נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ויקרא | הקריאה של חיבה לכל אחד ואחת
	שמחה גוררת שמחה
	"קריאה של חיבה" בין אדם לחברו
	בית הכנסת "צמח צדק" בעיר העתיקה
	קדושתו הנצחית של הנשיא
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	שואלין ודורשין בהלכות הפסח

מה סוד הקדושה הנוכחת בחפציו של נשיא בישראל, גם לאחר הסתלקותו, ואיזה ערך יש למקום הגשמי שבו שהה בחייו הגשמיים * חפצי הצדיק שווים בערכם ל'כלים דאצילות' * ומדוע מזכירים בכל שנה את ההקרבה החד-פעמית של הנשיאים למשכן? * "ממקום שחתם זה פתח זה": סוגיה מרתקת מתורת רבינו, בקשר למלאת מאה שנים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, בב' ניסן תר"פ – תש"פ * מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

ב' ניסן הוא יום ההילולא של אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שנלב"ע לפני מאה שנה ביום זה בשנת תר"פ, ובו ביום – התחלת הנשיאות של הרבי הריי"ץ, בנו וממלא מקומו.

מאמרו הראשון של אדמו"ר הריי"צ נפתח בדיבור המתחיל "ראשית גוים עמלק ואחריתו גו'", ונאמר ביום האחרון לשבעה אחר אביו, ביום שבת-קודש פרשת צו לאחר תפלת מנחה.

המאמר מיוסד על המאמר האחרון שאמר אדמו"ר הרש"ב בסעודת פורים תר"פ, עם הוספות רבות ובשינויי לשון בכמה מקומות.

במאמרו הראשון בתור נשיא בוחר אדמו"ר הריי"צ להדגיש את עניין הנצחיות של הנשיאים בגשמיות, וההתקשרות שלהם לישראל ושל כל ישראל אליהם. מזה מובן, שמאמר זה הינו התחלת, עיקר ויסוד מרכזי בנשיאותו.

במאמר שם מבאר שענייני קדושה קיימים בקיום עצמי ונצחי, כדוגמת המצוות שהתלבשו בדברים גשמיים כגון קלף וצמר גשמי, שהם כלים ראויים להארת האור העליון וקיימים בקיום עצמי. וממשיך ואומר: "ויש לומר שזהו עניין קדושה לא זזה ממקומה, ותשמישי קדושה בקדושתן הם עומדים".

כלומר, מכיוון שכל עניני הקדושה נמשכים ממקור הקדושה – מהקב"ה בעצמו, לכן, כשם שהוא יתברך קיים בקיום עצמי ונצחי שהרי מציאותו מעצמותו, כמו כן קדושתו ואורו (שהוא דבוק במאור ומעין המאור) – קיימים בקיום 'עצמי', כלומר: לא נוצרו על-ידי גורם חיצוני להם, ולכן קיומם נצחי.

בהמשך לזה כותב שם בקשר לקדושת חפצי הצדיקים:

"ומקום התורה והעבודה של צדיק בקדושתו הוא גם לאחר עלותו מחיי הגופות לחיים האמיתיים והארת אור עבודתו נשאר במקומו, דיש לומר שהמקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה, קדושתו עליהם, מחלקי בירורו בעולם".

ומביא על זה סיפור מאביו:

[במקום אחר (ראה ספר השיחות תש"ד ע' 6 ואילך) הרחיב הרבי הריי"ץ יותר: שבהיותו ילד קטן היה רגיל להכנס לחדר היחידות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ופעם אחת ראה שהדלת נפתחת, ונפל עליו פחד והסתיר את עצמו, וראה שאביו נכנס, וההמשך נעתק במאמר, להלן]

"וראיתי פעם כי כ"ק אדוני אבי מורי ורבי הרב הקדוש הריני כפרת משכבו נכנס לחדר אביו כ"ק אדוני אבי זקני מורי ורבי זצוקללה"ה זי"ע והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו (זה היה בערך בשנת [תר]מ"ה או [תר]מ"ו) ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה".

ביאור הדברים יובן לאור ביאורו בתחילת המאמר. שם מפרט בתחילה את ענין ה'כלים' של עשר הספירות של עולם האצילות, שעל ידי שהאור דבוק ומאוחד בכלים, הם קיימים בקיום עצמי כמו האור עצמו.

בהמשך לזה מבאר במאמר את נצחיות הקדושה ששורה במקום עבודתו הגשמי של הצדיק, והקדושה שיש בכל הכלים שבהם השתמש "לצרכי עבודתו", שגם לאחרי הסתלקות גופו הם נשארים בקיום עצמי ונצחי, כשם שיש קיום עצמי ונצחי לכלים של עשר הספירות מצד ביטולם והתאחדותם עם האור.

