ליל קיץ חמים בשנת תשס"ה (2005), בבנגקוק בירת תאילנד. במרכז המעגל בוערת מדורה קטנה, וסביבה ישובים תרמילאים צעירים, לצד תיירים באמצע שנותיהם.
עימם יושב הרב נחמיה וילהלם, מנהל בית חב"ד למטיילים. המפגש מסכם סדנה רוחנית בת כמה ימים, בהשתתפות מרצים נודעים. מחיצות נשרו, דעות קדומות התמוססו וחסמים התפוגגו. עכשיו הנוכחים מציגים את סיפוריהם האישיים.
מגיע תורו של הרב שמוליק אופן. הוא היה אז שליח צעיר, תלמיד ישיבות חב"ד, שבא לתקופה קצרה לבית חב"ד בצ'אנג-מאי. שמוליק נושם עמוקות, ומוליך את הנוכחים אל הלילה הדרמטי שטלטל את חייו, חמש שנים קודם לכן.
זה היה ליל פורים תש"ס (2000). טנדר הפיג'ו של בית חב"ד בקריית-ארבע היה עמוס במארזי משלוחי מנות, מוזיקה פורימית בקעה ממערכת ההגברה שעל גגו, ושבעה תלמידי ישיבה צעירים התמקמו במושביו. בהם היו האחים שמוליק (16) ומנדי (18) אופן. מנדי היה הרוח החיה שמאחורי החבורה, והִרבה להתנדב בבית חב"ד בקריית-ארבע. אחיו הצעיר שמוליק הצטרף אליו הפעם.
הרכב יצא מבסיס צה"ל בחברון, שבו פתחה החבורה את הפורים בקריאת המגילה והבאת שמחה לחיילים רבים, ופנה ליעד הבא – מחסום תרקומייה.
אווירה עליזה שרתה ברכב. תרמה לה העובדה שמנדי הנמרץ הצליח להשיג מדים נושאי דרגות סגן-אלוף, כתחפושת פורימית. במהלך הנסיעה נתן לשמוליק את החולצה, לאחר שזה התלונן כי קר לו. החברים חייכו למראה הדרגה הבכירה שעל כתפי הנער הצעיר. שמוליק לא חלם באותו רגע שהחולצה הזאת תציל את חייו.
בשעה תשע ועשרים בערב, במרחק שלוש-מאות מטרים ממחסום תרקומייה, נפתחה לעבר הרכב אש תופת. חוליית מחבלים ארבה לרכב בעיקול הכביש ושיגרה לעברו מטחי ירי. תחילה דימו הנוסעים כי הם נרגמים באבנים. ואז חש שמוליק כאב עז בצווארו. הוא החל לדמם, והתקשה לדבר ולנשום. "נפגעתי", לחש.
נהג הרכב המשיך בנסיעה מהירה, מנסה למלט את נוסעיו מהקליעים הרצחניים, עד שהגיע אל הכוחות שבמחסום.
שמוליק הספיק לצאת מהרכב וקרס על הכביש. קודם שאיבד את הכרתו ראה חיילים חשים אליו. אחד מהם קרא ברשת הקשר: "קודקוד פצוע אנוש! אני מבקש להקפיץ מסוק!". החייל ראה בחושך את הדרגות שעל כתפי הפצוע ודיווח על סגן-אלוף שנפצע קשה.
צוותי רפואה הובהלו למקום. הם עמדו מייד על חומרת פציעתו של שמוליק. הקליע שפגע בצווארו חצה אותו מצד לצד, ואף חדר לצווארו של אחיו מנדי, שישב לצידו, ונבלם במרחק סנטימטר מהעורק הראשי. עוד בחור נפצע קל מאוד מרסיסים.
מצבו של שמוליק היה אנוש. הוא איבד דם רב, התקשה לנשום, וסכנה ממשית נשקפה לחייו. החובשים בשטח הרדימו אותו, וכשהמסוק בושש לבוא החליטו לפנותו באמבולנס.
לפניהם עמדה דרך של כחמישים דקות. החובש העריך כי הפצוע לא ישרוד את הנסיעה. ואז האיר זרקור רב עוצמה את שִמשת האמבולנס וסימן לנהג לעצור. זה היה המסוק. הטייס הנחית את כלי הטיס על הכביש, ובתוך דקות הובהל שמוליק לחדר המיון והרופאים החלו להילחם על חייו.
הפיגוע זעזע את הארץ. שמחת הפורים נמהלה בתפילות להחלמת הפצועים. ואכן, ניסי ההחלמה היו מהירים. בבוקר התעורר שמוליק וביקש להניח תפילין. מצבו הוטב במהירות, עד ששוחרר בריא ושלם.
"זה הסיפור שלי", חתם שמוליק את דבריו, סביב המדורה בתאילנד.
אחד הצעירים קם ממקומו. "זה אתה!", הצביע ביד רועדת על שמוליק, "אני לא מאמין! אני אלמוג, חובש קרבי בגדוד 51 של גולני, שטיפל בך באותו לילה. לא אוכל לשכוח שהזמנתי את המסוק כשראיתי את דרגות הסגן-אלוף שעל כתפיך. שנים ניסיתי לאתר אותך. אני המום שאנחנו נפגשים כאן...".
השניים נפלו זה על כתפי זה בהתרגשות גדולה. גם המשתתפים האחרים מחו דמעות בהתפעמות. באוויר עמדה דממה. רק פצפוץ גיצי האש ליווה את הרגע המיוחד, שהמחיש יותר מכול את מופלאות דרכיה של ההשגחה העליונה.
בעקבות הפיגוע שקטע את פעילותם באותו ליל פורים, החליטו האחים מנדי ושמוליק אופן להקדיש את חייהם להתנדבות עם חיילים ואנשי כוחות הביטחון, וכיום הם מנהלים עשייה כלל-ארצית בתחום. הטראומה הקשה הופנתה לעשייה ולהוספת אור.
ועדיין נותרה פינה לא סגורה. האחים השתוקקו מאוד להודות אישית לטייס המסוק, אך התקשו לאתרו. בסתיו האחרון יצא האח הגדול, מנדי, בטיסת אל-על לניו-יורק, להשתתף בכינוס השלוחים העולמי.
כאשר הקברניט הציג את עצמו במערכת הכריזה של המטוס, השם נשמע לו מוּכר. הוא גלגל את השם על לשונו וניסה להיזכר. לפתע הצטמרר. זה הטייס שהטיס אותם באותו לילה גורלי. כעבור כמה דקות כבר התרחשה בתא הטייס פגישה מרגשת בין השניים...
(מפי מנדי ושמוליק אופן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
