקשו מפרעה שישלח את ישראל אך פרעה סירב, הבכורות פתחו במלחמה והרגו מצרים רבים.

וצריך להבין:

א) מדוע דווקא נס זה נקרא "נס גדול"?

ב) נקראת השבת "שבת הגדול", הרי הנס יכול היה להתרחש גם באחד מימי החול ואינו שייך דווקא לשבת?

הביאור:

א) בתוך נס מלחמת הבכורות במצרים יש ניסים נוספים: א)  אי ההסכמה של פרעה לבקשת בכורי מצרים לשחרר את ישראל. ב) הריגת מצרים רבים על ידי מספר אנשים מועט – בכורי מצרים.

לפי שנס זה בנוי ממספר ניסים קרוי הוא "נס גדול".

ב) בנס זה ישנו עניין של "אתהפכא" – בכורי מצרים נלחמים בפרעה למען שחרור בני ישראל.

גם בשבת ישנו עניין של אתהפכא: נאמר במדרש שבשבת הראשונה של ששת ימי בראשית לא היה חושך כלל ואף ליל השבת היה מואר – "לילה כיום יאיר", אתהפכא חשוכא לנהורא. בפועל הייתה "אתהפכא" זו רק בשבת הראשונה, אך באמת, מצד גדולתה שייך עניין האתהפכא בכל שבת ושבת.

זוהי הסיבה שהשבת המציינת את נס מלחמת הבכורות נקראת "שבת הגדול", משום שהכח לנס באופן של אתהפכא ניתן משבת – מגדולתה של השבת.

ההוראה בעבודת האדם: בשבת הגדול ניתן כח לתקן את כל העניינים הבלתי רצויים באופן של אתהפכא – להפכם לענייני קדושה.    


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)