נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת משפטים / שקלים | בעין יפה
	כבוד התורה
	גם את ה'משפטים' צריך לשמוע דווקא מ'משה'
	רצון ה' שהגאולה תבוא תיכף ומיד
	"מזכירות כ"ק אדמו"ר"
	לדובב שפתי ישנים
	פרשת משפטים
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

גם את ה'משפטים' צריך לשמוע דווקא מ'משה'

מדוע מדגיש המדרש את שייכותם של ה"משפטים" דווקא לתורה? * קל יותר לטעות בעניינים המובנים בשכל, שגם בלי התורה היו מובנים * את קדושת התורה מקבלים מ"משה" שבכל דור, ואז גם הלימוד הוא ביגיעה ונוגע לפנימיות הנפש * מדוע דווקא במחצית השקל תמה משה כיצד יוכל להיות כופר נפשו, ואילו לגבי הקרבנות לא הוקשה לו? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק¹ "ואלה המשפטים וגו'", איתא במדרש תנחומא²: "זהו שאמר הכתוב³ מלך במשפט יעמיד ארץ . . מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ".

כלומר: כוונת המדרש לבאר מהו עניינם המיוחד של "משפטים" – כפי שמצינו עוד קודם מתן תורה, כמו שכתוב⁴ "שם שם לו חק ומשפט", וכן לאחרי מתן תורה נאמר¹ "ואלה המשפטים אשר תשים" – ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".

ולכאורה: מלבד משפטים ישנם עוד עניינים – הן קודם מתן תורה, שהרי בפסוק זה גופא נזכר גם "חק", והן לאחרי מתן תורה, שהרי קודם "ואלה המשפטים גו'" נאמרו כמה ציוויים: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"⁵, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"⁶ – ומהי ההדגשה על עניין ה"משפטים" דווקא?

ועל כן צריך לומר, שבנוגע לכל שאר העניינים אין צורך בביאורים מיוחדים אודות שייכותם למתן-תורה, ורק בנוגע ל"משפטים" יש צורך בביאור מהי שייכותם למתן-תורה, ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".

ב. והביאור בזה⁷:

דובר כמה פעמים⁸ שענינו של מתן-תורה הוא החיבור של הנברא עם הבורא, שכן, הנברא מצד עצמו הוא מוגבל, ואינו בערך כלל אל הבורא, ואילו במתן-תורה – כאשר "וירד הוי' על הר סיני"⁹ ואמר "אנכי הוי' אלקיך"¹⁰, "ואל משה אמר עלה אל ה'"¹¹ – נמשך אלקות למטה, ומשה עלה אל המקום של אלקות, ולהיותו רועה ישראל, פעל זאת גם בכל ישראל.

ומובן, שהחיבור של הנברא עם הבורא (מתן-תורה) הוא עניין שלמעלה מהשכל, שהרי על פי שכל אין מקום לכך שנברא ובורא יתחברו יחד.

וכיון שמתן-תורה הוא עניין שלמעלה מהשכל, הרי מובן שבאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה למתן-תורה,

– דאף שעניין מתן-תורה בא מלמעלה, כמאמר רז"ל¹² "ואני המתחיל", מכל מקום, מצינו שהיתה צריכה להיות גם הכנה מלמטה שהיא מעין ודוגמת העניין של מתן-תורה, וכמו ההכנה של "ויחן שם ישראל"¹³, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"¹⁴, ועל ידי זה שכל בני ישראל היו באחדות, פעלו המשכת האחדות והפשיטות שמלמעלה –

ועל פי זה מובן שקודם מתן-תורה היה צריך להיות עניין ה"חק" ("שם שם לו חק"), שהוא עניין שאין לו מקום בשכל, ש"השטן ואומות העולם מונין את ישראל כו'"¹⁵, ועל ידי קיום ה"חק" שענינו הוא ביטול השכל – באו למתן-תורה.

וכמו כן בנוגע לציוויים שלאחרי מתן-תורה מובנת שייכותם למתן-תורה: לכל לראש – הציווי על שלילת עבודה זרה ("אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), שזהו היפך עניין "אנכי הוי' אלקיך", שזהו כללות כל התורה¹⁶; ולאחרי זה הציווי על עניין הקרבנות ("מזבח אדמה גו' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"), שגם עניין זה הוא כללות כל העבודה¹⁷.

ובפרט על פי המבואר בתורת החסידות¹⁸ בפירוש "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ש"עולותיך" היינו המעלות שלך, ו"שלמיך" היינו השלימויות שלך, כלומר, עניינים כאלו שהתורה קוראת אותם בשם מעלות ושלימויות, ואף על פי כן, צריך לזבוח ולבטל אותם, שזהו עניין של ביטול שלמעלה מטעם ודעת, ולכן הרי זה שייך לביטול של מתן-תורה.

