בברכותיו של יעקב אבינו לבניו הוא ממשיל כמה וכמה מהם לבעלי-חיים: "גור-אריה יהודה", "בנימין זאב יטרף", "נפתלי איילה שלוחה" ועוד. מה היתרון בהמשלה זו לבעלי-חיים, ומדוע לא הסתפק יעקב אבינו בציון עצם התכונה (גבורה, זריזות וכדומה). מכאן נראה כי יש קשר בין עניינם של בעלי-החיים בכלל לעניינם של השבטים.
בגמרא דן רבי שמעון בן-אלעזר בהבדל שבין בעלי-החיים לבין האדם ואומר: "מימיי לא ראיתי צבי קייץ [=מייבש תאנים, קציעות], ארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער. והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו, שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהרעותי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי".
הכנה למילוי התכלית
תכלית כל הבריאה היא – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה שהעולם הזה התחתון יהיה דירה לו יתברך. משימה זו נעשית על-ידי שבני-ישראל עוסקים בתורה ובמצוות. מכאן, שכל שאר הדברים שקיימים בבריאה נועדו לסייע לעם-ישראל למלא את הייעוד הזה.
זה מה שאומר רבי שמעון בן-אלעזר על בעלי-החיים: "והם לא נבראו אלא לשמשני", כי תכלית בריאתם של בעלי-החיים היא אך ורק לשמש את האדם, כדי שהוא יוכל "לשמש את קוני". משמעות הדבר היא, שעניינם של בעלי-החיים הוא להיות בבחינת הכנה למילוי התכלית על-ידי עם-ישראל.
זיכוך העולם
זה היה גם עניינם של השבטים – להכין את עם-ישראל ואת העולם לקראת מתן-התורה. אחת הסיבות שבני-ישראל נדרשו לעבור את גלות מצרים קודם מתן-התורה, היא משום שקודם-לכן לא היו הם והעולם ראויים ומוכשרים למילוי התכלית של התורה.
מטרת התורה היא לקדש את העולם הגשמי ולעשותו כלי לאור הקדושה, אולם קודם מעמד הר-סיני לא הייתה הקדושה האלוקית יכולה להתחבר עם המציאות הגשמית, ולא היה אפשר לקחת חפץ גשמי ולעשותו 'חפצא של מצווה' [=חפץ קדוש]. גלות מצרים הייתה בבחינת זיכוך והכשרה, שתוכל להינתן התורה ויהיה אפשר להחדיר קדושה בתוך המציאות הגשמית.
מלאכות שמכינות
גלות מצרים החלה עם ירידתם של יעקב ובניו לשם, אבל עיקרה של הגלות, ה"משוי של מצרים", התחיל לאחר מיתת יעקב ולאחר מיתת יוסף, כאשר אחיו עדיין נשארו במצרים. לכן המשיל אותם יעקב לבעלי-חיים, שנועדו לשמש הכנה בעבור עם-ישראל – כי גם עבודתם העיקרית של השבטים הייתה להכין את העולם לקראת מתן-התורה.
דבר זה נרמז גם-כן בשלושה המקצועות שמציין רבי שמעון בן-אלעזר: קייץ [=עושה קציעות], סבל, חנווני. שלושתם עניינם הכנה ולא עצם השימוש בדבר: עושה הקציעות מכשיר את התאנים למאכל, הסבל מביא את הדבר ממקום אחר, והחנווני מעביר אותו מרשות לרשות. כל אלה הם הכנות לקראת השימוש עצמו, שנעשה על-ידי עם-ישראל, לאחר מתן-התורה.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 447) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
