נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ויקרא | הקריאה של חיבה לכל אחד ואחת
	שמחה גוררת שמחה
	"קריאה של חיבה" בין אדם לחברו
	בית הכנסת "צמח צדק" בעיר העתיקה
	קדושתו הנצחית של הנשיא
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	שואלין ודורשין בהלכות הפסח

מה התירוץ על קושיית רבינו הזקן על הפסוק "אדם כי יקריב מכם" לפי פשוטו של מקרא? * מדוע פתחה התורה בדיני קרבנות נדבה? * כאשר מדבר אדם עם חברו עליו להקדים לכך "קריאה של חיבה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א.  נהוג בכל התוועדות של יום שבת קודש ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, עניין בהערות אאמו"ר על הזוהר של פרשת השבוע, הלכה בשיעור היומי ברמב"ם וכן לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם לקונו, "והחי יתן אל לבו".

בנוגע לפירוש רש"י – נתעכב על מה שהעירו בהתחלת הפרשה:

א) על הפסוק¹ "ויקרא אל משה" – מפרש רש"י: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר² וקרא זה אל זה. אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר³ ויקרא אלוקים אל בלעם".

ואינו מובן: מהו ההכרח בפשוטו של מקרא לכל אריכות הדברים שבפירוש רש"י?! לכאורה, ממה שכתוב "ויקרא אל משה" (ורק לאחרי זה "וידבר ה' וגו'") מוכרח רק ש"לכל דיברות כו' קדמה קריאה", אבל מהו ההכרח לבאר בארוכה על דבר החיבה שבקריאה, ולא עוד, אלא, להוסיף ולהדגיש החילוק שבין משה רבינו לנביאי אומות העולם?!

ב) על הפסוק⁴ "אדם כי יקריב מכם" – ידועה הקושיא שמביא אדמו"ר הזקן⁵ "דהוה ליה למימר מלת מכם קודם כי יקריב, היינו, אדם מכם כי יקריב". והרי, קושיא זו היא (לא רק על דרך החסידות, אלא) גם בפשטות הכתובים, וכפי שמצינו שפשטני המקרא⁶ מתעכבים על דיוק זה. ואילו רש"י – אינו מבאר דיוק זה?!

ב.  [...] הביאור בפירוש רש"י – "ויקרא אל משה":

הסיבה לכך שרש"י מאריך בעניין הקדמת הקריאה, היא, להיותו עניין כללי בכל התורה כולה – "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה".

וההסברה בזה:

"ויקרא אל משה" – עם היותו התחלת ספר חדש, הרי הוא בהמשך לסוף פרשת פקודי, שבה מסופר אודות הקמת המשכן, עד ל"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן"⁷, "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן"⁸, ובהמשך לזה⁹ - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר", שאז, "נכנס¹⁰ ומדבר עמו"¹¹.

[ולהעיר, שכאשר לומדים חומש רק מערב שבת לערב שבת, רחמנא ליצלן, אזי יכולים לחשוב שפרשת ויקרא הוא עניין בפני עצמו שאינו שייך לפרשת פקודי, שהרי, בינתיים עבר שבוע שלם... אבל, על פי סדר הלימוד הראוי, שיש ללמוד תורה שבכתב בכל יום, מתחילים פרשת ויקרא מיד לאחרי שמסיימים פרשת פקודי.

ובהדגשה יתירה בנידון דידן, שפרשת פקודי היא סיום ספר שלם (ספר שמות) – שאז צריך להיות הסדר ד"מתכיפין התחלה להשלמה"¹² (לסמוך התחלת ספר ויקרא לסיום ספר שמות), כדי לשלול עניין של קטרוג ("שלא ירגל בעם זו לשקרה"¹³) בנוגע לקשר דישראל עם אורייתא וקודשא בריך הוא כו'].

ומזה מובן, ש"ויקרא אל משה" אינו עניין פרטי השייך רק לדיבור הסמוך אליו (פרשת הקרבנות), כי אם, עניין כללי באופן דיבורו של הקדוש ברוך הוא למשה לאחרי הקמת המשכן (במשך כל ארבעים שנה¹⁴) – "ויקרא אל משה (ורק לאחרי זה) וידבר ה' אליו מאוהל מועד" – ש"לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה".