אבל עניין ה"משפטים", שהם מצוות המחויבות מצד השכל – לא נראית לכאורה שייכותם למתן-תורה.

ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שגם העניינים של "משפטים" הם חלק מהתורה, שעניינה הוא למעלה מהשכל, כנ"ל.

ג. וההוראה מכך:

כאשר לומדים בתורה עניין המובן גם בשכל, יכולים לחשוב, למאי נפקא מינה באיזה אופן לומדים עניין זה – הרי זה עניין שכלי, כך שיכולים ללמדו כפי שלומדים, להבדיל, שאר חכמות, וכיון שמבין זאת בשכלו, אזי יקיים את הדברים.

ובכן, צריכים לדעת, שכאשר ניגשים לעניין בתור עניין שכלי, אזי חסר העיקר שבדבר – שזהו עניין של תורה, שעניינה ואופן נתינתה הם למעלה מהשכל, וכיון שכן, הרי גם "משפטים" צריכים לקיימם מאותו טעם שמקיימים "חוקים", והיינו, שהגישה גם ל"משפטים" צריכה להיות כמו הגישה ל"תורה" – חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, שלמעלה משכל הנבראים, וכמו שכתב הרמב"ם¹⁹ שהוא וחכמתו אחד, ולכן, כשם שאי אפשר להשיג מהותו יתברך, כך אי אפשר להשיג חכמתו.

וכאשר חסר עניין זה – הרי מלבד זאת שחסר העיקר, הנה סוף-כל-סוף תהיה אצלו נטייה גם מהשכל שבדבר, כך שיחסר גם החיצוניות והטפל – כמובן גם על פי שכל, שכאשר ישנה הטיה קלה, "איין קער", אזי יכולים לבוא למעמד ומצב שהוא על-דרך "כי תשטה אשתו"²⁰, כמבואר בהמשך באתי לגני²¹.

ד. וזהו גם הדיוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – א) שגם המשפטים צריכים להינתן על ידי משה דווקא, ב) ו"לפניהם" – כפירוש בתורת החסידות²² – לפנימיותם:

לכאורה, כיון ש"משפטים" הם עניינים שכליים שגם על פי שכל מובן שצריכים לקיימם, אם כן מה נוגע לשמעם ממשה דווקא? – ישנו כלל "קבל את האמת ממי שאומרה"²³, ואם כן, יכול לשמוע זאת אפילו מאינו-יהודי, ומכל שכן מיהודי שאינו שומר תורה ומצות, ולמה צריכים לשמוע זאת ממשה דווקא?

וגם: מה נוגע שה"משפטים" יהיו בפנימיותם – מדוע לא מספיק הלימוד מן השפה ולחוץ, היינו, כמו כל עניין של שכל, דכיון שמבין זאת בשכלו, והוא אדם שכלי, הרי מסתמא יעשה כפי חיוב השכל, ולמה צריך להיות הלימוד באופן של "תשים לפניהם", "לפנימיותם"?

והביאור בזה – על פי האמור שכללות התורה (גם "משפטים") היא בעיקרה למעלה מהשכל, ולכן, צריכה להינתן על ידי משה דווקא, ועל דרך זה בכל דור ודור, שצריכים ללמדה מ"תלמיד חכם" שנקרא "משה", כמאמר רז"ל²⁴ "משה שפיר קאמרת", וכן אמרו רז"ל²⁵ "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"; ואופן הלימוד צריך להיות "לפנימיותם" דווקא – לא רק כפי שלומדים שכל סתם, מן השפה ולחוץ, אלא צריך ליגע בפנימיות הנפש.

ה. וזהו גם תוכן תורת הבעל שם טוב²⁶ בפירוש מאמר המשנה²⁷ "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' קל-וחומר הלומד מחבירו פרק אחד על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד" – ד"קשה מאי קאמר ב' דברים בלבד" (ואילו גבי "הלומד מחבירו פרק אחד כו'" לא אמר "בלבד"), "עוד קשה, הוא-ליה-למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (ואיך ילפינן מלימוד "ב' דברים" שכן הוא גם בלימוד "אות אחת"), "ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולזה אמר, מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד, שהיה רשע, ולא היה פרה ורבה, רק נשאר ב' דברים לבד, כמו שלמד ממנו, ואפילו הכי קראו רבי, הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד".

כלומר: כאשר לומדים תורה ממי שחסר אצלו בקדושת התורה, אלא הלימוד הוא רק כפי שלומדים שכל סתם – אזי מקבלים רק את העניין שלומדים, ולא יותר. ובאופן כזה היה הלימוד מאחיתופל, כי, תורתם של דואג ואחיתופל היתה רק מן השפה ולחוץ²⁸, היינו, רק מצד השכל, ולכן למד דוד ממנו "שני דברים בלבד";

אבל כאשר "לומד מחבירו", דהיינו חבירו בתורה ומצות²⁹ – אזי גם כאשר לומדים ממנו "אות אחת", הרי זה עניין של תורה, שהיא בלי גבול, ונמצא, שבפנימיות הרי זה לא רק אות אחת, אלא כל התורה כולה –

על-דרך אות א' דתיבת "אנכי" שבהתחלת עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג (תר"ך¹⁶) המצוות (כדאיתא באזהרות הרס"ג³⁰), שכיון שכוללת את התיבה כולה, נמצא שכוללת את כל התורה כולה.

