חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 י"ח בחשון התשפ"ב, 24/10/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

לדובב שפתי ישנים
סוגיות בתורת רבנו

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת משפטים / שקלים | בעין יפה
כבוד התורה
גם את ה'משפטים' צריך לשמוע דווקא מ'משה'
רצון ה' שהגאולה תבוא תיכף ומיד
"מזכירות כ"ק אדמו"ר"
לדובב שפתי ישנים
פרשת משפטים
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

מה פשר אמרת הגמרא ששפתיו של תלמיד חכם רוחשות בקבר בשעה שחוזרים על דברי התורה שלו * האם גם חיי העולם הבא מושפעים מדברי התורה של הנפטר, שהלומדים בעולם הזה חוזרים עליהם? * מדוע ביקשו ארבעה צדיקים שיאמרו דברי תורה בשמם? * סוגיה מרתקת מתורת רבינו, מעובדת בידי מערכת 'התקשרות' מתוך חליפת מכתבים מיוחדת

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים סא, ה) "אגורה באהלך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים?

אלא, אמר דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר.

אמר ר' יצחק בן זעירא, ואיתימא שמעון נזירא: מאי קראה (שיר השירים ז, י) "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" – ככומר של ענבים [ערימת ענבים שמניחים אותה להתחמם לפני הדריכה]. מה כומר של ענבים, כיון שמניח אדם אצבעו עליו - מיד דובב [היין מבצבץ לצאת והכל מתנועע בו], אף תלמידי חכמים, כיוון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר.

תוספות: אגורה באוהלך עולמים. כשנשמתו בישיבה של מעלה, שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות. נמצא, שבשעה אחת דר בשני עולמים.  

(יבמות צו, ב)

מדברי הגמרא עולה שכאשר חוזרים על דברי תורה שאמר פלוני, ומזכירים את שם בעל המאמר לאחר פטירתו, הדבר מביא לכך שבעל המאמר 'יגור' –יחיה – בשני עולמות גם יחד: בעולם הבא – בנשמתו, שנמצאת בישיבה של מעלה, ובעולם הזה – בגופו ממש, ששפתיו מרחשות בקברו (כביאור התוספות, שם).

יהודי כתב לרבי, שאפשר היה לחלק ולומר, שאמירת השמועה גורמת אך לכך ששפתיו של בעל המאמר דובבות בקבר, ואילו חיי הנשמה בישיבה של מעלה הם עניין בפני עצמו, שאינו מתעורר בעקבות אמירת השמועה כי אם מתקיימים מכוח התורה שלמד בעצמו במשך ימי חייו בעולם הזה.

במכתב התשובה הוכיח הרבי (להלן) שאי-אפשר לחלק בין ה'מגורים'; הן דיבוב השפתיים והן החיים בישיבה של מעלה נובעים מכך שמאן-דהו משנן דברי תורה ומזכירם את אומרם.

והרבי מפרט ומונה כמה טעמים הנובעים מן הפשט, מן הסברה וממאמר חז"ל:

פשט

אם בוחנים את הסוגייה בגישה פשטנית, הרי שאמירת השמועה של הנפטר גורמת א) שהוא גר. ב) בשני עולמות.

אפשר לזכות בכל אחד מה'מגורים' האלה בנפרד, להתגורר בעולם הזה ולהתעורר בעולם הבא, על-ידי עניינים אחרים (באומרנו 'מגורים' בעולם הזה, הכוונה למגורים כפשוטם, ובאומרנו 'מגורים' בעולם הבא הכוונה לכניסה לישיבה של מעלה על-ידי קיום המצוות של הנפטר בעולם הזה.

כאן החידוש הוא, שבאמירת שמועה תוך אזכור שמו של בעל המאמר, אפשר להשיג הן את מעלת מגורים בעולם הזה והן בעולם הבא – בעת ובעונה אחת!