ןמכיון שהכתוב מלמדנו על דבר הקריאה ("ויקרא אל משה") כענין כללי באופן דיבורו של הקדוש ברוך הוא למשה בכל הפרשיות שלאחרי זה – לכן מאריך רש"י בביאור מעלת וחשיבות הקריאה: "לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר וקרא זה אל זה", ומוסיף בהדגשת החיבה ד"ויקרא אל משה" – שעניין זה אינו אלא למשה, "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקרא אלוקים אל בלעם".

ג. ויש להוסיף ולבאר דיוק לשון רש"י "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה" – שהם שלושה סוגים, ובאופן דלא זו אף זו:

"דברות": דיבור – "אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר¹⁵ דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות"¹⁶. ולכן, לפני הדיבור בלשון קשה, מובן, שיש להקדים קריאה – לשון חיבה, כדי שלא ייבהל כו'.

"אמירות": אמירה – היא לשון רכה¹⁷. ומכיון שכן, יש מקום לומר שאין צורך להקדים קריאה, לשון חיבה, שהרי, בלאו הכי פונה אליו בלשון רכה. וזהו החידוש שגם "לכל אמירות... קדמה קריאה".

"ציוויים": בעניין של ציווי – הקדמת קריאה, לשון חיבה, היא לא רק מיותרת, אלא אדרבה – בסתירה (לכאורה) לסגנון של ציווי, שהרי, ציווי הוא באופן חד משמעי שאין לזוז ממנו כמלא נימא, ואילו כשמקדימים קריאה בלשון חיבה, יכול הדבר להחליש את תוקף הציווי, נתינת מקום לשאלות אולי אפשר לעשות באופן אחר וכיוצא בזה. ולכן מוסיף רש"י חידוש גדול יותר – שאפילו "לכל ציוויים קדמה קריאה".

ד. ביאור הלימוד וההוראה – "והחי יתן אל לבו":

אם בנוגע לדיבורו של הקדוש ברוך למשה קדמה קריאה, לשון חיבה, אף שגם בלאו הכי מובן וגם פשוט גודל החיבה של הקדוש ברוך הוא למשה, וכן החיבה של משה לקדוש ברוך הוא – בנוגע לדיבורו של כל אחד ואחד עם חברו, על אחת כמה וכמה שצריך להיות הקדמת קריאה, לשון חיבה.

ובפרטיות יותר:

גם כאשר צריך לדבר עם חברו דברים קשים, על פי הציווי¹⁸ "הוכח תוכיח את עמיתך" – צריך להקדים קריאה בלשון חיבה [נוסף לכך שדברי התוכחה עצמם צריך לאמרם "בנחת ובלשון רכה", כמו שכתב רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו, הן בחלק אורח חיים¹⁹, והן בחלק חושן משפט²⁰], ובלשון חז"ל²¹ "שמאל דוחה וימין מקרבת", היינו, שגם כאשר צריך להיות עניין של דחיה, הרי, נוסף לכך שהדחיה אינה אלא ביד שמאל, יד  כהה (באופן של חלישות), יש להקדים לפני זה העניין ד"ימין מקרבת"²².

ועל דרך זה כשמדבר עמו בלשון רכה – שלא יחשוב שמספיקה העובדה ש"יורד" לדבר עם פלוני שלמטה מערכו כו'. אלא, גם אז צריך להוסיף ולהקדים אמירה בלשון חיבה, במכל שכן וקל וחומר מאופן הנהגתו של הקדוש ברוך הוא בדיבור למשה, כנ"ל.

ה. הביאור בפסוק "אדם כי יקריב מכם":

ובהקדים – הביאור בפירוש רש"י זה²³ – "אדם כי יקריב מכם", "כישקריב, בקרבנות נדבה דיבר העניין", דלכאורה, מכיון שרש"י מבאר הדיוק ד"כי יקריב", "כשיקריב", שאין זה חובה, אלא נדבה – מדוע מעתיק גם התיבות "אדם . . מכם"?

ויש לומר הביאור בזה:

בנוגע להתחלת הפרשה של ציווי הקרבנות ב"קרבנות נדבה" ("כי יקריב", "כשיקריב") – יש שאלה פשוטה: מדוע פותח הכתוב ב"קרבנות נדבה" – איפכא מסתברא, שלכל לראש צריך לידע דיני הקרבנות שחייבים להביאם, "קרבנות חובה", ורק אחר כך להוסיף את הדינים של קרבנות שאין חיוב בהבאתם, כי אם בתורת נדבה, "קרבנות נדבה"?!