ויש לומר יתירה מזו:

ההשוואה בין חפצי הרבי לכלים דאצילות היא לא רק דוגמה, אלא שהם אותו עניין ממש! הקיום הנצחי של מקום עבודתו של הצדיק והכלים שהשתמש בהם, הוא באותה דרגת הקיום הנצחי של הכלים של עשר הספירות דאצילות. זה מובן מהכתוב בתניא (פרקים כ"ג, ל"ד, ל"ט) ש"האבות הן הן המרכבה", שבכל ענייניהם היו מרכבה (בטלים בתכלית) דאצילות, ועניין זה קיים בצדיקים ונשיאים שהם דוגמת האבות.

חיי הצדיק נצחיים בגשמיות!

מכל הנ"ל עולה, שחיי הצדיקים נצחיים לא רק ברוחניות העניינים אלא גם בנוגע לחפציו הגשמיים.

"קדושה לא זזה ממקומה" - קדושת הצדיק חודרת בכל ענייניו: במקום עבודתו ובחפציו הגשמיים, והיא נותרת ללא שינוי גם לאחר הסתלקותו, באותו אופן כפי שהיה בזמן שהצדיק השתמש בהם בפועל, בהיותו נשמה בגוף. כמו שמודגש בסיפור שמביא במאמר, ש"נכנס לחדר אביו... והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו" – דבר לא השתנה מתקופת חייו הגשמיים של אדמו"ר מהר"ש!

הסבר הדברים יובן בהקדים דברי אדמו"ר הרש"ב הידועים שאמר לפני הסתלקותו (הועתק במכתב זקני אנ"ש – נדפס באגרות קודש אדמו"ר מהורייצ ח"א ע' קיג) "איך גיי אין הימל, און די כתבים לאָז איך אייך" [=הנני עולה השמיימה, ואת הכתבים (כתבי החסידות) משאיר אני לכם].

פירוש הדברים:

"צדיקים דומים לבוראם" (ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד). וכשם שהקב"ה הכניס את עצמו בתורתו, גם הצדיקים מכניסים את עצמם בדברי תורתם. זוהי כוונת הרבי הרש"ב נ"ע, שעל ידי הלימוד בתורתו והפצת כתביו חוצה מתקשרים עמו בעצמו, מכיוון שהכניס את עצמו בכתביו כפי שהוא נמצא במצב של עליה השמיימה.

ומכיוון שהכתבים נמצאים כאן בגשמיות העולם, הרי שדרכם נוכח הרבי הרש"ב בגשמיות העולם, ובאמצעותם מוסיפה להתקיים התקשרות גשמית בינו ובין כל ישראל, והיא לא זמנית כי-אם נצחית!

עניין הזה קיים גם אצל בנו ממלא מקומו (אדמו"ר הריי"צ נ"ע) שעל ידי כתביו, ספריו, ונכסיו הגשמיים מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיות.

ועל ידי ההתקשרות לנשיא הדור, דרך לימוד והפצת כתביו וספריו שבהם הכניס את עצמו, נמשך הקיום העצמי והנצחי של קדושת הצדיק והנשיא לכל "ההולכים בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד" (אגה"ק סכ"ז), ו"כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית" (עירובין נד, א). 

פרשת הנשיאים

"יש לקרוא בכל יום ויום מן ראש חודש ניסן עד י"ב בו דבר יום ביומו מי"ב נשיאים. וביום י"ג זאת חנוכת המזבח. ואחר שקרא הפרשה של אותו יום יאמר היהי רצון של אחר הנשיאים" (סידור אדמו"ר הזמן).

עניין השפעתם הנצחית של הנשיאים קשור לימינו אלה, החל מראש-חודש ניסן, שבהם קוראים את קורבנות הנשיאים.

ויש להבין:

יש מצוות ומנהגים שנועדו להוות 'זכר' לעניינים כלליים ויסודיים, דוגמת "זכר ליציאת מצרים", "זכר למקדש" וכיוצא בזה. מדוע, אם כן, יוצרים זיכרון לקורבנות הנשיאים, שהיו תרומה חד-פעמית לחנוכת המזבח במשכן, קודם בית-המקדש הראשון, גלות בבל ובית המקדש השני? נוסף, ההנצחה לקורבנות הנשיאים היא כפולה: 1) אמירת פרשת הנשיא. 2) אי אמירת תחנון במשך חודש שלם.