סברה

ההיגיון נותן, שאם הזכרת שמו של בעל המאמר גורמת לכך ששפתיו תהיינה דובבות בקבר, כל שכן וקל וחומר שהדבר יועיל לנשמתו, שתדובב גם כן בעולם הבא. שהרי, גם בחייו בעולם הזה, נשמתו היא שלמדה את התורה.

מאמר חז"ל

רבנו גרשום (בכורות לא, ב) מבאר, ש'דובבות' האמור בעולם הבא הכוונה לשפתיו של בעל השמועה, בעוד ש'דובבות' בעולם הזה הכוונה לשפתיו של אומר השמועה. נמצא, שלימוד של אותה שמועה פועל לא רק בעולם הזה, אלא גם על הנשמה הנמצאת בעולם הבא, שאף היא שפתיה תהיינה דובבות.

יש להניח, שגם יתר המפרשים סבורים באופן עקרוני כרבנו גרשום, שאותה פעולה יוצרת דיבוב שפתיים הן בעולם הזה הן בעולם הבא. וזו הכוונה "אגורה בשני עולמים": אותו לימוד פועל הן בעולם הזה (לדעת רבנו גרשום –  על הלומד), והן בעולם הבא – על בעל השמועה. לכן, אין לומר שחיי הנשמה בעולם הבא מנותקים מלימוד דברי בעל השמועה בעולם הזה.

לכך יש להוסיף את דברי התוספות שהובאו לעיל (יבמות צו, ב): "כשנשמתו בישיבה של מעלה", שדייקו בלשונם: "בישיבה של מעלה", ומדוע לא הסתפקו באמירה "בעולם הבא", אלא "בישיבה של מעלה" דווקא?

יש לומר, שבשכר לימוד התורה של הנשמה בעולם הזה בעבר, יחד עם החזרה על השמועה בפי לומד התורה בעולם הזה כעת, זוכה הנשמה להסתופף בישיבה של מעלה, בבחינת "שכר מצווה – מצווה". השכר על המצווה הוא תוספת בה עצמה.

(וראה גם מאמרי רז"ל שהובאו ב'חנוך לנער' עמוד 32, שבשעה שנעשה על-ידי הבן דבר טוב שהנפטר גרם לו בעבר, מקבל הנפטר עתה שכר. ומבן נלמד לתלמיד הלומד את תורת רבו)

ארבעת הצדיקים שרצו דבר אחד

בכל התורה מצאנו ארבעה צדיקים שביקשו והקפידו שיאמרו שמועה בשמם – בחייהם. על כן צריך לומר, שבארבעה אלו, עניין "אגורה באהלך עולמים" נוגע יותר מאחרים. יש לבאר את טעמו של כל אחד מהם, כדלהלן:

דוד

דוד המלך השתוקק וביקש שיאמרו שמועה מפיו, כדי שעל-ידי-זה יגור בשני עולמות. היינו, ששפתותיו תדובבנה בקבר, כלשון הגמרא שהובאה לעיל: "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים סא, ה) "אגורה באהלך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה...".

הגמרא בסנהדרין (קז א-ב) מספרת באריכות עד כמה התייסר דוד המלך בגופו, ונתבזה ברבים, בעקבות החטא עם בת שבע. אחרי הסבל שעבר עליו, התפלל לה' למחילה גמורה, וביקש "מחול לי על אותו עון...". כן מסופר במסכת שבת (ל, א): "רבונו של עולם מחול לי על אותו עון. אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עימי אות בחיי. אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע".

דוד המלך השתדל מאוד שימחל לו אותו עוון, ורצה שיֵדעו כל ישראל שנמחל לו, כמסופר שם באריכות. והנה, נאמר בגמרא (חגיגה ט"ו, ב): "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". לכן, השתדל דוד במיוחד שיאמרו שמועה מפיו, כיוון שעל-ידי שיאמרו ישראל שמועה מפיו יידע שנמחל לו אותו עוון. שכן, באם ילמדו את תורתו בעולם, הרי זו הוכחה שהוא דומה למלאך ה' צבאות, וסימן שנמחל לו העוון.

