חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:42 זריחה: 5:36 ח' בסיון התש"פ, 31/5/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

המסווה של משה רבינו
סוגיות בתורת רבנו

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשה תשא | צדקה של אש
לקשר יהודים לאילן החיים
התמסרות ללא חשבונות
הקדמת הטהרה לגאולה
"קיצורים" אהובים והפכם
המסווה של משה רבינו
פרשת תשא
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

האם מותר להתבונן בפני הרב בשעה שלומדים תורה מפיו? ייתכן שהדבר יסיח את דעת הלומד ויפגום בריכוז בהפנמת דברי הרב, אך מקורות אחרים מצדדים דווקא בהתבוננות בפני הרב * מציאותם של בני ישראל התמזגה עם זו של משה רבנו * סוגיה מרתקת מתורת כ"ק אדמו"ר, מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

אמרו חז"ל: (שבת ל, ב. (ובפירש"י) וש"נ.) "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מֹר (מרירות מחמת אימה) – תכוינה" וגו'.

כלומר, בשעה שתלמיד לומד תורה מפי רבו עליו להיות מסור ונתון לגמרי, בכל כוחותיו, לשמיעת תורת רבו. לולי זאת, אינו יכול להיות כלי קיבול לתורת רבו.

מכיוון שבשעת מעשה על התלמיד להיות מונח כל כולו בתורת רבו, משמעות הדברים שאי אפשר שבאותה שעה תהיה לו הנאה מדבר נוסף. לדוגמה: אפילו מעצם ראיית פני רבו.

לאידך גיסא, מצאנו שראיית פני הרב מועילה דווקא להבנה והשגת דבריו.

ידועים דברי חז"ל: (עירובין י"ג, א) "אמר רבי, האי דמחדדנא מחבראי דחזיתי לר' מאיר מאחורי' (כשלמדתי לפניו, ישבתי בשורה של אחריו. רש"י) ואילו חזיתי' מקמי' הוה מחדדנא טפי דכתיב (ישעיה ל. כ) והיו עיניך רואות את מוריך". כלומר, אילו היה יושב מלפניו, הפנמת דברי התורה הייתה איכותית יותר.

חז"ל מדגישים אף יותר את המשמעות של ראיית פני הרב ('זעהן אַ רבי'ן') בירושלמי ביצה (פ"ה ה"ב) שרבי ור' שמעון בן לקיש זכו לתורתם בזכות שראו את הרב שלהם פעם אחת!

כיצד הדברים עולים בקנה אחד? מצד אחד על התלמיד לשבת לפני רבו באימה, ולא ליהנות מדבר נוסף, גם לא מראיית פניו. ומצד שני, אנו רואים שראיית פני הרב מועילה ללימוד!

להביט בקשת ובלבנה

הסבר הדברים:

הלימוד מפי הרב וההנאה מראיית פניו אינם סותרים זה את זה. בשעת שמיעת דברי התורה מפי הרב, על התלמיד להיות מרוכז לחלוטין בכך, ואל לו ליחס תשומת לב לשום עניין צדדי, אפילו לא הנאה מראיית פני הרב. עליו להיות במצב של ביטול מוחלט לדברי רבו. רק בגמר דיבור הרב, ניתן ואף ראוי להתבונן בפניו.

 

נמצא, שעיקר העניין והתועלת בראיית פני הרב איננו בשעת הלימוד, אלא מיד לאחר גמר הלימוד. כי בעת הלימוד על התלמיד צריך להיות מסור ונתון לשמיעת דברי הרב, ולכן אינו מקדיש שימת לב מיוחדת לראיית פניו.

על פי הסבר זה ניתן לתרץ תמיהה נוספת:

נאמר בגמרא (חגיגה טז, א): "כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובענן... בנשיא דכתיב (פינחס כז, כ) 'ונתתה מהודך עליו'".

ואינו מובן: הרי מפורש בתורה (פרשת תשא לד, לה) שבני ישראל ראו את פני משה "וראו קרני ההוד בפניו" (רש"י), ואיך זה מסתדר עם הנאמר "כל המסתכל בנשיא עיניו כהות"?

לכאורה, אפשר לדייק ולחלק בין 'הסתכלות' ל'ראייה': האיסור הוא רק על הסתכלות, שהיא הבטה בעיון ובהתבוננות, אך ראייה סתם מותרת. החילוק האמור יוכח מדין הרואה 'קשת' (שהיא אחת משלושה דברים שאסור להסתכל בהם, ראה לעיל) שהמסתכל בה עיניו כהות. האיסור הוא על התבוננות, אך ראיה סתם – הרי חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על ראיית הקשת, אלא ש"אסור להסתכל בו ביותר" (שו"ע או"ח סרכ"ט ס"א).

אך בפשטות הכתובים, ראייה והסתכלות הם ענין אחד, כפי שמוכח מפירוש רש"י על הפסוק (משפטים כד,י) "ויראו את אלקי ישראל", "נסתכלו והציצו", "ויחזו את האלקים" (שם, יא), "היו מסתכלים בו". כלומר, 'ראיה' ו'הסתכלות' הם דבר אחד.