עוד יש להבין:

לאחר אמירת ה'נשיא' נוהגין לומר 'יהי רצון' (מקדש מלך לזח"ג קצו, ב. ס' קב הישר פפ"ח. סידור תורה אור וסידור תהלת ה') וזהו לשונו:

"יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שבאם אני עבדך משבט (פלוני) שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן".

נמצא, שכל אחד מישראל מתפלל אשר "יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין... הכלולות בקדושת זה השבט", ושהארה זו תשפיע על עבודתו בפועל, "להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך (ועוד זאת) כל ימי חיי (ועוד זאת) וזרעי וזרע זרעי (ובאופן ד)מעתה ועד עולם!".

יתירה מזו: מכיוון שאין מתפללים עבור מעשה ניסים (ראה ירושלמי תענית פ"ג ה"ב. ברכות ס, א. ועוד) מוכרחים לומר שתפילה זו יכולה להתקיים בדרך הטבע, ובעת זמן וחושך הגלות!

נמצא, אם-כן, שהזיכרון לקורבנות הנשיאים שנידבו 'לחנוכת המזבח' אינו רק רמז למאורע שאירע בעבר, אלא הוא פעולה נצחית, שבה מאירים כל ניצוצין קדישין ומסייעים בפועל "להבין ולהשכיל... לעשות רצונך... מעתה ועד עולם"! פעולה כזו לא מצאנו דוגמתה בשום תפילה או מעשי זיכרון אחרים לאורך כל השנה!

עוד יש להבין:

כיצד ייתכן שכל אחד מישראל יאמר כל פרשה ופרשה של כל שבט ושבט, עם ה'יהי רצון' הנלווה שיאירו עליו האורות וכו' בקדושת שבט זה, והרי, כל אחד מישראל מוצאו משבט אחד בלבד מתוך י"ב השבטים (כמו שאומרים בתפילת "באם אני עבדך משבט"), ונמצא, שמתוך י"ב פעמים של אמירת הנשיאים, בי"א מהם אומרים תפילה שבאופן וודאי אינה שייכת למתפלל!

על כן יש לומר, שאכן כל אחד ואחת מישראל אפשר שיהיה כלול משאר כל ישראל, עד שיקבל את האורות של כל השבטים, ואז אמירת ה'יהי רצון' בכל יום תהיה רלוונטית לכל יהודי. זאת על דרך הוראת הרבי הרש"ב נ"ע (לגיסו הרב משה הורנשטיין) שאף כהן ולוי יאמרו את הנשיא וה'יהי רצון' בכל יום, והסביר את  הסיבה לכך: לנשמת האדם יש שייכות לשבט אחר על ידי 'עיבור' [=הרכב רוחני של נשמה מנשמות אחרות] (היום יום א' ניסן).

ועל פי זה, כיוון שכל אחד ואחת מישראל אומר את כל פרשיות הנשיאים וה'יהי רצון', הרי שבגמר אמירת הנשיאים מאירים בכל אחד מישראל כל "הניצוצין קדישין והאורות הקדושות הכלולות בכל שבט ושבט, שבהם נכללים כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו". מובנת, אפוא, השפעת אמירת הנשיאים על "להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך", שהרי היא באה על-ידי כל ניצוצין קדישין של כל השבטים.

חנוכת המזבח – יסוד לעבודת כל הדורות

חנוכת המזבח היא היסוד וההתחלה של עבודת ישראל במשך כל הדורות. חנוכה מלשון חינוך, וכשם שחינוך הוא היסוד שעליו מושתתים כל חייו של המחונך, כן בחנוכת המזבח הועמד היסוד לעבודת המשכן שהיא תכלית עבודת האדם במשך כל הדורות – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ולכן: א) כל השבטים השתתפו בחנוכת המזבח, כי בהם נכללים כל הפרטים שבעבודת ה'. ב) הקורבנות לחנוכת המזבח הובאו על-ידי הנשיאים דווקא, "כי הנשיא הוא הכל", וכל השבט, וביום הקרבתו גם השבטים כולם, נתונים תחתיו.

לכן עושים זכר לקורבנות הנשיאים לדורות, אף שההקרבה הייתה חד פעמית לפני אלפי שנים, ובמקום וזמן מסוימים. כי, קורבנות הנשיאים בחנוכת המזבח היו עניין נצחי לכל הדורות, שנמשך ומשפיע בפועל בעבודת כל אחד מישראל, גם בחושך הגלות, שמאירים "כל הניצוצין... להבין... כל ימי חיי... מעתה ועד עולם".