על-פי-זה יש לבאר את הנאמר בירושלמי (ברכות פרק ב', סוף הלכה א), המביאה את הנאמר ביבמות (שם) שביקש דוד שיאמרו שמועה מפיו ("אמר דוד אזכה שיהו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות" (ירושלמי, שם)), ומסיימת: "יבוא עלי, שאני שמח בלבי (על בנין בית המקדש)". לכאורה, אין כל קשר בין בקשתו של דוד המלך שיאמרו שמועות מפיו, לבין בניית בית-המקדש? ואכן, בפירוש ספר חרדים כותב שאין גורסים כך, אך בכל הספרים הנפוצים כן נכתב כך.

על פי ההסבר דלהלן אין צורך לשבש את גרסת הספרים בירושלמי:

דוד ביקש מהקב"ה אות וסימן שנמחל לו אותו עוון. השיב לו הקב"ה, שהאות יהיה בבניין בית-המקדש (שבת שם). אם כן נמצא, שעל ידי שני סימנים התברר לדוד שנמחל לו העוון: א) שישראל אומרים שמועה משמו. ב) בניין בית המקדש. לכן, אחרי שהובאה בירושלמי השתדלותו של דוד בעניין אמירת השמועות מפיו, מסיימת הגמרא שהיה דוד שמח בבניין בית המקדש, כיון שזה היה האות גם מלמעלה שנמחל לו העוון.

ר' יוחנן

אודות ר' יוחנן מצאנו (ראה ביבמות לעיל, וכן בבכורות לא, ב) שהשתדל מאוד שיאמרו דבר שמועה מפיו.

הגמרא במסכת ברכות (ה, ב) מספרת שכל בניו של ר' יוחנן מתו. תגובתו של ר' יוחנן נבעה משיטתו (בבא בתרא קטז, א): "אמר רבי יוחנן... כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עֶבְרָה (כעס)". ומפרש הרשב"ם (שם): "כלומר –  שונא אותו".

מה עשה? כדי למנוע כעס עליו, ביקש ר' יוחנן להניח אחריו תלמידים הראויים ליורשו, במקום בנים. לכן השתדל שיאמרו דבר שמועה מפיו, כדי למנוע כעס עליו מלמעלה.

ר' יצחק

בזהר (דף רי"ז, ב.) מצאנו שגם ר' יצחק ביקש שיאמרו דבר שמועה מפיו: "רבי יצחק הוה יתיב יומא חד אפתחא דרבי יהודה והוה עציב, נפיק רבי יהודה אשכחיה לתרעיה דהוה יתיב ועציב, אמר ליה מאן יומא דין משאר יומין, אמר ליה אתינא לגבך למבעי מינך תלת מלין, חד דכד תימא מלי דאורייתא ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא, דתימא לון משמי, בגין לאדכרא שמי. וחד דתזכי ליוסף ברי באורייתא…".

[רבי יצחק היה יושב יום אחד עַל פתחו של רבי יהודה והיה עצוב. יצא רבי יהודה ומצא אותו יושב עצוב בשערו. אמר לו, מה יום זה משאר ימים?

אמר לו, באתי אליך לבקש ממך שלושה דברים. אחד – שכאשר תאמר דברי תורה ותזכיר מאותם דברים שאני אמרתי, תאמר אותם בשמי, כדי להזכיר את שמי. ואחד – שתזכה את יוסף בני בתורה...]

בשונה מרבי יוחנן, לרבי יצחק היו בנים (ראה זהר שם), ולכן לא חשש ממידת הכעס כדין מי שאין לו בנים. ובכל זאת, אמרו רז"ל בסיום הסוגייה בבבא בתרא (שם), שגם מי שיש לו בנים, אך הנהגתו של הבן איננה דומה להנהגת האב, יש עניין של מיתה לגביו.