ו. וההוראה מזה:

יש ללמוד תורה ממי שלימודו הוא באופן שנרגשת בזה קדושת התורה, והלימוד צריך להיות באופן של "לפניהם", "לפנימיותם", וכל זה – לא רק בנוגע ללימוד עניינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא גם בנוגע לעניינים שכליים שבתורה, כמו "משפטים".

ודווקא לימוד באופן כזה מגיע "לפנימיותם" – לעצם הנשמה, הקשורה עם עצמותו יתברך, כמרומז באות א', שהיו"ד (יהודי) שלמטה קשור עם היו"ד שלמעלה (עצמותו יתברך) על ידי הקו המחברם³¹.

(מהתוועדות ש"פ משפטים – שקלים, ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 382-388 – בלתי מוגה)

__________________________________

1)    ריש פרשתנו.

2)    פרשתנו ב.

3)    משלי כט, ד.

4)    בשלח טו, כה.

5)    יתרו כ, כ.

6)    שם, כא.

7)    ראה גם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אד"ר דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ה ע' 65 ואילך).

8)    ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר תשח"י ס"ב (תו"מ חכ"ב ע' 79). וש"נ.

9)    שם יט, כ.

10)  שם כ, ב.

11)  פרשתנו כד, א.

12)  שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

13)  יתרו יט, ב.

14)  פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

15)  פרש"י ר"פ חוקת.

16)  ראה של"ה ר"פ יתרו (שטו, ב ואילך) – בשם הקדמונים. תניא רפ"כ. וראה לקו"ש ח"ג ע' 892.

17)  ראה מפרשים לאבות פ"א מ"ב.

18)  ראה סה"ש תרצ"ט ס"ע 337 ואילך.

19)  הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.

20)  נשא ה, יב.

21)  סה"מ תש"י ע' 114.

22)  תו"א פרשתנו עה, ג.

23)  ראה רמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים שלו. הקדמת הרמ"א למחיר יין שלו. ועוד.

24)  שבת קא, ב. וש"נ.

25)  מו"ק יז, א. וש"נ.

26)  כש"ט סכ"ב.

27)  אבות פ"ו מ"ג.

28)  ראה סנהדרין קו, ב.

29)  ראה ב"מ נט, א. וש"נ.

30)  הובא בפרש"י פרשתנו כד, יב.

31)  ראה תו"מ חכ"ג ע' 266. וש"נ.

סיכום:

בסמיכות למתן תורה מוסר הקדוש ברוך הוא לישראל "משפטים" – מצוות המובנות ומתקבלות בשכל: בפרשת בשלח – "שם שם לו חוק ומשפט", ובפרשתנו: "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

מתן תורה הוא חיבור בין הבורא והנבראים. חיבור זה הינו נעלה מהגבלות השכל, ולא מובן מדוע נאמרו ה"משפטים" בסמיכות למעמד מתן התורה, לכאורה זהו זמן הראוי המתאים ל"חוקים" בלבד!

הביאור בזה:

המצוות מסוג "משפטים" הינן חלק מתורת ה' שלמעלה מהשכל. הן אמנם ירדו ונתלבשו בלבושים המתיישבים בשכל, אך במהותן הן תורה הנעלית מהשגות ומגבלות השכל.

זוהי גם הדגשת הפסוק: "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם":

"תשים" – הוראת ולימוד ה"משפטים" צריך להיעשות על ידי משה רבינו – תלמיד חכם ירא שמיים, שכן אין מדובר בלימוד שכל רגיל, זוהי תורת ה' שלמעלה מהשכל.

"לפניהם" – שכל רגיל ניתן ללומדו בחיצוניות, מן השפה ולחוץ. אך לימוד ה"משפטים" שבתורה צריך לחלחל עד פנימיות הנפש, כדרך לימוד תורת ה'.

ההוראה בפועל:

כשעוסקים בתורה בעניינים המובנים בשכל, יש לזכור שעוסקים בחכמתו של הקדוש ברוך הוא הנעלית משכל הנבראים.

יש להקפיד ללמוד תורה – גם את העניינים המובנים על פי שכל – מתלמיד חכם ירא שמיים שבלימודו ניכרת קדושת התורה.

כאשר לומדים תורה מתוך הכרה בקדשות התורה, חודר הלימוד לפנימיות נפש הלומד.