ומכיון שכן, מקום לומר שהכתוב הקדים "קרבנות נדבה" כדי לפתוח בעניין השייך לכל בני האדם ("אדם כי יקריב"), היינו, לא רק לבני ישראל, אלא גם לאומות העולם, ש"נודרים נדרים ונדבות כישראל"²⁴, שאצלם לא שייך קרבנות חובה, כי אם קרבנות נדבה.

ולכן מעתיק רש"י גם תיבת "אדם כי יקריב מכם" – להדגיש שהכתוב מדבר אודות בני ישראל דווקא²⁵, ואף על פי כן, מכיון שנאמר "כי יקריב", "כשיקריב", על כורחך צריך לומר ש"בקרבנות נדבה דיבר העניין".

ו. בביאור הטעם שהכתוב מקדים "קרבנות נדבה" – יש לומר בפשטות²⁶:

קרבנות חובה – מוגבלים הם שאי אפשר להקריבם אלא מי שנתחייב בהם דווקא. ואפילו קרבן התמיד שמקריבים בכל יום, בבוקר ובין הערביים – אי אפשר להקריב כי אם שני כבשים ליום בלבד, ולא יותר.

מה שאין כן קרבנות נדבה – אין בהם הגבלה²⁷, כל הרוצה יכול להביא קרבן נדבה בכל זמן שירצה²⁸. ועל פי זה מובן בפשטות הטעם שהכתוב מקדים נדבה – מכיון שקרבנות נדבה מרובים יותר מקרבנות חובה.

ואף שסדר ההקרבה הוא שמקריבים תחילה קרבן תמיד, קרבן חובה, ורק לאחרי זה אפשר להקריב קרבנות נדבה, כפי שילמד בן החמש בפרשה שלאחרי זה²⁹ "וערך עליה העולה"³⁰, "עולת תמיד היא תקדים"³¹ – הרי, בלאו הכי מצינו בפרשת משפטים³² העניין של הקרבת קרבנות לפני קרבן תמיד, ובמילא, יכול להיות גם הדיבור אודות קרבנות נדבה לפני קרבן תמיד.

ז. ובנוגע לדיוק בכתוב "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב" – יש לומר בפשטות:

בפירוש רש"י בפרשיות שלפני זה מצינו כמה פעמים שרש"י כותב "סרס המקרא ופרשהו"³³, היינו, שיש לשנות סדר התיבות בכתוב.

ומזה מובן, שעל פי פשוטו של מקרא אין מקום להקשות על סדר התיבות שבכתוב. ועל דרך זה בנידון דידן, שאין להקשות מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב", אלא, "סרס את המקרא ופרשהו", כאילו נאמר "אדם מכם כי יקריב".

(משיחת שבת פרשת ויקרא ה'תשמ"ח.

תורת מנחם התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 486 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

______________________

1)    פרשתנו א, א.

2)    ישעיה ו, ג.

3)    בלק כג, ד. וראה גם פירוש רש"י שם.

4)    פרשתנו שם, ב.

5)    ליקוטי תורה פרשתנו ב, ב.

6)    רמב"ן, ראב"ע, ספורנו ועוד.

7)    מ, לד.

8)    שם, לה.

9)    ראה גם שיחת שבת פרשת ויקרא תשמ"ה סעיף יט (התוועדויות חלק ג עמ' 1603).

10)  פירוש רש"י פקודי שם, לה.

11)  ועל דרך מה שנאמר בסוף פרשת משפטים: "וישכון כבוד ה' על הר סיני גו' ויקרא אל משה גו' ויבוא משה בתוך הענן", "עשה הקדוש ברוך הוא למשה שביל בתוכו" (פירוש רש"י שם).

12)  "מרשות" לחתן בראשית.

13)  "מרשות" הנ"ל.

14)  ומסתברא מילתא שכן היה גם לפני הקמת המשכן, דזיל בתר טעמא. אלא, שעניין זה נתפרש בתורה בנוגע לדיבור שהיה לאחרי הקמת המשכן, על דרך נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה (מגילה יד, א).

15)  מקץ מב, ל.

16)  פירוש רש"י בהעלותך יב, א.