על בנו של ר' יצחק נאמר (זהר שם ריח, א): "עד דעד כען, ברך לא זכי באורייתא" [עד עכשיו בנך לא זכה בתורה], שלא היה בדרגת אביו. לכן הקפיד ר' יצחק שיאמרו שמועה מפיו, מפני שהתלמידים קרויים בנים, ובזה נפטר מעניין המיתה.

על-פי-זה יומתק הקשר שבין שתי הבקשות שביקש רבי יצחק (בזהר שם): שיאמרו שמועה מפיו ושיְלַמדו את בנו תורה. שכן, שניהם קשורים זה בזה: אם בנו יהיה כמותו יתבטל עניין המיתה, ואם לאו – על ידי שתלמידיו חוזרים על תלמודו בעולם –  יסירו ממנו הם את עניין המיתה.

רב ששת

גם על רב ששת מצאנו שיקפיד שיאמרו שמועה מפיו (בכורות לא, ב):

"ר' אידי סרסיה [שמשו] דרב ששת הוה שמעה מיניה, אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה. שמע רב ששת. איקפד. אמר: מאן דעקיץ - ליעקציה עקרבא".

[רב אידי שמע דבר תורה מרב ששת, הלך ואמרו בבית מדרשו ולא ייחסו לרב ששת. שמע על כך רב ששת והקפיד. אמר: מי שעוקץ אותי, פוגע בי – שיעקוץ אותו עקרב!]

הגמרא מביאה את הדרשה הנ"ל בקשר לבקשת דוד: "אגורה באהלך עולמים".

חז"ל מספרים (פסחים סח, ב) על רב ששת, שהיה חוזר על תלמודו כל שלושים יום, והיה אומר: "חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראתי לך תנאי" [=שמחי נפשי, שמחי נפשי, בשבילך קראתי במקרא, בשבילך שניתי].

ומפרש רבי חיים ויטאל בשער הגלגולים (סוף הקדמה ד) ובספר הגלגולים (פרק י), שרב ששת ידע שנשמתו הייתה קודם לכן בגופו של בבא בן בוטא, שהשלים את עבודתה של נשמתו כמעט במלואה, למעט חיסרון קל. לכן התגלגלה נפשו בשנית, בגופו של רב ששת.

באופן גלגול כזה, רוב העבודה הרוחנית של הנשמה נעשית בגלגול הראשון, ורק תיקונים והשלמות נותרים לגלגול השני. לכן, השכר הניתן על העבודה בתורת ומצות שעושה הנשמה בגלגול השני מיועד עבור הנשמה, ולא הגוף, שכן בתחיית המתים תחזור הנשמה אל הגוף הראשון, שבו היה רוב עסקה בתורה ומצוות, ולא אל הגוף השני. לכן היה גופו של רב ששת עצוב, והיה אומר "חדאי נפשי", כלומר נשמתי, בלבד ולא "גופי".

ונראה לומר, שכל האמור נסוב על כללות העבודה הרוחנית והעסק בתורה ובמצוות, אבל, כשאומרים שמועה מפי רב ששת, ובשעת אמירתה קורה ש"שפתים דובבות בקבר בעולם הזה", פשוט שהשפתיים של גופו של רב ששת הן הדובבות ולא של בבא בן בוטא. לכן, השתדל בפרט שיאמרו שמועה מפיו, על מנת שגופו יחיה מדברי התורה שלמד.

ואם כן, מדוע אמר "חדאי נפשי", ולא 'גופי'? מפני שרב ששת דיבר על לימוד תורתו שלו בעודו חי בעולם הזה, ובלימוד זה אכן נשמתו שמחה, ולא גופו, כמוסבר לעיל. אך כאשר תלמידיו ישננו את דברי התורה שלימד אותם בפיו – בכך השפתיים של רב ששת ידובבו בקבר.


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)