[לכאורה, כך נקט אדמו"ר הזקן בסידור, שכותב בסדר קידוש לבנה: "ויביט בלבנה פעם אחת קודם הברכה, וכשיתחיל לברך לא יראה בה כלל". המקור לדבריו נמצא בדברי השל"ה (עג, א. עד, א.) שמביא מדברי המקובלים (בשם רבינו מאיר הלוי – בס' אוצר הכבוד לר"ה דף כא, הובא בס' שושן סודות) ש"אסור להסתכל בלבנה". וטעם הדבר הוא, שהלבנה קשורה עם השכינה, כמאמר הגמרא (סנהדרין מב, א) "כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה", והוא על דרך האיסור להסתכל בקשת משום "דכתיב (יחזקאל א, כח) כמראה הקשת... הוא מראה דמות כבוד ה'" (חגיגה, שם).

והנה, למרות שלשון השל"ה הוא "אסור להסתכל בלבנה", כותב רבינו הזקן ש"לא יראה בה כלל", ומזה מוכח שראיה והסתכלות הם עניין אחד (ומותר להביט בלבנה רק פעם אחת לצורך הברכה)]

סוד המסווה       

והביאור בזה:

בני ישראל למדו תורה ממשה רבינו באופן של מסירה ונתינה מוחלטת, עד כדי כך שבשעת הלימוד לא היו יכולים אפילו ליהנות מזיו פניו.

ונמצא, שבשעת הלימוד התבטלה ישותם של בני ישראל לגמרי, והם התאחדו עם משה רבינו ותורתו, כך שכל המציאות שלהם התמזגה עם המציאות של משה רבינו.

ומובן, שבמצב כזה אין איסור להסתכל על הנשיא, מכיוון שהמסתכל הוא חלק מהנשיא. האיסור להסתכל בנשיא (וכן בכוהנים) הוא רק כאשר לא הייתה הכנה ראויה לכך על-ידי לימוד תורתו באופן של ביטול המציאות לגמרי.

זה כוח ההשפעה של לימוד התורה ב'ביטול': אישיותו של האדם הופכת להיות תורנית, ואפילו תחומי הרשות בחייו ו'חלקו בעולם' מרוממים למדרגת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב) ו"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. שו"ע אדה"ז סקנ"ו ס"ב), על ידי העבודה דאתכפיא ואתהפכא".

הדברים מתבארים לאור ביאורו של הרבי בפירוש רש"י בסיום פרשתנו, כי-תשא:

התורה מספרת שכאשר ירד משה מהר סיני בקעו מפניו קרני אור, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (לד, כט), עד שאהרון ובני ישראל יָראו מלהתקרב אליו (שם, ל). לאחר מכן קרא להם משה ושוחח עמם, וכשסיים, הניח על פניו מסווה (שם, לג). התורה מציינת שכאשר משה ניגש לדבר עם הקב"ה הוא הסיר את המסווה (שם,לד), ואז: "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן אור פני משה והשיב את המסווה על פניו עד בואו לדבר איתו" (שם,לה).

מפרש רש"י בפסוק ל"ד: "ודיבר אל בני ישראל – וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם (פסוק ל"ה): והשיב משה את המסווה על פניו עד בואו לדבר אתו – וכשבא לדבר אתו – נוטלו מעל פניו".

הביטול למשה

כוונת רש"י אינה ברורה:

הרי כל סדר הדברים שמתאר רש"י מפורש בכתוב: "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה... ויצא ודיבר אל בני ישראל... וראו בני ישראל את פני משה... והשיב את המסוה עד בואו לדבר אתו". ומה בא לחדש בפירושו?

הרבי מסביר שרש"י התקשה בקושייה דומה ביחס לכתוב:

מה מוסיף הפסוק האחרון (לה): "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה, והשיב משה את המסווה על פניו עד בואו לדבר אתו", על כל שאר הפסוקים שלפניו? לכאורה התורה חוזרת שוב על דבריה בפסוקים הקודמים!

מפרש רש"י, שהתורה מחדשת בפסוק ל"ה פרט נוסף, והוא: גם לאחר שמשה סיים לדבר אל בני ישראל והם ראו את קרני ההוד בפניו בשעת הדיבור, הוא לא השיב את המסווה בחזרה אל פניו, אלא עמד זמן מה ללא מסווה, במטרה לאפשר להם ליהנות מזיו פניו. זה מתואר בפסוק ל"ה, המיותר לכאורה: "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה". רק "כשהוא מסתלק מהם", לאחר זמן ממושך ששהה עמהם בסיימו לדבר, אז השיב את המסווה – "והשיב משה את המסוה על פניו". 

נשאלת השאלה, מהו, אכן, הצורך שבני ישראל יראו את פניו בשעה שכבר ראו את קרני ההוד כשדיבר עמהם?

ההסבר בזה: שבשעה שמשה דיבר עמהם הוצרכו בני ישראל להיות במעמד ומצב של מסירה ונתינה מוחלטת לשמיעת הדברים, מתוך ביטול בתכלית, ובשעת מעשה לא היו שייכים לשום דבר נוסף, גם לא לראיית פני משה כעניין בפני עצמו. הם אכן ראו את משה, כמו שכתוב (ישעיה ל, כ) "והיו עיניך רואות את מוריך", אלא שראיה זו הייתה באופן של "מוריך" מקור התורה, וקירון פניו היה כ'שרגא בטיהרא' ביחס ללימוד מפיו של משה. לכן, לא היו יכולים ליהנות מראיית פניו, והיה צורך בזמן מיוחד, שהוקדש כולו אך ורק לראיית פניו. רק כשסיים ללמד הבחינו בני ישראל "כי קרן אור פני משה".

(תורת מנחם ש"פ תשא תשכ"ה – חלק מ"ב ע' 292-298,

ומכתב – לקו"ש חל"ד עמוד 269)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)