17)  ראה פירוש רש"י יתרו יט, ג.

18)  קדושים יט, יז.

19)  סימן קנו סעיף ח.

20)  הלכות אונאה סעיף ל.

21)  סוטה מז, א. סנהדרין קז, ב. הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ד סעיף יז.

22)  ראה ליקוטי שיחות חלק יז עמ1 73 ואילך.

23)  בהבא לקמן – ראה גם ליקוטי שיחות חלק יב בתחילתו.

24)  פירוש רש"י אמור כב, כה.

25)  ולהעיר, שעל דרך ההלכה דרשינן מתיבת "מכם" למעט (אפילו) מומר (עירובין סט, א. חולין ה, א. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ד).

26)  בהבא לקמן – ראה גם ליקוטי שיחות חלק יז עמ' 9 ואילך באופן אחר. ושם (עמ' 15) מבאר גם השייכות ל"ויקרא כו' לשון חיבה".

27)  ובפרט, על פי האמור שהכתוב מדבר כאן אודות קרבנות נדבה של בני ישראל ("אדם כי יקריב מכם") – כי, בנוגע לנדבות אומות העולם יש צורך בבדיקה יתירה ממומין, שהרי, יש דברים ש"לדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא" (גיטין נו, א), מה שאין כן בנדבות בני ישראל, שמביאים מלכתחילה תמים כו'.

28)  לא רק כשצריך כפרה על עשה או לאו שניתק לעשה (פירוש רש"י פרשתנו א, ד).

29)  דאף שעדיין לא למדה, הרי, כשילמדנה תתעורר אצלו הקושיא. ובפרט שפרשה זו הובאה גם בסידור (כפי שרואה בסידור שלו), ונאמרת בכל יום על ידי אביו ורבו כו'.

30)  צו ו, ה.

31)  פירוש רש"י על הפסוק.

32)  כד, ה.

33)  ראה לדוגמא: בראשית ב, יט. שם יד, טו. ועוד.

סיכום:

ביאורים בפירוש רש"י:

א) שאלה: על פסוק "ויקרא אל משה" כותב רש"י: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה. אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקרא אלוקים אל בלעם".

וצריך להבין מפני מה מאריך רש"י בדבריו ולבאר החילוק בין משה לנביאי הגויים?

תשובה: הפסוק "ויקרא אל משה" בא בהמשך לפסוקים המתארים את סדר כניסת משה למשכן ומתאר את סדר דיבור הקדוש ברוך הוא עם משה. לפי שזהו עניין כללי הנוגע לכל דברות ואמירות וציוויים" שבתורה, מאריך רש"י בביאורו.

מכאן נלמדת הוראה: כאשר מדבר אדם חברו – עליו להקדים לדיבור "קריאה של חיבה"...

ב) שאלה: ידועה קושיית אדמו"ר הזקן מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם" ולא "אדם מכם כי יקריב". מהו הביאור על כך בפשוטו של מקרא?

תשובה: רש"י הזכיר בפירושו כמה פעמים: "סרס את המקרא ופרשהו". הרי, שלפי פשוטו של מקרא אין להקשות על סדר התיבות בכתוב, "סרס את המקרא" וכאילו נאמר "אדם מכם כי יקריב".  

ג) שאלה: רש"י מעתיק את התיבות "אדם כי יקריב מכם" ומפרש: ""כישקריב, בקרבנות נדבה דיבר העניין". צריך להבין מדוע מצטט רש"י בדיבור המתחיל גם את התיבות "אדם . . מכם" והרי מפרש רק את המילים "כי יקריב"?

תשובה: הלומד עלול לטעות ולפרש שהסיבה שהתורה פותחת בקרבנות נדבה היא משום שקרבנות אלה באים על ידי הכל – אף על ידי גויים. רש"י שולל טעות וכשמפרש ש"בקרבנות נדבה הכתוב מדבר" מעתיק "אדם כי יקריב מכם" – הכתוב מדבר בבני ישראל דווקא.

[ומה שפתח הכתוב בקרבנות נדבה – בפשטות: זהו מפני שרוב הקרבנות הבאים הם קרבנות נדבה. בקרבנות חובה ישנן הגבלות רבות מי זכאי להקריב וכמה ניתן להקריב, ואילו בקרבנות נדבה לא קיימות הגבלות אלה].